בניין גל"צ, 10:30. אולפן הרדיו השקוף, שגודלו כגודל קופסת גפרורים, נמצא בתפוסה מלאה. רזי ברקאי, איש הרדיו הוותיק שמנחה את "מה בוער" זה 15 שנה, מביט בשלווה לכיוון תקרת האולפן, מרוכז בדברי המרואיין. מבעד לזכוכית, בחדר ההפקה, ההמולה גוברת. שתי חיילות מתרוצצות אנה ואנה, מרימות טלפונים למרואיינים עתידיים. עורכת התוכנית, נורית קנטי, מסיטה את מבטה מברקאי הלוך ושוב לטלפון הנייד, כמחכה למרואיין מיוחל. רגע לפני סיום התוכנית נשמעת הוראה בהולה, "תעבירו את רזי לאולפן ו'". ו' הוא האולפן שבו מקליטים הכתבים והעורכים את הכתבות, ומכינים אותן לשידור, אך רק באולפן הראשי אפשר להקליט שני מרואיינים במקביל ולפעמים נוצר צורך דחוף להקליט לתוכנית הבאה, עוד במהלך התוכנית המשודרת. ברקאי כבר מתורגל: בהפסקה לתשדירים הוא עובר ללא טרוניות לאולפן הסמוך. גלית אלטשטיין, ראש מחלקת החדשות של גלי צה"ל, תחנת הרדיו הצבאית שחוגגת בימים אלה 60 שנה להיווסדה, מביטה מהצד על המולת הבוקר הזו. אחרי ארבע שנים בתפקיד - כשברזומה שלה חקוקים אירועים כמו האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה - אפיזודה מעין זו היא הדבר האחרון שיוציא אותה משלוותה.
אלטשטיין מציעה לקחת אותנו לסיבוב בתחנה: אנחנו מתחילות עם "חדרי הכתבים" שמקיפים את האולפן הראשי. מאחורי השם המפואר מתגלים שורה של כוכים קטנטנים ובהם צוהר קטן; הטובים שבהם מצוידים במחשב ובטלפון. התחנה, אגב, עדיין לא שמעה על מסכי מחשב שטוחים. בקומה העליונה נמצאים חדרי התוכניות: מדובר בשני חדרים קטנים, ובהם טלפונים מטכ"ליים ואזרחיים, שמזכירים במידת מה את הטלפונים המרובעים הגדולים שהיו נפוצים בישראל בשנות ה-80, וכמה מחשבים.
בעוד אנחנו משוטטות בין החדרים, שבהם יושבים עורכי התוכניות, המפיקים והמגישים, יורדים לכיוון האולפן מנחי "המלה האחרונה", אברי גלעד וג'קי לוי שחולקים את משבצת השידור לסירוגין עם הצמד עירית לינור וקובי אריאלי. בחדר התוכנית ניצבת ספה מהוהה שראתה ללא ספק ימים יפים יותר. בחדר הסמוך, שבו עובדים על התוכנית "עושים צהריים", שתי חיילות-מפיקות ועורכת התוכנית, בשנות ה-20 לחייה, יושבות עם מגישת התוכנית יעל דן סביב שולחן, שקועות בסידורים אחרונים לקראת העלייה לשידור ומנהלות סמול-טוק בין לבין. אלטשטיין נראית מרוצה: "אין כאן דיסטנס בין המגישים לצוות", היא מדגישה בפנינו, "כולם מגיעים מוקדם ועובדים יחד על הכנת התוכנית".
אכן, הבניין היפואי הרעוע בן שבע הקומות נעדר את הזוהר שמאפיין את אולפני הרדיו והטלוויזיה החדישים ומנקרי העיניים. הדיסטנס היחיד שאפשר למצוא בגלי צה"ל הוא בין האופן שבו מדמיינים תחנת רדיו פופולרית, במיוחד כזו שמתגאה בשורה מרשימה של טאלנטים שייצרה מאז נוסדה, לבין המציאות בשטח. מציאות בגוון אפרפר-ירוק.
