נתניהו חושב שאנחנו סוריה או צפון קוריאה

>> בשנה האחרונה הביע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא פעם את עמדתו נגד הריכוזיות במשק. הוא תקף קשות את היעדר התחרותיות במגזר הפרטי, אבל לצד זאת התהדר בכך שישראל הצליחה בכל זאת להשתחרר מ"ריכוזיות עצומה של הממשלה וההסתדרות", כדבריו.

האומנם? התיקון לחוק רשות השידור, שיזמה לשכת ראש הממשלה ושעבר באחרונה בקריאה ראשונה, מלמד שבכל הקשור לטלוויזיה ולרדיו לפחות, נתניהו הוא חסיד גדול של הריכוזיות. ולא סתם ריכוזיות, אלא ריכוזיות של דעות, כזו שמסוכנת במשטר דמוקרטי לא פחות מהריכוזיות במגזר הבנקאי.



התיקון החדש לחוק מעגן בצורה חזקה מאי פעם את שליטת הדרג הפוליטי ברשות השידור. לפי התיקון אמורים להתרחש ברשות שינויים מבניים שאמורים לייעל את עבודתה, אבל כל אלה לא שווים הרבה אם המהות נותרת זהה: הממשלה שומרת בידה את הסמכות הבלעדית למנות את חברי מועצת המנהלים של הרשות, ומינוי מנכ"ל לרשות יוכל להתבצע רק באישור השר הממונה. כמובן שהממשלה יכולה גם לפטר את המנכ"ל בלי שום מנגנון בקרה של ממש.



נתניהו החליט אפוא להמשיך ולהפקיע לעצמו, ולכל מי שיירש אותו בתפקידו, נכס ציבורי שהציבור מזמן מאס בו. בעצם ההפקעה הזו חיסל ראש הממשלה את הסיכוי, הנמוך גם כך, שהציבור ישוב אי פעם לערוץ שלו. שהרי איזה צופה בר-דעת יבקש ב-2010 לצפות בערוץ שלשכת ראש הממשלה, ולא משנה איזה ראש ממשלה, משפיעה באורח ישיר על המשודר בו? גם לצופים יש כבוד עצמי, מספיק שהם צריכים לממן את הערוץ הזה.



העובדה שהצופה הסביר ידיר עצמו מן הסתם מהערוץ של נתניהו לא מפחיתה כלל מן הריכוזיות הטמונה במהלך ההשתלטות של ראש הממשלה. להפך. אילו אלטרנטיבות יהיו לצופה? בעיקר הערוצים המסחריים, שתכניהם מוטי ומושפעי רייטינג, ובכל מקרה מכוונים שלא לפגוע באינטרסים הכלכליים הענפים של בעלי הבית של הערוצים. רק ערוץ ציבורי אמיתי, נטול פניות מכל סוג שהוא, יכול לתת לערוצים האלה קונטרה של ממש ולהבטיח פלורליזם ותחרותיות בשוק הטלוויזיה.



ואולם כנראה שנתניהו מעדיף כי אזרחי המדינה, שהטלוויזיה היא אחד הגורמים החשובים המשפיעים על עיצוב תפישת העולם של חלק ניכר מהם, ייחשפו אך ורק לדעות משני סוגים: כאלו שאינן מעצבנות את בעלי ההון, או כאלה שמייצגות נאמנה את השלטון, או אולי עדיף - כאלה שעונות על שני הקריטריונים גם יחד.



בניגוד לראש הממשלה, יש פוליטיקאים שדווקא הבינו שבמאה ה-21, במדינות שאינן סוריה או צפון קוריאה, אין תקומה לגוף שידור שנשלט על ידי השלטון. בכנסת הקודמת קידמו חברי הכנסת איתן כבל ויצחק הרצוג, שכיהנו בזה אחר זה כשרים הממונים על רשות השידור, תיקון לחוק שיצר הפרדה מבנית אמיתית וטובה בין הרשות לבין הדרג הפוליטי. ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, נתן את ברכתו למהלך, והתיקון עבר בקריאה ראשונה. אלא שבדרך לקריאה שנייה ושלישית התקיימו הבחירות, ולאחריהן החליט ראש הממשלה הנבחר לגנוז את התיקון ולהציע תחתיו תיקון משלו.



בלשכת נתניהו החליטו משום מה לאמץ את הרעיון של כבל והרצוג - לשנות את הגדרת רשות השידור מ"ממלכתית" ל"ציבורית" - אבל התעלול הסמנטי הזה הוא לא יותר מלעג לרש. אם התיקון של נתניהו יאושר, הרשות תמשיך לשרת את הממלכה ובשום פנים ואופן לא את הציבור.



הכותבת היא סמנכ"לית ארגון אג'נדה, מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית