מחלקים את עור הדב שעדיין לא ניצוד

>> ח"כ כרמל שאמה הצליח במאבקו. הוא יחליף את אופיר אקוניס כיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת בעוד 45 יום, כלומר באמצע דצמבר. בהצהרה הראשונה שלו לאחר שהתאריך נקבע, אמר שאמה שבנושא הגז "לתשובה אין סיבה לחייך" - וזה נכון. יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלק שמחזיקה באחוזים נכבדים משדות הגז תמר, דלית ולווייתן, באמת לא מחייך. הוא היה רוצה לראות בראש הוועדה את אקוניס, ולא את שאמה.

זאת, משום שהעמדה של אקוניס היא שיש להעלות את התמלוגים שמועברים לממשלה באופן מידתי ומאוזן, ולא באופן רטרואקטיבי. כלומר, תמר, דלית ולווייתן יוצאות מהסיפור. לשאמה יש הצעות אחרות להעלאת התמלוגים מ-12.5% ל-18%, בלי להתייחס כלל לעניין הרטרואקטיביות.



הקטע המטורף בסיפור הוא שכולם רבים על עור הדב עוד לפני שהוא ניצוד, כי הגז במעבה האדמה עדיין אינו כסף קל ביד. כדי להוציא את הגז מתמר ודלית צריך לקדוח באמצע הים ולמעמקי האדמה בעומק כולל של 4-5 ק"מ. אין גם לשכוח שעלות אסדת הקידוח למים עמוקים, הולכת הגז לחוף ועלות הציוד והעובדים מגיעה למיליארדים רבים.



חישובים מלמדים שבהתחשב בביקוש המקומי לגז, במחירו ובהוצאות האדירות, יעברו 8-10 שנים עד שניתן יהיה להחזיר את הוצאות הקידוח ואת ההלוואות לבנקים. רק לאחר מכן יתחיל הקידוח להרוויח.



גם המצב בשדה לווייתן אינו פשוט. מתברר שהגז שיופק מתמר ומדלית יהיה מספיק לצורכי המדינה כולה. לכן יהיה צורך למכור את הגז מלווייתן לאירופה, או אפילו למזרח הרחוק, באמצעות אוניות, וזה יעלה מיליארדים. כלומר, מדובר בהשקעות ענק מסוכנות שגם אותן ייקח 8-10 שנים להחזיר. אין גם לשכוח את הפרט הכי מעניין בסיפור: שהסיכוי למצוא גז בקידוח לווייתן הוא 50% בלבד. ומה אם כלל לא יימצא שם גז? מי יישא אז בנזק? כמובן שלא המדינה, אלא תשובה וחבריו.



מדובר כאן בפרויקטים מסובכים עם סיכונים גבוהים. מה יקרה, למשל, אם תהיה תקלה במתקן נוסח התקלה במפרץ מקסיקו? מה יקרה אם המתקן יותקף? מה יקרה אם לבנון תגלה שדה גז בשטחה ותמכור אותו לאירופה לפנינו?



אבל כל זה לא מפריע לכמה חברי כנסת, כמו שלי יחימוביץ' ודב חנין, בעלי התפישה הניאו-בולשוויקית, ללחוץ להעלאת התמלוגים לגבהים בלתי הגיוניים. אולי הם רוצים שהמשקיעים יתייאשו ויעזבו, ואז נגיע לשוויון האוטופי המלא: לאף אחד לא יהיה גז. לא לתשובה, לא לעמיתי קופות הגמל שמחזיקים בחלק מהקידוחים ולא למדינת ישראל, שכבר נהנית היום מירידה חדה במחירי החשמל עקב השימוש בגז בתחנות הכוח של חברת החשמל.



לכן ועדת ששינסקי צריכה להיות זהירה מאוד. אסור לה לפגוע בחוזים שכבר נחתמו. גם לגבי שדות שלהם ניתנו רישיונות, אך בהם לא הוחל עדיין תהליך הגילוי, צריך לטפל בזהירות. הרי האינטרס של המדינה צריך להיות ריבוי קידוחים וריבוי משקיעים, ולא הברחתם מישראל, תוך כדי השארת הגז במעמקי הים. הרבה יותר כדאי לקבל 12.5% מגז ששוויו עשרות מיליארדים מאשר לקבל 80% מכלום.