אלטשטיין, שהחלה את דרכה בגלי צה"ל לפני 12 שנה כעורכת משנה של יומן הבוקר ונכנסה לתפקיד הנוכחי כשהיתה בת 31, מכירה היטב את מגבלות המערכת שבה היא פועלת, ומנסה להתגמש בהתאם. חזות התחנה, היא מתעקשת, מבטאת את הרוח שלה: "אנחנו תחנה צנועה ואנחנו גאים בזה. אם היינו עוברים לבניין נוצץ עם זכוכיות במסדרון, אבל נשארים עם אותו התקציב ועם אותה מצבת כוח אדם, היינו מתיימרים להיות משהו שאנחנו לא. יש משהו בנוכחות שלנו ביפו, ליד החומוס של אבו חסן, שהוא מאוד 'רגליים על הקרקע', מאוד אותנטי. מבחינה טכנולוגית, בכל אופן, אנחנו לא נופלים מהמתחרים שלנו".
ברוכים הבאים לעולמה רווי הקונפליקטים של אלטשטיין: מצד אחד, כוכבים כמו אברי גלעד ואילנה דיין מסתובבים סביבה במסדרונות, ומצד שני, בידיה מונח תקציב מוגבל, שמקנה תנאי מחייה בסיסיים ומטה לעובדיה ואפשרויות מעטות להעניק להם שכר תחרותי. מצד אחד גל"צ הוא כלי תקשורת פופולרי, שאמור לספק סחורה חדשותית רלוונטית, ומצד שני מו"ל ששמו משרד הביטחון משקיף על הנעשה מלמעלה.
כיצד מתמודדת אלטשטיין עם שלל האתגרים שהונחתו עליה? נראה שהתשובה נעוצה בנתון מרכזי אחד: רייטינג שנושק ל-50%. על פי סקר tgi, בחציון הראשון של 2010 נרשמו 43.7% האזנה לגל"צ ולגלגל"צ. רשת ב', המתחרה היחידה של התחנה שעוסקת בתחום החדשות, מחזיקה על פי סקר tgi ברייטינג של 40.4%. "לגלי צה"ל יש רייטינג מטורף. תחשבו כמה כוח יש לזה. בנוסף, אנחנו לא מונחי רווח. לכן זה אטרקטיבי לעבוד פה ולשדר פה. כל איש תקשורת רוצה לדעת שמאזינים לו".
איזו משמעות יש לרייטינג כשמדובר בתחנה צבאית? הרי התחנה תתקיים גם בלעדיו.
"אנחנו לא חיים מרייטינג, אבל הוא כן מעניין אותנו. המטרה היא לא להביא עוד מפרסמים, אלא להשפיע. יש פה מחלקה כלכלית-שיווקית שמנהלת את הסכמי החסויות, ואין לי נגיעה לזה, אבל כעיתונאית, וכמי שעובדת עם עיתונאים, אני רואה שיש תמריץ להשיג רייטינג כדי להשיג עוצמה, לקבוע סדר יום".
אנשים עדיין אוהבים רדיו?
"אנשים זקוקים לרדיו, במיוחד בדרכים, כי אנחנו מדינה רוויית פקקים, אבל זה לא נגמר בכך. אם יש פיגוע או כל אירוע אחר, האינסטינקט הראשוני הוא לפנות לרדיו. המתחרה המיידי שלנו הוא האינטרנט, כי גם בו קיימת מיידיות בדיווח, אבל זה לא אותו דבר - ברשת אתה לא נחשף לרחשים של זירת האירוע, לתחושות מהמקום. ברדיו יש משהו מאוד אינטימי, והשיח בו הוא אותנטי, עמוק ושקוף. השיח באינטרנט, באמצעות הטוקבקים, הוא אלים מאוד. יש בעיה בכך שאנשים מתחבאים מאחורי שם בדוי, ויכולים להגיד מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים".
חשוב לכם לייצר סקופים?
