>> ביום ראשון, בראיון בלעדי ל-themarker, ניסח מנכ"ל האוצר, חיים שני, את הציפיות המהפכניות של האוצר מהסכם השכר הקרוב. "הגיע הזמן שהשירות הציבורי בישראל יעלה כיתה", אמר שני, ופירט את שני העקרונות פורצי הדרך שביקש האוצר לכלול בהסכם.
האחד, מתן מענקים ותוספות שכר לעובדים מצטיינים. השני, חשוב עוד יותר, הוא דיפרנציאליות בשכר - כלומר מתן תוספות שכר גבוהות יותר לבעלי השכר הנמוך. "אנחנו רוצים להתחיל לאותת למשק", אמר שני, "שאנחנו, כמעסיק הכי גדול, ניתן דוגמה של צמצום פערים. זו תהיה התרומה הצנועה שלנו להקטנת האי-שוויון ופערי השכר בישראל".
אכן, מלים כדורבנות. אבל מה נותר ממלים אלה בהסכם השכר שנחתם אתמול לפנות בוקר? מעט מאוד, אם בכלל. האוצר, התברר, שוב נכנע להסתדרות: מתוספות שכר לעובדים מצטיינים לא נותר דבר, מתוספות שכר גבוהות לעובדים בעלי שכר נמוך נותר מעט מאוד.
הפוליטיקה ניצחה את ההיגיון
ההסתדרות, התברר שוב, נכנעת לתכתיבים של ועדי העובדים הגדולים והחזקים במשק. אף שכל ראשי ההסתדרות, ובראשם עופר עיני, יודעים שצודק ונכון לשלם יותר לבעלי השכר הנמוך, הוועדים החזקים - שכמובן משתייכים לבעלי השכר הגבוה במגזר הציבורי - לא הסכימו. עיני, שמקור כוחו בוועדים הגדולים, נאלץ להתכופף. שוב, בפעם המי יודע כמה, ניצחה הפוליטיקה של הוועדים החזקים את ההיגיון, הצדק והמוסר. חבל.
למרות האכזבה, לא ניתן לבטל את ההישגים של הסכם השכר. בכל זאת, ההסכם הזה שונה מקודמיו, והולך חצי צעד קדימה. בעוד שבכל ההסכמים הקודמים נקבעה תוספת שכר ששולמה במידה שווה לכל העובדים במגזר הציבורי - חזקים וחלשים כאחד - בהסכם הנוכחי יש בכל זאת שוני. תוספת השכר אמנם אחידה לכל העובדים, אבל לידה יש תוספות חשובות המסייעות יותר לעובדים חלשים.
ראשית, התוספת המשולמת לאמהות צעירות: אמהות לילדים עד גיל 5 יקבלו תוספת של 300 שקל בחודש על הילד הראשון, ו-200 שקל בחודש לילד השני. נשים, כידוע, הן המגזר החלש בקרב מקבלי השכר. נשים שהן אמהות צעירות הן מגזר חלש במיוחד: רבות מהן כלל לא שבות לעבודה, או עובדות בחצי משרה ומקבלות שכר עלוב. תוספת השכר הממוקדת רק באמהות צעירות מסייעת ספציפית למגזר החלש ביותר בקרב מקבלי השכר במגזר הציבורי.
אגב, כדאי לשים לב שאין מדובר בהגדלת קצבאות הילדים בדלת האחורית: התשלום יינתן רק עבור שני הילדים הראשונים (ולא לאף ילד נוסף) ורק עד גיל 5.
שנית, הסכם השכר כולל מענק חד-פעמי בסכום קבוע של 2,000 שקל. מענק כזה, אין צורך לומר, משמעותי הרבה יותר למי שמשתכר 4,000 שקל בחודש מאשר למי שמשתכר 40 אלף שקל בחודש. בכך, המענק מסייע יותר לעובדים חלשים בעלי שכר נמוך. במקום תוספת שכר גבוהה יותר לבעלי השכר הנמוך, הם יסתפקו בתוספת מענק משמעותית יותר (באחוזים, לא בשקלים) עבורם.
דואגים לעתיד העובדים
שלישית, וחשוב מכל - תוספת ההפרשות לחיסכון הפנסיוני. תוספת ההפרשות חלה רק על מי שחוסכים לפנסיה במסגרת הפנסיה החדשה, פנסיה צוברת. מטבע הדברים, מדובר בעיקר בעובדים החדשים והצעירים יותר במגזר הציבורי, שהם בדרך כלל העובדים החלשים יותר. הם אמנם צעירים ובקושי גומרים את החודש, כך שתוספת לפנסיה היא הדבר האחרון שמטריד אותם - אבל בפועל ההסכם הזה הוא השירות החשוב ביותר שנעשה עבורם. הגדלת ההפרשות עשויה להציל ברבות הימים את הפנסיה שלהם, ולמנוע מהם חיי חרפה כגמלאים.
הגדלת ההפרשות לפנסיה היא מסוג הסעיפים שכולם יודעים שהם הכרחיים, אבל לאף אחד אין אף פעם אינטרס לקדם אותם. בעיקר אמורים הדברים בהסתדרות, שבאופן טבעי מעדיפה להציג בפני עובדיה תוספת שכר עכשיו - ולא תוספת חיסכון בעתיד הרחוק. העובדה שההסתדרות התגברה על עצמה והסכימה לוותר על תוספות שכר בתמורה להגדלת ההפרשות של המדינה לפנסיה של עובדיה, היא העדות החזקה ביותר להבדל בין ההסכם הזה לקודמיו. בכל זאת, יש כאן קצת חשיבה אחרת, וקצת יותר חשיבה לטווח הארוך. מי יודע, אולי בהסכם הבא תסכים ההסתדרות לדבר גם על תוספות שכר לעובדים מצטיינים - וכך תתרום להצלת המגזר הציבורי מבינוניותו.
למי אכפת מפערי השכר? העיקר שהשביתה נמנעה
מירב ארלוזורוב
3.11.2010 / 6:49