מבקר אגד נאבק להחזיר ששה מיליארד שקל לפנסיונרים של החברה

בסיום השיחה מוציא עמי אלרואי, מבקר אגד לשעבר, מסמך מצהיב המונח בכיס חולצתו. המסמכים שאסף במשך 25 השנים האחרונות סרוקים באופן מסודר במחשב, אבל אלרואי לא מוותר על פתק נוסף, שלדבריו מוכיח גם הוא את העוול שגרמו אגד והמדינה לגמלאי הקואופרטיב, שבמשך שנים קמו לפנות בוקר ונסעו עד קצה הארץ כשהיה צריך, מבלי לדעת שהאנשים בחלונות הגבוהים פגעו אנושות בפנסיה שלהם.



אלרואי, 67, בקושי שומע ורואה, אך זוכר מצוין כל פרט הנוגע לששת מיליארד השקלים, כספי הפנסיה של גמלאי אגד, שעל השבתם הוא נאבק. חדר העבודה שלו עמוס בדו"חות ובגזרי עיתונים משנות ה-80, התקופה שבה היה מבקר הפנים של חברת האוטובוסים והתריע על המחדלים החמורים שנעשו לטענתו בקרן הגמלאות.



במשך שנים דחו כל הגורמים הרלוונטיים את טענותיו: אגד הדיחה אותו מתפקיד המבקר והכריזה עליו כפרסונה נון-גרטה, משרד האוצר לא התייחס לפניותיו, וחברת עמיתים, שמנהלת את קרן הפנסיה של אגד מ-2003, זילזלה בדבריו. אפילו בני משפחתו ביקשו ממנו בשלב מסוים שיפסיק את המאבק הסיזיפי. כולם ראו בו נודניק, משוגע ופנטזיונר, אך הוא לא התייאש והמשיך להראות את המסמכים שבידיו לכל מי שרק אפשר.



בשנה האחרונה נהפך הדד-ליין לממשי יותר ויותר: אם לא היה נעשה דבר עד אוקטובר 2010, שבע שנים לאחר שניהול קרן הגמלאות של אגד עבר לידי המדינה, כבר אי אפשר היה לתבוע את השבת הכספים מפאת התיישנות. כצעד אחרון הגיש אלרואי במאי תביעה ייצוגית נגד עמיתים, כדי שזו תתבע את אגד. כעבור ארבעה חודשים, ממש בדקה ה-90, תבעה עמיתים את אגד בדרישה שזו תשיב 2 מיליארד שקל לגמלאי החברה (עדיין לא הוגש כתב הגנה).



זה אמנם לא כל החוב, מבחינת אלרואי, אך מדובר בהחלט ברגע אחד קטן של תחושת ניצחון על המערכת. "זה פרויקט החיים שלי, אבל הוא שווה את זה", הוא אומר, "לא ייתכן שמישהו החליט לזרוק את העתיד של חברי אגד לפח".



בשנות ה-60 וה-70 חברות באגד היתה אחד מסידורי העבודה הטובים בארץ: עבודה לא קלה, אך עם משכורת גבוהה יחסית לעבודות צווארון כחול אחרות, ופנסיה יציבה ומובטחת בחברה שקיבלה במשך השנים תמיכה וסיוע כספי מהמדינה. בשנות ה-80 הידרדר מצבה הכלכלי של אגד, ונוצר גירעון ענק בקרן הפנסיה שלה.



ב-2003 החליטה המדינה להלאים את קרן הפנסיה, יחד עם קרנות פנסיה ותיקות אחרות שנוהלו על ידי ההסתדרות. הקרנות האלה, שמונה במספר, נמצאות כיום באחריותה של חברת עמיתים, בניהולה של יעל אנדורן. הגמלאים שתחת הסדר זה, כולל גמלאי אגד, מקבלים פחות ממה שהיו אמורים לקבל, אילו לא היה נוצר הגירעון והניהול היה עובר לעמיתים. לטענת אלרואי, הדבר מהווה אי צדק משווע משום שכל הגורמים באגד ובמשרד האוצר ידעו בזמן אמת כיצד נוצר הגירעון, ולמעשה מדובר בחוב של אגד לגמלאים שלה ולא בגירעון רגיל.