"חשוב מאוד, ואני מדברת גם על סקופ שהוא תוצאה של ידיעה בלעדית שמביא כתב, וגם על סקופ שנולד מהתבטאות חריגה או ראשונה של מרואיין. כשרזי ברקאי עולה לשידור, אחת המטרות שלו היא לחלץ אמירות חזקות ובלעדיות. אנחנו מחנכים ומטיפים לכך, כי חשיפות בלעדיות הן דבר שמחזק ומפאר מערכת חדשות, ומוביל לפולו-אפים בתקשורת. עבור כתבי הרדיו זו משימה קשה במיוחד, כי אין לנו דד-ליין אחד ביום, אלא קרוב ל-40".
אלטשטיין דואגת להדגים והיא יורה בקצב מהיר את הסקופים האחרונים של התחנה: "כתב הכנסת שלנו, ספי עובדיה, חשף ראשון את את סרטון הווידאו של ח"כ חנין זועבי מסיפון המרמרה, שהוכיח שהיא ראתה חמושים על הסיפון ולא היתה ספונה בחדרה, כפי שטענה תחילה. אילאיל שחר חשפה את הניסיון לרקום עסקה עם ארה"ב: שחרור יונתן פולארד תמורת המשך הקפאת הבנייה בהתנחלויות. כתבת המשפט שלנו, דנה צוק, חשפה כי צחי הנגבי העביר לבית המשפט מכתבי תמיכה של אישי ציבור מרכזיים, המבקשים לא להטיל עליו קלון".
תקציב גלי צה"ל, כך על פי פרסומים, הוא 40 מיליון שקל לשנה, ומתבסס על תקציב הביטחון ועל כספי חסויות; "תקציב זעום", לדברי אלטשטיין. המשכורות, באופן טבעי, אינן מרקיעות שחקים: הטאלנטים הבכירים בתחנה משתכרים, כך לפי הערכות, כ-20 אלף שקל בחודש; עורכים בכירים מרוויחים כמחצית הסכום, ועורכים בדרגה נמוכה יותר כ-7,000 שקל. כתבים שנשארים לעבוד בתחנה לאחר השחרור משתכרים, כהגדרתה של אלטשטיין, "שכר מאוד לא תחרותי".
איך את מצליחה לטפח כאן עיתונאים לאורך זמן?
"זה אחד האתגרים הגדולים של התפקיד. כסף אין פה, ואין דבר שאני יכולה לגעת בו מלבד העיתונאים והשדרים. אני צריכה לחשוב כל הזמן על דרכים יצירתיות לתגמל את האנשים כאן. אחת מהן, למשל, היא לאפשר לכתבים להגיש תוכניות - זה צ'ופר רציני כי אנחנו תחנה מואזנת מאוד.
"בגלל הקושי להשאיר אנשים, וכמי שעומדת בראש הפירמידה הזו, אני חווה תסכול מכך שאנשים עוזבים. לאחר שלוש שנים שבהן אני מכשירה כתב וקצת אחרי שהוא מתחיל להניב פירות - כל ההשקעה הזו יורדת לטימיון. אין דבר כזה בשוק העבודה שמדי שנה כ-25%-30% ממצבת כוח האדם עוזבת - וכמות זהה של אנשים נכנסת פנימה. מדובר בעזיבה המונית.
"מה שמתסכל במיוחד זה שגם אם הייתי רוצה להשאיר כאן אנשים, המשאבים והיכולות שלי מוגבלים. לפעמים אני מצליחה להשאיר חלק קטן מהם - במחזור האחרון נשארו שלושה עורכים מתוך 17 שהשתחררו - וזו נחשבת שנה טובה. קשה להם ללכת, במיוחד לאלה שגדלו פה, אבל כעבור שנה-שנתיים הם עוזבים: אותם אנשים מבינים שככל שהם צוברים ניסיון רב יותר, כך ערך המניה שלהם בחוץ ממשיך לעלות, עד שמגיע העיתוי הנכון לממש. גלי צה"ל הוא מקום צנוע במשאבים, וקשה להתחרות בהצעות האטרקטיביות שהם מקבלים בחוץ.
