הבוחרים בארה"ב הענישו את עצמם

>> "כמה מכם רוצים לפרוע את המשכנתה של השכנים, שיש להם כמה חדרי אמבטיה אבל אינם מסוגלים לפרוע את החשבונות שלהם?". זו השאלה שריק סנטלי מ-cnbc שאל ב-2009, והידהדה בלידת תנועת מסיבת התה.

הרגש שמבטאת היבבה שלו זוכה להדים בכל העולם. הנימה משתנה ממדינה למדינה - כשפקידי ממשל גרמנים מגנים את הגירעון, אשתי לוחשת "מישהו מחלק לנו, האמריקאים, שוטים כדי שנצליף בעצמנו". ואולם המסר זהה: חוב הוא מעשה שטן, ובעלי חוב חייבים לשלם על חטאיהם - ומעתה לא נחרוג מהאמצעים שבידינו. הטפת המוסר הזו היא הסיבה שאנו שקועים בנסיגה שנראית אינסופית.



השנים שלפני משבר 2008 התאפיינו בצבירת חובות בלתי אפשרית - הרבה מעבר להלוואות הסאבפריים שאנשים רבים עדיין סבורים בטעות שהיו אחראיות למשבר. ספקולציות הנדל"ן השתוללו בפלורידה ובנוואדה, אבל גם בספרד, אירלנד ולטוויה. הכל שולם באמצעות אשראי.



האשראי הזה לא העשיר את העולם וגם לא עשה אותו עני: חוב של אחד הוא נכס של האחר. ואולם האשראי הזה הפך את העולם לפגיע. כשהמלווים פתאום החליטו שהלוו יותר מדי ושרמות החוב מופרזות, החייבים נאלצו לקצץ בהוצאותיהם. כך נקלע העולם למיתון העמוק ביותר מאז שנות ה-30, וההתאוששות היתה חלשה וחסרת ודאות - כצפוי.



צריכה שקולה להכנסה



הדבר החשוב ביותר לזכור הוא שעבור העולם כולו, צריכה שקולה להכנסה. אם קבוצה אחת של אנשים - אלה שיש להם חובות מופרזים - נאלצת לקצץ בהוצאותיה כדי לפרוע חובות, אחד משני דברים חייב לקרות: או שמישהו אחר יצטרך להוציא יותר כסף, או שההכנסה העולמית תיפגע.



ואולם גם חלקים ניכרים של המגזר הפרטי, שאינם סובלים מרמות גבוהות של חוב, אינם רואים סיבה להגדיל את הוצאותיהם. התאגידים שוחים במזומנים, אבל אין להם סיבה להתרחב כשחלק ניכר מכושר הייצור שלהם מושבת בלאו הכי. הצרכנים שלא לוו יותר מדי כסף יכולים לקבל הלוואות בריבית נמוכה, אך התמריץ להוציא כסף דועך בשל החששות משוק העבודה החלש. אין בשוק העבודה מי שמוכן למלא את הפער שנוצר בגלל החובות.



מה עלינו לעשות? ראשית, הממשלות צריכות להגדיל הוצאות אם המגזר הפרטי לא עושה כן - כך שהחייבים יוכלו לפרוע חובות בלי לגרום בכך להתמשכות החולשה הגלובלית. שנית, הממשלות צריכות לנקוט אמצעים להקל על החובות: להפחית התחייבויות לרמות שהחייבים יכולים להתמודד עמן במהירות הרבה ביותר.



ואולם מטיפי המוסר לא מוכן לשמוע על זה. הם מגנים את הגדלת הוצאות הממשל, וטוענים שאי אפשר לפתור בעיית חובות עם עוד חובות. הם מגנים את ההקלות על החובות, וטוענים שמדובר במתן פרס למי שאינו ראוי לכך.



אם מצביעים על הסתירה שבטיעוניהם, הם נכנסים להתקף זעם. נסו להסביר להם שכשבעלי חוב מוציאים פחות, הכלכלה תיפגע כל עוד אין מישהו אחר שמוכן להוציא יותר, והם יקראו לכם סוציאליסטים. נסו להסביר מדוע הקלה בתשלום משכנתאות עדיפה לארה"ב מעיקול בתים שחייבים להימכר בהפסד אדיר, והם יתחילו לצרוח כמו סנטלי. אין ספק בעניין: מטיפי המוסר מלאים בלהט עז. אלה שמבינים את המצב לאשורו לא מצליחים לשכנע אף אחד.



מטיפי המוסר מנצחים



ג'ון בוהנר, מנהיג המיעוט בבית הנבחרים, ספג לעג רב בשנה שעברה כשהכריז "הגיע הזמן שהממשלה תהדק את החגורה". לנוכח צמצום ההוצאות במגזר הפרטי, ממשלות דווקא צריכות להוציא יותר - לא פחות. ואולם מאז הנשיא אובמה חזר והשתמש במטאפורה זו, והבטיח להדק את החגורה הממשלתית. האם אין לו האומץ לקרוא תיגר על חוסר ההבנה הזה שנהפך פופולרי, או שמדובר רק בעצלות אינטלקטואלית? בכל מקרה, אם הנשיא לא יגן על ההיגיון שבמדיניות שלו עצמו, מי יעשה כן?



במקביל, תוכנית הקלת המשכנתאות של הממשל - זו שעוררה את התבכיינות סנטלי - השיגה לבסוף כלום. אחת הסיבות לכך היא שפקידי הממשל כל כך חששו שיאשימו אותם בסיוע למי שאינו ראוי לכך, עד שהם לא סייעו לאף אחד. וכך, מטיפי המוסר מנצחים. יותר ויותר בוחרים - גם בארה"ב וגם באירופה - משוכנעים שאנו לא צריכים תמריץ, אלא עונש. הממשלות חייבות להדק חגורות והחייבים חייבים לפרוע את חובם.



האירוניה היא שבנחישותם להעניש את הלא ראויים, הבוחרים הענישו את עצמם: באמצעות דחיית התמריצים הפיסקליים וההקלות בחוב, הם מנציחים את האבטלה הגבוהה. הם, בפועל, מפטרים את עצמם כדי להרגיז את שכניהם.



הם לא יודעים זאת, ולכן ההידרדרות תימשך.