"אפשר לדמות את זה לנסיעה ברכבת", מסביר עו"ד גל גורודיסקי, שהגיש את התביעה הייצוגית נגד אגד בשם אלרואי. "במשך שנים שלחה אגד במודע אנשים לנסיעה ברכבת, וידעה שבמקום כלשהו במסלול, הפסים נגמרים באמצע הגשר. בשלב מסוים באה המדינה ואמרה - 'ניתן לרכבת להמשיך לעבור, אבל כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לעשות התאמות'. בפועל, הכוונה היא לפגוע באופן משמעותי בזכויות הגמלאים".



לדברי גורודיסקי, ייתכן מאוד שהמצב שמתאר אלרואי התקיים גם בקרנות פנסיה אחרות. "באגד יש מטורף אחד שהחליט להילחם, אבל מה קורה בשאר הקרנות הוותיקות? מי יודע?"



הבסיס לטענותיו של אלרואי, כמו גם לתביעה שהוגשה נגד אגד, הוא ההבנה שחברי אגד שלטו שליטה מלאה בקרן הפנסיה שלה, על אף שמדובר בשתי ישויות משפטיות שונות. באגד טוענים לעומת זאת, שלקואופרטיב לא היתה שליטה בקרן הגמלאות, ולכן הוא לא אחראי למה שנעשה שם. מעבר לכך, באגד נעזרים בסוגיית ההתיישנות: בחברה גורסים שקרן הפנסיה היתה צריכה לתבוע כבר בשנות ה-90, וכעת היא כבר לא יכולה לתבוע. מנגד, אם יוכח שקרן הפנסיה נוהלה על ידי חברת אגד, הרי שההתיישנות מתחילה ב-2003, כשניהול הקרן עבר לידי המדינה והיא יכולה היתה לפעול באופן עצמאי מול אגד.



אלרואי סיפק במשך השנים שפע של נתונים לגורמים שונים בממשלה, המוכיחים לטענתו שחברת אגד אכן שלטה בקרן בעבר. כך לדוגמה, דו"ח של המומחה דוד נצר, שמונה מטעם משרד האוצר לבדוק את מצב קרן הגמלאות של אגד, קבע ב-1987 שבעלי תפקידים באגד הם שהחליטו מה יהיו הסכומים שיידרשו מחברים חדשים באגד לצורך רכישת הזכות לפנסיה. בדו"ח גם הוזכר מצבה הגירעוני החמור של קרן הגמלאות.



דוגמה נוספת היא דברים שכתב רואה החשבון של אגד בביאורים לדו"חות הכספיים של 1986: "אגד והחברות הבנות שלו הם צדדים קשורים לקרן הגמלאות של חברי אגד. כל מבוטחי הקרן הם חברי אגד או עובדיו. חיובים וזיכויים שונים מועברים בספרי קרן הגמלאות של חברי אגד לפי הודעות מאגד ועל אחריותו". ובמלים אחרות, טוען אלרואי: קרן הפנסיה מנוהלת דה-פקטו על ידי אגד.







"היו לנו משפחות לפרנס"



כדי להבין כיצד נוצר הגירעון העצום יש לחזור ל-1954, אז נחתם הסכם בין אגד לבין קרן הגמלאות שלה. כל חבר באגד, ללא קשר לגילו, יכול היה להצטרף לקרן ולזכות בפנסיה לכל חייו. כך נוצר מצב שחברים ותיקים, שלא הפרישו כספים לקרן, פרשו לגמלאות והפכו אותה לגירעונית כבר מיומה הראשון.



בשנים שלאחר מכן היו חברי אגד מודעים לגירעון, שככל הנראה נבע לא רק מפרישת עובדים. כך מספר ד', גמלאי של אגד, שהצטרף לחברה באמצע שנות ה-60: "באו אלינו חברים ותיקים וסיפרו על מה שקורה בקופות. הם ביקשו מאתנו להצטרף להפגנה נגד ההנהלה בדרישה לפתוח את הספרים. הם הסבירו שיבוא יום וגם אנחנו נגיע לפנסיה ואז ניפגע מכל העניין הזה. אבל אותנו זה לא עניין, מי חשב אז מה יקרה אתו עוד 30-40 שנה? היינו צעירים, היו לנו משפחות לפרנס וגם היינו צריכים להחזיר את כספי ההלוואה שלקחנו לצורך קניית מניית אגד. לא היה לנו זמן להפגנות ולפוליטיקה".



הסעיף המשמעותי ביותר בהסכם בין קרן הגמלאות לבין אגד הוא סעיף 22. לפי סעיף זה, מחויבת אגד לערוך מאזן בסוף כל שנה, ובמידה שהקרן נקלעה לגירעון אקטוארי (כלומר, גירעון בתשלומי הפנסיה העתידיים), תכסה אגד את הגירעון. אלא שעל פי כתב התביעה שהגישה עמיתים נגד אגד, התחייבות זו לא קוימה במשך השנים, דבר שמהווה את עילת התביעה המרכזית נגד אגד. בשנות ה-70 וה-80 הידרדר מצב קרן הגמלאות, לאחר שאגד תימרצה חברים לפרוש לגמלאות מבלי לדאוג להם לפנסיה. האמצעי המקובל לתמרוץ היה העלאת אחוזי הפיצויים מעבר לאלה שנקבעו בתקנון קרן הגמלאות. לפי דו"ח נצר, ב-1972-1977 פרשו לגמלאות מאות חברים, על פי דרישת הנהלת אגד, מבלי שהיתה להם זכות לכך.



גל הפרישות המשיך בשנות ה-80. כחלק מתוכנית הקיצוצים עודד משרד האוצר את אגד להוציא כמה שיותר עובדים לפנסיה מוקדמת. אגד עשתה זאת ונתנה לפורשים תנאים מפליגים, וכך קיבלה על עצמה התחייבויות כספיות גדולות.



"החברה עודדה את העובדים לצאת לפנסיה בהכוונת משרד האוצר", אומר אלרואי. "לסקנדל הזה אחראים גם בכירי אגד וגם בכירי האוצר בשנות ה-80, כי הם היו יכולים לצפות את מה שיקרה, אבל איש לא עשה דבר".



גירעון הקרן תפח עד שבאוקטובר 1984 פנה מנהל קרן הגמלאות באותה עת, מרדכי שכטר, אל יו"ר מזכירות אגד, שלמה עמר, אז ח"כ מטעם מפלגת העבודה, וביקש שאגד תקיים את ההתחייבויות שהיא נטלה על עצמה. אגד, מצדה, לחצה על הנהלת הקרן לבטל את סעיף 22, שלפיו היא חייבת לדאוג להתחייבויות הקרן, וסעיף זה אכן בוטל. לטענת אלרואי, לביטול סעיף זה אין תוקף חוקי מכיוון שהוא לא קיבל את האישורים הנדרשים לכך מהמדינה.



על פי אלרואי, כשהסעיף בוטל בינואר 1986, ההתחייבות של אגד לקרן הגמלאים היתה 1.7 מיליארד שקל בערכים של אז, שהם כ-6 מיליארד שקל בערכים של ימינו. "צריך להבין שביטול הסעיף אינו ביטול החוב", מסביר אלרואי. "על פי הבדיקות שלי, החוב לא נרשם בספרי המאזן, לא של אגד ולא של הקרן, ולכן הוא גם לא נמחק". לדבריו, התביעה נגד אגד עומדת על 2 מיליארד שקל בלבד, משום שהיא מתייחסת רק לחוב שנוצר בין 1980 ל-1985.



כך או כך, נראה שהמעשה החמור ביותר בפרשה המתמשכת של הוצאת עובדים לפנסיה מבלי שיובטח עתידם, נעשה בין אוקטובר 1984 לינואר 1986. בשלהי 1984 נדרשה אגד על ידי מנהלי הקרן להחזיר את חובה לקרן, לאחר שהוגשו כמה דו"חות ביקורת בעניין התנהלותה. הנהלת אגד החליטה לשנות את הסדרי הפרישה המוקדמת בתקנון קרן הגמלאות ולהגדיל באופן משמעותי את השתתפות החבר ואגד בתשלומים, עד פי שבעה. בישיבה שהתקיימה באוקטובר 1984 הוחלט לדחות את ההחלטה על הגדלת התשלום. ההחלטה התקבלה בסופו של דבר יותר משנה מאוחר יותר, ויישומה נדחה לינואר 1986. דחייה זו איפשרה ל-687 חברים לצאת לפנסיה מבלי שיידרשו להגדיל את הסכום עבור יציאתם. אלרואי התריע על הגירעון שנוצר בזמן אמת, אך איש לא שעה לאזהרותיו.