בעוד פחות משבועיים, ב-15 בנובמבר, יפרסם איתן ששינסקי את המלצות הביניים שלו בנוגע לגובה התמלוגים והמס. שר האוצר, יובל שטייניץ, שמינה אותו ליו"ר הוועדה, אומר בכל הזדמנות שהוא בעד העלאת התמורה למדינה. האם יוכל ששינסקי להתעלם מכך?



הפקידים רוצים נוק-אאוט



באחרונה ביטלה המדינה את הזכייה של קבוצת mts במכרז להקמת הרכבת הקלה בתל אביב. הפרויקט הועבר למימון תקציבי מלא ולביצוע על ידי החברה הממשלתית נ.ת.ע.



ואולם כעת הזכיין מערער על עצם פסילתו ועל המכרזים שמנסה להוציא נ.ת.ע, וכתוצאה מכך הרכבת הקלה בתל אביב תיתקע לעוד שנים רבות, עם נזקים אדירים לציבור ולמשק.



הכישלון הזה מעלה הרהורים נוגים בקשר לשיטה כולה, כי האמת היא שלא רק פרויקט הרכבת הקלה בתל אביב נכשל. גם פרויקטים אחרים שנעשו בשיטת ppp (שיתוף פעולה בין המדינה לזכיין) נכשלו או נתקעו או התעכבו לאורך שנים. למשל, פרויקט הנתיב המהיר בכניסה לתל אביב מכיוון נתב"ג, פרויקט הרכבת הקלה בירושלים, בניית בית החולים באשדוד, פרויקט הגז הנוזלי, מתקן האנרגיה הסולארית באשלים, מתקן ההדרכה של המשטרה, כביש 531 ומנהרות הכרמל בחיפה.



אז נכון שהיו גם הצלחות, כמו כביש מספר 6, כביש 431 והפרויקטים להתפלת מים, שהצליחו להביא אותנו למצב שבו ייצור מים מותפלים בישראל הוא הזול בעולם. אבל בכל זאת, הכישלונות והעיכובים בשאר הפרויקטים מעלים את השאלה - מה השתבש?



כל הרעיון של פרויקטים מסוג ppp הוא שיתוף פעולה בין המדינה לזכיין, תוך חלוקת ההשקעה, הסיכונים והתגמולים ביניהם. אבל הפקידים רוצים לנצח את הזכיין בנוק-אאוט - במקום לשתף עמו פעולה.



בשנים האחרונות בנה החשב הכללי באוצר נוסחאות קשוחות וחוזים דרקוניים שלא מאפשרים גמישות, אף שגמישות היא מצרך חובה בכל פרויקט גדול שתמיד עומד מול אינסוף בעיות בלתי צפויות מראש. כתוצאה מכך פרויקטים רבים (שהוזכרו לעיל) לא הגיעו לידי סיום, או שהתעכבו שנים ארוכות, והנזקים למשק אסטרונומיים.



בעיה נוספת שאופיינית למכרזי ppp היא שלאחר שהזכיין כבר זוכה במכרז, הוא צריך להשיג את המימון מהבנק, שמציג לו דרישות שמשמעותן שינוי תנאי החוזה. אלא שהחוזה כבר נחתם. אז מופעל לחץ על ועדת המכרזים שתסכים לשינוי, אך חברי הוועדה חוששים, וכך נתקע המכרז עוד יותר עמוק בבוץ. לכן, ראוי לשנות את שיטת המכרז בארבע נקודות:



1. לחלק את הסיכון והאי-ודאות של המכרז באופן שהמדינה תיקח על עצמה חלק גדול יותר מהסיכון.



2. לכרות עם הזכיין חוזה גמיש יותר שמאפשר יחסי שיתוף ולא יחסי ניצחון ותבוסה.



3. לכתוב מכרז שלא נותן דגש בלעדי למחיר הנמוך ביותר, אלא גם לאיכות, לניסיון, ליציבות ולמוניטין של המציעים השונים.



4. לתת למי שהגיע למקום השני במכרז סכום כסף מסוים (למשל, 0.2% משווי המכרז), כדי שישאיר את הצעתו למשך שנה-שנתיים, כך שבמקרה שהזכיין שזכה לא יצליח לעמוד בהתחיבויותיו, ניתן יהיה לבטל את זכייתו, ומיד לגשת למימוש ההצעה הבאה בתור. כך לא נזדקק לנ.ת.ע הממשלתית, שתתקע את פרויקט הרכבת הקלה בתל אביב לעוד שנות דור.