"אחת הדוגמאות העדכניות ביותר היא עזיבתו של הכתב הכלכלי שלנו, מתן חודורוב, בדצמבר. כמובן שפירגנו לו והבנו את נסיבות עזיבתו - הוא כתב משכמו ומעלה ועורך מצוין, שנהפך כאן לעיתונאי בכיר. הצטערנו על לכתו".
השבוע נודע גם כי גיא ורון, כתב השטחים של התחנה בארבע השנים האחרונות, עוזב לטובת משרת כתב הצפון של חדשות ערוץ 2, במקומו של מנחם הורוביץ.
מה לגבי ניידות שידור, יש לכם מספיק?
"ניידות שידור מחייבות משאבים - אבל זה לא מה שיעצור אותנו מלצאת לשטח. יש שלוש ניידות שידור בגל"צ, ואנחנו עובדים אתן המון. אנחנו משתמשים גם באמצעים טכנולוגיים שיכולים לחסוך את השימוש בניידת, כמו ה'אקסס' שמאפשר שידור מהשטח באיכות גבוהה".
לא ניתן הנחות
אלטשטיין הגיעה לגלי צה"ל בגיל 23, ללא כל ניסיון עיתונאי ולאחר לימודי תקשורת במכללה האקדמית תל אביב-יפו - והחלה לטפס מעלה בנחישות, כשבדרך היא עוברת בין תפקידי עריכה והגשה מגוונים. על שירות צבאי פסחה, כמו בנות נוספות במחזור שלה, לאחר שקיבלה פטור בשל עודף בנות. "יש בזה מן האירוניה", היא מודה, "אבל למדתי להכיר היטב את המערכת הצבאית בתפקיד כאן, על הקשיים שיש בה, אפילו טוב יותר מחיילים שבאים לעשות את השנתיים-שלוש שלהם והולכים". גם כנערה לא חלמה על שירות בבית הספר היוקרתי ביותר לתקשורת: "לא הייתי מורעלת אקטואליה או גל"צ מגיל חמש, אבל מרגע שידעתי שזה מה שאני רוצה, אחרי שנתיים של לימודים, באתי לכאן ממקום של יראת כבוד. פיתחתי את התשוקה באופן הדרגתי".
אחרי שלוש שנים כסגניתו של צביקה גולדברג, ראש המחלקה הקודם, מינה אותה אבי בניהו, מפקד גלי צה"ל דאז, לעמוד בראש מחלקת החדשות. העיתוי היה קריטי: כמה ימים לאחר שפרצה מלחמת לבנון השנייה. "כשפרצה המלחמה, נכנסתי לתפקיד כממלאת מקום לצביקה. חוויתי עד אז סיקור של אירועים משמעותיים כמו מערכות בחירות, האינתיפאדה השנייה ותקופת פיגועים - אבל עדיין לא יצא לי לנהל מערכת תחת מלחמה. באמצע המלחמה קרא לי אבי בניהו ואמר שנבחרתי לתפקיד, אך זה עוד לא התפרסם רשמית. הייתי צריכה לנצור את הסוד בלבי כמה ימים".
זמן קצר לאחר שנכנסת לתפקיד הושעתה רונית כפיר מהגשת התוכנית "יוצאים לאור" מפני שביקרה את התנהלות צה"ל במלחמה. היית מעורבת בהשעיה הזו?
"זו לא היתה החלטה בלעדית שלי, והיא לא התבססה על אמירה אחת בלבד של רונית. זו היתה דוגמה קיצונית לדברים שלא צריך להגיד. עוד לפני כן היה קטע שבו הקריאה ידיעה על צה"ל, וכשהגיעה לתגובה אמרה 'בלה, בלה, בלה'. לדעתי, עיתונאי לא יכול לנהוג כך, שהרי הוא צריך לשמור על מידה של איזון ושל אוביקטיביות. בתקרית המדוברת, בזמן המלחמה, רונית אמרה שבבנק המטרות של צה"ל יש ילדים בני שלוש. אני מניחה שזו היתה נחשבת אמירה בעייתית גם אם היתה נאמרת בכל כלי תקשורת אחר. אפשר לבקר, השאלה היא איך. יעל דן, לדוגמה, עשתה אייטם בזמן המלחמה על כך שלחיילים אין מים בשטח, ואף אחד לא אמר מלה.