"הם עיכבו את ההצעה במתכוון", מסביר אלרואי, "נתנו למאות החברים האלו לצאת החוצה כדי לצמצם את כוח האדם באגד. פשוט פיתו אותם כדי שיפרשו מאגד".



גם בכתב התביעה שהוגש נגד אגד, נכתב שהחברה ניצלה את תקופת דחיית ההחלטה כדי להוציא חברים רבים לפנסיה: "בכך פעלה אגד תוך ניגוד עניינים חמור לשיפור מצבה על חשבון הקרן", נכתב בתביעה.



הקשר לבנק של אייזנברג



שלמה לוין ושלמה עמר עמדו בראש הקואופרטיב בשנות ה-80, כשהתרחשו רוב האירועים שגרמו לפגיעה בקרן הפנסיה, אך עד היום לא נתנו דין ציבורי למעשים שהתרחשו במהלך כהונתם. "עצם העובדה שלוין ועמר לא שילמו כל מחיר ציבורי על התנהלותם - זה ביזיון גדול. איך אפשר להתנהל ככה?", שואל ח"כ לשעבר רן כהן (מרצ), שליווה את אלרואי במאבקו ומכיר היטב את פרטי הפרשה.



אלא שלוין ועמר לא היו אחראים רק להוצאה סיטונית של עובדים לפנסיה, אלא לפרשה בעייתית נוספת. אלרואי מצא שבתחילת שנות ה-80 היו השניים אחראים להשקעה של 20 מיליון שקל מכספי קרן הגמלאות בבנק הספנות, אז בשליטתו של איש העסקים שאול אייזנברג. אגד עצמה ניהלה פיקדונות של הקואופרטיב בבנק.



לפי תקנות משרד האוצר באותה תקופה, הקרן מחויבת להשקיע 92% מכספיה באג"ח לא סחירות של מדינת ישראל. ה-8% הנותרים היו מחויבים להיות במניות שבאישור משרד האוצר, לא יותר מ-5% בהשקעה אחת. בדו"ח ביקורת שערך אלרואי, נמצא שבנק הספנות לא היה אחת מהחברות שאותן אישר משרד האוצר, ובכל מקרה קרן הגמלאות השקיעה שם יותר מ-5%. בשלב מסוים הגיעו האחזקות של אגד בבנק הספנות לכ-10%, דבר שגרם ללוין ולעמר להתמנות לדירקטורים בבנק. בדו"ח נמצא בנוסף שבנק הספנות היה מבחינת ראשי אגד בסיס הלוואות בתנאים מועדפים למקורבים. ההלוואות ניתנו מתוך פיקדונות של אגד, ולא של קרן הגמלאות, בבנק הספנות, בריבית נמוכה יחסית לשוק.



זה לא היה הקשר היחיד בין אייזנברג לאגד. באותו הזמן שלט אייזנברג בחברת הברוקרים נשואה, שבה הושקעו כספים מקרן הגמלאות של אגד. "אגד רצתה להציל את בנק הספנות שעמד להתמוטט והזרימה לו כספים. הזהרתי את ראשי אגד - תברחו משם, אין לכם ביטחונות וההשקעה היא בשקלים, לא צמודה לשום דבר, בימים שבהם האינפלציה הרקיעה שחקים", אומר אלרואי.



לדבריו, אגד לא גבתה את מלוא הסכום המגיע לה ולקרן הגמלאות מהבנק לספנות. היא אמנם פנתה לבית המשפט כדי לדרוש את השבת הכספים, אך עו"ד יעקב וינרוט, שייצג אז את הבנק, דרש כתנאי להחזר הכסף את עדותו של אלרואי בעניין. אגד סירבה שאלרואי יעיד, ובית המשפט קבע שעליו להעיד - אך אגד הגיעה להסכם פשרה עם הבנק ועדותו לא נשמעה.



"בשורה התחתונה אגד שילמה לבנק הספנות כ-20 מיליון שקל, והמחדלים לא התבררו", אומר אלרואי. פרשת הבנק לספנות נחקרה בשלב מסוים במשטרה, אך בסופו של דבר הוחלט לסגור את התיק.



