>> כשסיימתי את התואר הראשון שלי בכלכלה, בגיל 25, המשק היה במיתון. בהיותי עובד חסר ניסיון, קורות החיים שלי הושלכו לסל שבפינה הקרובה לפקס במחלקות כוח האדם. המקום היחיד שאליו הצלחתי להתקבל היה משרד ממשלתי גדול יחסית בירושלים, המעסיק כמה מאות עובדים - וגם זה אחרי סינון מסיבי.
במשך כמעט שנתיים הצלחתי לשרוד במשרד הזה. למה לשרוד? כי העבודה שיעממה אותי כל כך, עד שגם עם ארבע שעות שינה בלילה, אונה אחת ורדיו שמתנגן ברקע הייתי מסוגל לבצע אותה.
השבוע פורסם דו"ח השכר במגזר הציבורי, שממנו עלה כי השכר החודשי הממוצע של עובדי הנמלים, רשות ניירות ערך ובנק ישראל גבוה מ-20 אלף שקל. אפשר רק לקנא בהם. לפי הדו"ח, השכר הממוצע במשרד הממשלתי שבו אני עבדתי בעבר הוא רק 11 אלף שקל.
החלום של כל עובד הוא לדעת כמה מרוויח הבוס, גם אם הוא בוס לשעבר. דו"ח השכר איפשר לי לדעת זאת. השכר של מנהלת האגף במשרד שבו עבדתי היה יותר מ-35 אלף שקל בחודש. זו אותה אחת שלעתים הייתי שקוף כשעברתי לידה, ובפעמים שראתה אותי היא התעקשה משום מה לקרוא לי מתן. הדברים כנראה נראים קצת אחרת כשמרוויחים פי שישה מעובד זוטר כמוני.
לא ראיתי אותה עובדת שעות נוספות. בסביבות 16:00 המשרד שלה היה ריק, והיא לא היתה היחידה. זה לא היה מקום שנשארים בו עד מאוחר כי חייבים. בארגון הזה תוכנית העבודה נקבעה על ידי העובדים עצמם. אם לא מספיקים הכל, ה"עונש" הוא קיצוץ בפרמיה - אותה תוספת שכר שנועדה לתמרץ את העובדים לעבוד. אבל אל חשש, התוכניות עוצבו כך שהעובדים יספיקו למלא את המכסה.
שש השנים שחלפו מאז וכמה דו"חות שכר לימדו אותי דבר נוסף: במגזר הפרטי עובדים נאלצים לאיים מפעם לפעם בהתפטרות, רק כדי לראות את תלוש השכר שלהם מתנפח מעט. במגזר הציבורי החיים קלים יותר - מדי תקופה עולה הוותק של העובדים באופן אוטומטי, ועמו עולים גם הדרגה והשכר (כן, גם הבוסית שלי לשעבר הספיקה להתקדם בחיים). על פיטורים לא מדברים במגזר הציבורי - אלא אם כן מדובר בעובד גרוע במיוחד.
היה עוד דבר שיכולתי ליהנות ממנו בתפקידי ההיסטורי, שאי אפשר לאמוד אותו בכסף: ככתב שוק הון, שעובד לעתים סביב השעון, אני מתגעגע בסופי השבוע בעיקר לשקט הנפשי שליווה אותי באותו ארגון. יסלחו לי המנתחים בסורוקה, המח"ט, טייס הקרב או רבים אחרים וטובים שמלאכתם בשירות המדינה קשה ומלחיצה. במקום שבו אני עבדתי זה היה אחרת. היטיב לנסח זאת חבר שעבד אתי אז: "המשרד הזה הוא המקום היחיד שבו אתה לוחץ כ' במעלית ב-15:30, ושוכח שהיית פה. כאן לא לוקחים שום דבר הביתה".