"אין אצלנו 'נהלי אירוע צה"לי'. במקרה של אירוע כמו מלחמה, פרשת גלנט, תקרית המשט, לא אתקשר למפקד גלי צה"ל יצחק טוניק ואשאל אותו היכן אנחנו עומדים ומה המדיניות שלנו בעניין. הוא גם לא מתקשר אלי. אנחנו לא מתדרכים את העורכים, הם יודעים איפה הם עובדים, והאירוע יסוקר כמו בכל כלי תקשורת אחר. בכל מקום יש לחצים מסחריים, ויכול להיות שקל יותר להימנע מלבקר את קוקה קולה מאשר את צה"ל. אצלנו המו"ל הוא משמעותי מאוד, ולכן לא ניתן לו הנחות, בניגוד לכלי תקשורת אחרים שעשויים להקל על המפרסמים הגדולים שלהם. אנחנו כלי תקשורת חופשי מאוד".
חופשי זו לא אמירה קצת מוגזמת?
"כל מה שצריך להיאמר - ייאמר, ואם צריך למתוח ביקורת - נמתח ביקורת, אחרת נאבד את הרלוונטיות שלנו. אם נאבד אותה, לא יאזינו לשידורי החדשות שלנו ולא נוכל להשיג רייטינג שחיוני לנו כדי לקיים גם את התוכניות הצבאיות שלנו ואת תוכניות התעודה - שהן בעיניי עיקר החשיבות של השידור הציבורי כאן. אם אף אחד לא מאזין לך, אז מה עשית בזה?"
למי את מתכוונת בעצם כשאת אומרת מו"ל?
"המו"ל שלנו הוא הצבא ומשרד הביטחון, ובתוך המסגרת הזו התכנים הצבאיים כפופים לרמטכ"ל והתכנים האזרחיים כפופים לוועדת משנה לרשות השידור. אך העובדה שאנחנו כפופים לרמטכ"ל לא מונעת מאתנו לבקר ולחלוק על כל גורם. אנחנו לא עושים הקלות למפרסמים, כפי שקורה בתחנות המסחריות, וגם לא למו"ל. כמובן שנסקר אירועים צבאיים יותר מאשר תחנות אחרת; לעולם תהיה ניידת שידור שלנו בבקו"ם בימי הגיוס, זה אופי התחנה. יש לנו מחלקת חיילים וצבא עם תוכניות כמו קולה של אמא ורצועת ביטחון, שם מביאים לידי ביטוי דברים שקורים בצבא, שאינם במסגרת הדיווח השוטף".
פס הייצור הגל"צניקי
אלטשטיין אחראית על 70-80 איש, כמחציתם חיילים, והשאר אזרחים, בהם עורכי התוכניות ומגישיהן - רזי ברקאי, ניב רסקין, אילנה דיין, מיכה פרידמן, יעל דן, גולן יוכפז, דליק ווליניץ, עירית לינור, אברי גלעד ואחרים. אם מתבוננים על לוח המשדרים של גל"צ הרי שתוכניות הדגל שלה, כמו גם מבזקי החדשות, כפופים לאלטשטיין: החל ב"יוצאים לאור" שפותחת את לוח השידורים ב-6:00 וב"עושים צהריים" עם יעל דן שמסתיימת ב-14:00, וכלה ב"חמש בערב" וב"התוכנית הכלכלית" שמשודרות בערב.
היו תוכניות שנכשלו?
"היתה תוכנית שבועית שהורדנו - 'יומן חוץ' שהנחה בזמנו ניצן הורוביץ. אחרי שעזב ניסינו כל מיני ממלאי מקום, אבל היא לא התרוממה, וירדה".
איך מודדים הצלחה של תוכנית?