התנהלות בעייתית נוספת של אגד היתה בתחום הנדל"ן. אף שקרן הגמלאות היתה מחויבת להשקיע כמעט את כל כספה באג"ח ממשלתיות, במשך השנים היא רכשה נדל"ן מחברת נצבא, חברה בת שהיתה בבעלות חברי וגמלאי אגד (כיום היא נמצאת בבעלותו של איש העסקים קובי מימון). כמו כן, הגדילה הקרן את תלותה באגד כשרכשה תחנות מרכזיות והשכירה אותן לאגד, וכך הגדילה את הסיכון שלה למקרה שאגד לא תהיה איתנה פיננסית.



אם זה לא מספיק, הרי שבסוף שנות ה-80 הושקעו 60 מיליון שקל מכספי קרן הגמלאות בהקמת בית אבות בחיפה, שיועד לגמלאים. הפרויקט אמנם נבנה, אך מעולם לא שימש כבית אבות לגמלאים. הבניין זכה לכינוי "הפיל הלבן של אגד", מכיוון שהפרויקט יצא לדרך ב-1983, אך במשך שנים התעכבה בנייתו, בזמן שגמלאים של אגד מכרו דירות כדי להצטרף לבית האבות.



הפרשה עוררה שערורייה בתוך העיר חיפה, מכיוון שהעירייה נתנה את הקרקע לאגד ללא תמורה כספית, ותמורת 10% מהמיטות בלבד, מבלי להעריך את שווי הקרקע לפני הקצאתה. חלק מגמלאי אגד שקנו את הדירות טענו שאגד השתמשה בגמלאים שלה כדי לקבל הטבות מפליגות מהעירייה. באותה תקופה נקלעה אגד לסכסוך משפטי עם העירייה בנוגע לתנאים להקצאת הקרקע. במקביל, היא סבלה מחובות גדולים.



כחלק מתוכנית ההבראה סוכם עם הממשלה כי אחד הנכסים שיימכרו יהיה בית האבות, שנמכר בתחילת שנות ה-90 תמורת 20 מיליון דולר על ידי כונס הנכסים של הפרויקט.



נהפך ממבקר פנים לנהג



אלרואי הודח מתפקידו כמבקר הפנים של אגד ב-1987, לטענתו בשל הממצאים שחשף, רובם נוגעים לקרן הגמלאות. הוא הועבר לשמש כנהג בקו נתניה-תל אביב, ובמקומו מונה לתפקיד מסעדן. כעבור חמש שנים פרש אלרואי מאגד ופתח עסק עצמאי בתחום הגינון. בשנים שחלפו מאז הוא המשיך במאמציו להשבת הכספים של אגד לגמלאיה.



ב-2003 עבר ניהול קרן הפנסיה של אגד לחברת עמיתים, ומיד לאחר שהוקמה החברה מיהר אלרואי לשלוח לאנשיה את החומרים שברשותו. בסוף 2005 מונתה לתפקיד מנהלת החברה יעל אנדורן, אחת הכוכבות העולות של משרד האוצר. אלרואי המשיך להעביר לאנדורן את החומרים, ושלח מכתבים בעניין הפנסיה של חברי אגד לכל גורם אפשרי: משרד האוצר, מבקר המדינה, נציבות שירות המדינה, ח"כים ושרים.



בעקבות פניותיו של אלרואי הזמינה עמיתים דו"ח מרו"ח ראובן סווירי. הדו"ח, שהוגש באפריל 2007, אימת לכאורה את טענותיו של אלרואי לגבי העובדה שאגד חייבת כסף לקרן הגמלאות שלה, וקבע שנכון לדצמבר 2003 החוב הוא 1.5 מיליארד שקל. אך גם הדו"ח הזה לא שיכנע את אנדורן ואת ראשי הקרן להגיש תביעה נגד אגד.



"היות שהאירועים היוצרים את חלק הארי בעילות התביעה התרחשו בראשית שנות ה-80 והיו ככל הנראה בידיעת הקרן ב'זמן אמת'... צפוי כי אגד תטען, אם תוגש נגד תביעה בנדון, כי התיישנה עילת התביעה מצד הקרן", הסבירו במכתב לאלרואי. בהמשך כתבו אנשי עמיתים לאלרואי שלא מצאו במסמכים שהעביר להם מספיק ראיות כדי לקבוע שאגד שלטה בקרן הפנסיה.



