הפסד לדמוקרטים יעשה טוב לכלכלה

בלומברג



>> הסיכויים שהשלטון בארה"ב יפוצל בין שתי המפלגות לאחר הבחירות היום - הדמוקרטים בבית הלבן והרפובליקאים בקונגרס - גדולים. ההיסטוריה המודרנית של ארה"ב מלמדת אותנו שזה המצב הרצוי לכלכלה. עם כל הכבוד לאברהם לינקולן, מחלוקת פנימית מניבה לעתים שגשוג.

מאז 1970 היה השלטון הפדרלי - הבית הלבן, הסנאט ובית הנבחרים - בידי מפלגה אחת, הרפובליקאית או הדמוקרטית, כ-30% מהזמן. הדבר התרחש בשנים 1977-1980, 1993-1994, 2003-2006 ו-2009-2010. בכל אמת מידה שהיא, הכלכלה האמריקאית היתה במצב טוב יותר ב-70% מהזמן הנותר, שהיה בשנים 1970-1976, 1981-1992, 1995-2002 ו-2007-2008.



אמת המידה הראשונה היא התמ"ג: מ-1970 הצמיחה החציונית בתמ"ג היתה 3.3% בשנים של פיצול שלטוני, בעוד שהצמיחה החציונית היתה 3% כשהממשל היה מאוחד. ההשפעה הורגשה יותר בשנים האחרונות. מאז 1981, כשהנשיא רייגן עלה לשלטון, הצמיחה החציונית היתה 3.3% בשנים שבהן הממשל היה מפוצל, ו-2.8% כשהממשל היה מאוחד. מאז 1993, כשביל קלינטון נכנס לבית הלבן, הכלכלה צמחה ב-3.6% בשנה כשהממשל היה מפוצל, ו-2.8% בשאר הזמן.



אמת המידה השנייה היא אבטלה. ממשל מפוצל הוא בדיוק מה שהמובטלים של זמננו צריכים לשאוף לו. מאז 1970 האבטלה החציונית תחת ממשל מאוחד היתה 6.1%, ואילו תחת ממשל מפוצל היתה 5.7%. המרווח הצטמצם - 6% מול 5.8% - מאז 1981; ומתרחב - 6% מול 4.9% - מאז 1993.



ממשל מפוצל נוטה להיתקע



שוק המניות זינק בשמחה בכל מקרה של פיצול פוליטי. מאז 1970 עלה מדד 500 s&p בקצב חציוני של 13.5% לשנה בתקופות של שלטון מפוצל ו-9% בשנה בתקופות של שלטון מאוחד. יש שני הסברים אפשריים לשיפור הביצועים הכלכליים כשהממשל הפדרלי מפוצל בין הבית הלבן לקונגרס.



לפי ההשקפה שאומרת שכל הפוליטיקאים הם אידיוטים, ממשל מפוצל נוטה להיות תקוע בפעולתו, ומצב כזה עדיף לכלכלה. ממשל משותק מהווה קרקע פוריה לכלכלה, מאחר שהשינויים שעושים הפוליטיקאים פוגעים בה.



אם נבחן את הממצאים לאור ההשקפה שלפוליטיקאים יש שכל ישר, הרי שממשל מפוצל מניב תוצאות כלכליות טובות יותר מאחר שרק מדיניות בריאה תזכה לתמיכה דו-מפלגתית. כשהממשלה נשלטת על ידי מפלגה אחת, ההיגיון הישר נזנח והמפלגה השלטת משתמשת בכוחה כדי להיטיב עם ידידיה ולהעניש את אויביה.



אפשר לבחון את תיאוריית הממשל התקוע באופן ישיר. האם פעילות החקיקה נחלשת כשהממשל מפוצל? דרך אחת לא מושלמת למדוד זאת היא מספר החוקים שמועברים בקונגרס ונחתמים על ידי הנשיא, אך במבחן המציאות התיאוריה הזו כושלת.



מאז 1993 מספר החוקים החציוני שהתקבלו על ידי ממשל מפוצל היה 241 בשנה, בעוד שממשל מאוחד העביר 210 בשנה. הדבר נכון גם מאז 1970.



הרבה יותר מתיאטרון פוליטי משובח



אמנם אין בכך הוכחה חותכת, מאחר שמספר החוקים שאושרו אינו רלוונטי אם החוקים הללו חסרי משמעות, כמו חוק המאפשר לשנות את שמם של משרדי דואר. ואולם אנקדוטלית ניתן להבחין כי כמה מהרגעים הגודלים בחקיקה המודרנית, כמו חוק האחריות האישית וההזדמנות בעבודה של 1996 (הידוע כרפורמת הרווחה), הועברו כשלשתי המפלגות היתה אחיזה בוושינגטון.



יש גם הוכחות מסוימות לכך שממשל מפוצל מתנהג באופן אחראי יותר מבחינה תקציבית - בייחוד בשנים האחרונות. הגירעון התקציבי הפדרלי החציוני כאחוז מהתמ"ג מאז 1970 היה 2.7% תחת שני סוגי הממשל, אך מאז 1981 הוא היה נמוך יותר בממשל מפוצל לעומת מאוחד - 3.1% לעומת .3.4%; ומאז 1993 הוא היה 1.2% בממשל מפוצל ו-3.4% בממשל מאוחד.



הנתון האחרון מראה כי הקרבות בזמנו בין הנשיא קלינטון ליו"ר בית הנבחרים ניוט גינגריץ' הניבו יותר מאשר תיאטרון פוליטי משובח - הם הניבו תוצאות.



לא קשה להבין את השפעת המצב הפוליטי על נכונות המנהיגים להקטין את הגירעון: הרפובליקאים אוהבים להפחית גירעון כי הוא מגביל את הנטיות של הדמוקרטים להעניק נתח כלכלי גדול יותר לממשל, בעוד שהדמוקרטים אוהבים הפחתת גירעון כי היא מרסנת את נטיית הרפובליקאים לקצץ מסים.



כשהנשיא אובמה וצוותו מתכוננים לשיתוף הפעולה הכפוי עם הרפובליקאים, עליהם לבחון את ההיסטוריה ולרשום לפניהם - הם יכולים לחשוב בגדול, כל עוד יחשבו בהיגיון.



-



הכותב הוא מנהל לימודי מדיניות כלכלית במכון היוזמה האמריקאי. הוא שימש יועץ לסנאטור הרפובליקאי ג'ון מקיין בבחירות לנשיאות