"מודדים אותה באוזן".
האוזן שלך?
"כן, גם האוזן שלי. אם תוכנית לא נשמעת לי והיא שייכת למחלקת החדשות - יש לי מנדט להוריד אותה".
יש תוכנית אקטואליה שאינה בגל"צ שאת מעריכה במיוחד?
"לונדון וקירשנבאום היא תוכנית מדהימה בעיניי - היא דוגמה מעולה לאופן שבו צריך להגיש אקטואליה".
מה התחנה הבאה בקריירה מבחינתך?
"בינתיים אני מחויבת מאוד לעבודה שלי כאן. מה אחר כך? התקשורת האלקטרונית מעניינת אותי, במיוחד טלוויזיה".
בשנות עבודתה בתחנה הצבאית פגשה אלטשטיין רבים ממי שנחשבים כיום לשחקני מפתח בעולם התקשורת הישראלי: רביב דרוקר, צבי יחזקאלי, נדב פרי, עמית סגל, נסלי ברדה, סיון רהב-מאיר ושי חזקני. כבר אז, היא מודה, בלטו רבים מהם בשטח: "סיון רהב-מאיר ועמית סגל היו כתבים מבריקים כששירתו כאן, אבל יש גם את אלה שהתגלו בהמשך - אחרי שכבר עזבו את התחנה".
איך אתם יודעים לאתר מבעוד מועד את האנשים האלה?
"במיונים מאתרים אנשים עם יכולות ועם פוטנציאל. יש אנשים שיש להם איכויות של כוכב והם בולטים מיד - לפעמים זה נראה כבר במיונים ולפעמים זה מתפרץ לאחריהם. הדבר הוודאי הוא שכל מי שהגיע לכאן עבר מסכת ארוכה ומתישה של מיונים. לכן גם בעניין הדיבורים על פרוטקציה, התשובה היא שאין פרוטקציה בגל"צ. מתוך 1,500 שנבחנים, מתקבלים 30-40 בשנה.יש סיבה לכך - יש בהם איכויות שאין באחרים".
יש בוודאי קשיים בעבודה עם עיתונאים בני 18. חלקם, סביר להניח, לא פיתחו עדיין חוש ביקורתי מחודד מספיק כדי להיות עיתונאים.
"זו בדיוק האנומליה של גלי צה"ל. הרי אותם אנשים שהתקבלו לכאן, על המיונים הקפדניים וההכשרות שעברו במערכת החדשות, הם נערים שסיימו בית ספר תיכון לא מזמן. מה שמפצה על היעדר הניסיון הוא המוטיווציה הענקית שלהם, והעובדה שדווקא כשמישהו חדש בתחום מסוים - הוא שם לב לניואנסים שאחרים כבר לא רואים. קרה לא פעם שכתב חדש נשלח לשטח להביא אייטם, שאף מערכת חדשות לא חשבה לסקר כי זה נראה לה נורא איזוטרי, ופתאום מישהו אמר משהו, הכתב היה מספיק ערני - והביא את הסקופ.
"זה מה שקרה לטלילה נשר, כשהיתה כתבת בתחילת דרכה בתחנה. היא הלכה לכנס של רבנים, והקליטה את מה שאמר שם שר המשפטים יעקב נאמן, על כך שיש להחזיר את חוק ההלכה למשפט. היא באה למערכת בערב, סיפרה את זה לעורך - והוא כמעט התעלף. זו דוגמה מצוינת לסיפור שהביאה ילדה בת 18".
איזה אחוז מבוגרי גל"צ ממשיכים אחר כך בתקשורת?
"בשנה-שנתיים הראשונות שלאחר השחרור האחוז גבוה מאוד, וככל שעוברות השנים אחוז קטן יותר נשאר בעיתונות, כי אנשים מתפתחים לכיוונים אחרים. בהתחלה זה נוח והעבודה זמינה. זה גם תלוי מחזור, הייתי אומרת שהטווח הוא בין 10% ל-50%".