באחת הישיבות שעסקו בעניין הם היו אף יותר בוטים כלפי אלרואי. הוא מספר כי אנשי עמיתים אמרו לו: "אתה מביא לנו מסמכים מהזבל ומצפה שנגיש תביעה?". ישיבה זו התקיימה בפברואר 2009, כמעט שנתיים לאחר הגשת דו"ח סווירי. המכתבים ששלח אלרואי לגורמים השונים צורפו כנספחים לבקשה לתביעה הייצוגית שהגיש נגד עמיתים. במכתבים אלה מתח אלרואי ביקורת חריפה על התנהלותה של אנדורן. בין השאר הוא טען שהיא נמצאת במצב של ניגוד עניינים מול משרד האוצר. לטענתו, אנדורן לא היתה מעוניינת לפעול למען גביית החוב משום שמשרד האוצר, הגורם המפקח עליה ומי שמינה אותה לתפקיד, היה מעדיף שאגד לא תחויב להשיב 2 מיליארד שקל - מכיוון שאז ייפול החוב על קופת המדינה, מעצם העובדה שמראשית דרכה תומכת המדינה באגד כחברת התחבורה הגדולה בישראל.



גורמים בעמיתים מכחישים בתוקף את טענת ניגוד העניינים, וטוענים שאין לה שחר. הם מסבירים שאנדורן תבעה את אגד פעמיים בעניינים אחרים, כך שאין לה שום בעיה לתבוע את החברה. "אנדורן פועלת בשם עמיתים, היא לא משרד האוצר", אומרים אותם גורמים.



עמדת משרד האוצר לא ברורה. המשרד היה שותף לאירועים שבגינם נוצר הגירעון בקרן הפנסיה. מצד שני, מאז 2003 הוא מפקח על עמיתים, ובהחלט יכול היה לדרוש במהלך השנים לתבוע את קרן הפנסיה של אגד, דבר שלא נעשה, למרות הפניות הרבות של אלרואי.



נראה שלכל הצדדים לא אצה הדרך להגיש את התביעה נגד אגד. אלא שעמיתים היתה במלכוד מכיוון שלפי החוק שעל פיו הוקמה החברה, היא היתה מחויבת לאתר את נכסי קרן הגמלאות שהיא מנהלת ולהשיב אותם לידיה. זו העילה שבזכותה יכול אלרואי להגיש את התביעה הייצוגית. ההליכים להכנת התביעה החלו בינואר 2010, כשעו"ד גורודיסקי שלח מכתב אל אנדורן שבו הודיע על הכוונה להגיש תביעה שכזו. התביעה הוגשה לאחר ארבעה חודשים.



"לולא התביעה הייצוגית, עמיתים לא היתה תובעת את אגד. חד משמעית", אומר גורודיסקי. "התנהלות עמיתים במקרה זה היתה שערורייתית. יושבים פקידים של המדינה ונותנים לזכות קיימת של ציבור גמלאים להיעלם. אלמלא אלרואי שלחם מלחמת חורמה, שום דבר לא היה קורה. בסוף הם אמנם הגישו תביעה, אבל הם בוודאי חייבים התנצלות לאלרואי על הזמן שבו לא התייחסו ברצינות לטענות שלו".



בעמיתים טוענים שהם נהגו כהלכה: דו"ח סווירי התקבל אמנם כבר באפריל 2007, אך הם היו צריכים לערוך בדיקות משפטיות וחשבונאיות. בנוסף, הם ניהלו מגעים מול אגד בנוגע להשבת החוב, וקיוו למצות אותם לפני שיגישו את התביעה. בעמיתים מסרבים לומר בפומבי אם התביעה שלהם היתה מוגשת, אלמלא התביעה הייצוגית שהוגשה נגדם.



מנגד, מקורות המכירים את פרטי התביעה מקרוב טוענים: "אנדורן היתה מגישה את התביעה גם אלמלא התביעה הייצוגית". אחד מהם מסביר שהתביעה לא הוגשה מכיוון שאלרואי לא הביא מספיק חומרים כדי להוכיח את השליטה של אגד בקרן הגמלאות. עם זאת, בכתב התביעה לא מופיעה ראיה משמעותית חדשה מעבר למה שאלרואי הציג בפני עמיתים.