אלטשטיין יודעת בדיוק על מה מתלחששים מלעיזי גל"צ מאחורי גבה: אם נניח בצד את הטענות על כך שמדובר ברדיו מטעם - נקבל את מי שמאסו בפס הייצור הגל"צניקי. כתבי גל"צ, תטען הביקורת, הם עיתונאים משוכפלים: נשמעים אותו דבר, נראים אותו דבר ומובילים לחד-גוניות מדאיגה בדרכי הסיקור העיתונאי.
מה את עונה לאלה שחרדים מהשתלטות הגל"צניקים על התקשורת הישראלית?
"אני לא חושבת שזה נכון. אדם הוא תבנית נוף מולדתו, ולגלי צה"ל מגיעים אנשים מכל קצוות הארץ ומרקעים מגוונים מאוד, ולכן מה שיוצא מכאן לא יכול להיות חד-גוני. מבחינת ההכשרה העיתונאית, מדובר בעבודה שהיא זהה בכל מקום - מפיקים תוכנית ברשת ב' כמו שמפיקים תוכנית בגלי צה"ל. מנכ"ל חברת החדשות ראודור בנזימן אמר בכנס אילת לעיתונות כי כשחיפש כתב כלכלי לחברת החדשות, הם העדיף שלא לקחת מישהו מגל"צ, מפני שניסה להימנע מכל ה'גל"ציזציה' הזאת של התקשורת. הוא הודה שבסופו של דבר, מבין כל הכתבים שבחן מכלי תקשורת אחרים, מתן חודורוב היה הטוב מכולם, ולכן נבחר".
אגב מתן חודורוב, לאור העובדה שבשנים האחרונות עלו ופרחו התוכניות הכלכליות והעיתונים הכלכליים, היה ביקוש לתפקיד שלו, או שזו עדיין פוזיציה מעט מאיימת לכתב?
"כשהחלו להתפרסם הידיעות על כך שמתן עוזב, היו אנשים שהתעניינו בתפקיד , אבל הם היו בעלי רקע והבנה בתחום. כלכלה הוא תחום מקצועי, שצריך להבין אותו וללמוד אותו. מי שנבחרה להחליף אותו היא יונה לייבזון, שהחליפה את מתן בתחילה באופן זמני ונשארה כאן כאזרחית לאחר סיום השירות - וגם היא התבקשה לצאת לפגישות רקע שנועדו קודם כל ללמידה".
את רואה שגם המאזינים דורשים יותר חדשות כלכליות?
"אין ספק שהכלכלה יצאה מהגטאות, ומקבלת כיום נפח רב בתוכניות האקטואליה וביומני החדשות. הנפח הזה מעיד על המקום שהתחום הכלכלי תופס בחייהם של אנשים - ועובדה שגם תוכנית כמו של רזי ברקאי, שמתעסקת בראש ובראשונה בעניינים פוליטיים וצבאיים, מקדישה את עצמה לכלכלה. בשנים האחרונות פתח רזי כמה פעמים את התוכנית בעדכונים כלכליים, ומלבד זאת ישנם עוגנים קבועים: פינות כלכלה ביומני הבוקר והערב והתוכנית הכלכלית שמשודרת מדי יום ב-19:00, בעריכת ובהנחיית עודד לבינסון.
"לפני כמה שנים הוספנו ללוח השידורים מגזין שבועי בענייני משפט, תוכנית שאמורה להיות ידידותית גם למאזין הממוצע - כי נוצר באזז סביב עניינים משפטיים: דורית ביניש מונתה לנשיאת העליון ופרשות משפטיות נוספות החלו לעורר הדים. בשורה התחתונה, העורכים כיום נדרשים להיות מעורים היטב גם בענייני כלכלה. בשביל עורך שעובר על העיתונים בבוקר, המוסף הכלכלי נהפך לחלק אינטגרלי. הוא כבר לא מתמקד רק בעמודי הכותרת".
"חשיפות בלעדיות מפארות מערכת חדשות; לנו אין אחד ביום - אלא 40"
הילה ויסברג ומורן הרפז
28.10.2010 / 10:10