סוגיה נוספת שעולה היא המאזן. אם במשך השנים התייחסה עמיתים ל-2 מיליארד השקלים כאל חוב של אגד אל עמיתים, הרי שחוב כזה היה אמור להופיע במאזני החברה.



מה אומרים הגמלאים?



אלרואי נאלץ להילחם גם בגורם שלכאורה אמור היה לסייע לו יותר מכל: ארגון גמלאי אגד. לפי התקנון, אחת ממטרות הארגון היא לדאוג לפנסיה של חברי אגד. למרות זאת, הארגון, בראשותו של אבי גולדמן, מתנגד למאבק של אלרואי ובשנים האחרונות מנהל עמו סכסוך משפטי בסוגיות שונות.



גולדמן עמד בין 1976 ל-1980 בראש אגף הכספים של אגד. בתביעה שהגישה עמיתים נכתב על תקופה זו: "מאז שלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת, נמנעה אגד מלהעביר לקרן סכומים נכבדים שהיא חייבת לה ובכך גרמה לה לנזקים קשים. התנהלות זו הביאה את הקרן לגירעון אקטוארי חמור".



בעיני אלרואי, עמדתו של גולדמן כלפיו תמוהה על רקע העובדה שהוא אישר את קיום החוב של אגד לגמלאים כבר ב-2002. "אגד מחויבת לתשלום כספים לקופת הקרן, אולם פירעון החוב אינו מעשי", כתב ארגון הגמלאים לעורך דינו של אלרואי.



בהקשר זה אי אפשר להתעלם ממצב בעייתי לכאורה שבו נמצאים גולדמן וארגון הגמלאים. אגד משלמת משכורת לכמה מנושאי התפקידים בארגון ומממנת פעילויות אחרות שלו. גולדמן, כראש הארגון, מקבל מאגד משכורת וטלפון נייד, כפי שעולה מעדותו במשפט שהתנהל במסגרת אחד הסכסוכים בין ארגון הגמלאים לאלרואי.



"גולדמן נמצא בניגוד עניינים ברור. אני מתקשה להבין למה הוא נלחם בי כל השנים, במקום לעזור למטרה המשותפת לשנינו", אומר אלרואי.



"אגד משלמת את שכרו של יו"ר ארגון הגמלאים, אבל השכר הזה מיועד יותר לכיסוי הוצאות", מסביר יוסי הררי, קודמו של גולדמן בתפקיד ואחד העובדים הבודדים באגד שעמד לצד אלרואי בשנות ה-80 והתריע על הדברים שנעשים בקרן הגמלאות. "יש קשר של תלות בין ארגון הגמלאים לבין אגד. אבי גולדמן, למשל, צריך להיזהר מאוד לא לריב עם אגד. הרי אגד מממנת את כל המועדונים של הגמלאים, כולל שכר הדירה והארנונה".



"אלרואי נאבק לבדו עבור כלל הגמלאים של אגד, וזה בדיוק העניין", אומר כהן. "לפעמים צריך להבחין מתי הוועד עצמאי ומתי הוא חסר שיניים. הבחנתי שוועד גמלאי אגד לא תומך באלרואי משום שהוא עשה יד אחת עם ההנהלה. דווקא בגלל זה המלחמה של אלרואי היתה כל כך קשה, מסובכת ואמיצה בעיניי".



"אלה טיעוני סרק שהתיישנו זה מכבר"



מאגד נמסר בתגובה: "כל הנושאים המועלים על ידי מר אלרואי שייכים לעבר הרחוק, נבדקו וטופלו במשך השנים כמה פעמים ולא נמצא בהם ממש. בעקבות תביעת מר אלרואי כנגד קרן הגמלאות, הוגשה על ידי קרן הגמלאות תביעה כנגד אגד, הכוללת חלק מהנושאים שלגביהם התבקשה תגובתנו, וזו הבמה שבה יתבררו כל הטיעונים הללו, שלטעמה של אגד הינם טיעוני סרק שהתיישנו זה מכבר".



ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "הנושא נידון בבית המשפט ואיננו מתייחסים לנושאים שנמצאים בדיון".



שלמה עמר סירב להגיב.



שלמה לוין מסר בתגובה: "כל שינוי מבני באגד נעשה תוך ייעוץ משפטי צמוד ובתיאום עם משרד האוצר. אגד היא לא מקום שבו אפשר לעשות משחקים של 'גנבים בלילה', וכל מהלך נעשה בתיאום עם הגורמים הרלוונטיים. את שאר הפרטים איני זוכר. קרן הגמלאות של אגד התחילה את דרכה בגירעון אדיר, כי מייסדי אגד יצאו לפרישה. עיקר הגירעון, למיטב ידיעתי, נובע מכך".



מעמיתים נמסר בתגובה: "התביעה נגד אגד הוגשה לאחר בחינה מקיפה של הנושא, שנערכה בשנים האחרונות. בחינה זו התייחסה להיבטים העובדתיים, המשפטיים והחשבונאיים-כלכליים, ולאחר שהקרן פעלה לאיתור המסמכים והראיות הנדרשים. התביעה הוגשה גם לאחר מיצוי הליך התדיינות מול אגד במטרה ליישב את המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט ולאחר שהתברר כי אגד אינה נכונה להביא להתקדמות בעניין.



"הטענה כאילו נאמר לאלרואי שהוא 'מביא מסמכים מהזבל' מופרכת מיסודה ואין מקום להתייחס אליה כלל ועיקר. הטענה לגבי ניגוד העניינים, שלפיה המניע של עמיתים אינו השבת כספים אלא לפעול לכך שהמדינה לא תוציא כספים, אין לה שחר. ככל שטענה זו תעלה, אנו נשקול לנקוט צעדים העומדים לרשותנו נגד המעלה טענה זו.



"קשה להאמין ברצינות שמי שעיין בתביעה ובנספחיה התרשם שהיא מבוססת על מסמך אחד. לא נפרט מעבר לכך, משום שאין זה ראוי להתייחס במסגרת זו במישרין לפרטי הליך משפטי ולכתב הטענות המובא במסגרתו. לגבי סוגיית המאזן: הגשת התביעה תבוא לידי ביטוי בדו"חות הכספיים של הקרן בהתאם לכללים החשבונאיים המקובלים".



אבי גולדמן מסר בתגובה: "ב-1976-1980 פרעה אגד את כל חובותיה לקרן הגמלאות והעבירה באופן שוטף את כל הניכויים החודשיים, ובזכות זאת זכתה קרן הגמלאות מחדש באישור אגף שוק ההון וחזרה לקבל את האג"ח הממשלתיות המיועדות בריבית מועדפת. ספק רב אם קיים חוב של אגד לקרן הגמלאות, ואם יש סיכוי לזכות בתביעה.



"בכל מקרה, אגד היא בעלת חוב גרועה, ובמידה שתהיה זכייה בתביעה, ספק אם יהיה ביכולתה של הקרן לגבות את החוב. במקרה של זכייה התוצאה הסופית עלולה להיות איבוד כספים מובטח של קרן הגמלאות על ידי המדינה ובמקום זה קבלת חוב מסופק של בעל חוב חדל פרעון.



"לאור הסיבות האלה החלטתי שלא להצטרף להרפתקה המפוקפקת של אלרואי ועשיתי כל מאמץ לשכנע אותו שלא ללכת בדרך שבה הוא הולך. מתפקידי כיו"ר ארגון גמלאי אגד לדאוג לפנסיה של גמלאי אגד, וכך אני עושה.



"בייחוד אני גאה בהצלחת המאמץ שהייתי שותף לו לצרף את קרן הגמלאות של חברי אגד להסדר קרנות הפנסיה הגירעוניות, ובכך חוסל הגירעון האקטוארי הענק שאיים על גמלאי אגד.



"אני מכחיש את החשדות המופנים אלי אישית, ומציין בגאווה שבניגוד להאשמות כלפיי הולכתי מאבק משפטי ממושך נגד אגד ונגד קרן הגמלאות, מאבק עקשני שנמשך כארבע שנים רצופות והסתיים במארס 2009 בניצחון מוחץ בבית המשפט העליון. מאבק זה מוכיח שאין עלי שום מורא ביחסי עם אגד".