הלם, מורא ושיתוק

>> יום הבחירות לקונגרס בארה"ב היה יום של הלם ומורא לנשיא ברק אובמה, שבמהלך כהונתו לא נהנה מחיים קלים וסביבה אוהדת. אובמה קיבל סטירת לחי מצלצלת מהמצביעים, שלכאורה היו אמורים להודות לו על שהפחית את מיסיהם, הציל אותם משפל כלכלי, וחסך מהם בניצחונו בבחירות לנשיאות סגנית נשיא מביכה. הנחמה היחידה שאפשר לשאוב מפרצופה המחייך של שרה פיילין הוא שאם תהיה מועמדת לבחירות לנשיאות ב-2012, הסיכויים של אובמה לכהונה שנייה ישתפרו.

תבוסת המפלגה הדמוקרטית בבחירות היתה ידועה מראש, וסיבותיה מרובות - הנשיא לא הצליח לשמר את הקשר החם והבלתי אמצעי שהוביל אותו לניצחון בבחירות לנשיאות; הממשל החדש לא הצליח לערער את הסדר הכלכלי הישן שהוביל למשבר, ולא העניש את האשמים במשבר. הוא אולי מנע משבר כלכלי איום, אבל ההתאוששות שהוא יצר היתה מאכזבת. למעשה, המציאות הכלכלית המרה, הכוללת אבטלה עיקשת, צמיחה דלה ושוק נדל"ן במשבר אכזרי - נזקפו לרעתו של הממשל, אף שהוא קיבל את המשבר מן המוכן מידי קודמו בתפקיד, ג'ורג' בוש הבן.



המפלגה הרפובליקאית נישאה על כנפי תנועה עממית בשם מסיבת התה, שהמומנטום שלה התבסס על המוטו "המצב רע, תאשימו את הנשיא". מתחת לפני השטח מה שתידלק את הפופולריות של התנועה היה החשש מפני הנשיא השחור, נושא השם המוסלמי; החשש מאיומים ביטחוניים; החשש ממהגרי עבודה; הפחד המצמית של מיליוני אמריקאים בגיל העמידה שפיטוריהם סופיים וחייהם המקצועיים הגיעו לסופם; החשש שהדור הבא יצטרך לפרוע חובות בלתי נתפשים בהיקפם; והאיום על מעמדה של ארה"ב כמעצמה הכלכלית, הפוליטית והצבאית המובילה בעולם. פחד הוא תמיד סחורה חמה יותר מהבטחה לעתיד טוב, במיוחד שמחירו הוא עבודה קשה.



איזה לקח יכולים אובמה ומפלגתו ללמוד, מלבד העובדה שחבירה לאנשי ההון עוזרת לממן מסע בחירות מוצלח, כפי שעשו הרפובליקאים? הלקח שהיינו רוצים שאובמה ילמד, לטובת כלכלת ארה"ב ועתיד טוב יותר למעצמה שמייצגת את הסכר האחרון בפני הפונדמנטליזם האיסלמי ועליית הקפיטליזם הלא-דמוקרטי בדרום מזרח אסיה, הוא שהליכה בין הטיפות לא תקדם אותו.



אובמה ניסה לרצות את כל הצדדים ולהגיע לקונצנזוס בתחילת כהונתו. בהתאם לכך, הוא דילל כמה מהרפורמות החשובות ביותר - בבריאות ובפיננסים. הוא חשב שאם הוא ישתף את הרפובליקאים ויריביו הפוליטיים בקבלת ההחלטות, הוא יתחבב על כולם. ואולם אובמה עלה לשלטון בתקופת משבר קשה. לא רק שהוא ניסה לירות לכל הכיוונים ולפתור בו-זמנית כמה בעיות שהיו יכולות להמתין לתורן - הוא שכח לקחים היסטוריים ממנהיגים שהובילו עמים בעת משבר, כמו פרנקלין רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל.



צ'רצ'יל הבטיח לבריטים במלחמת העולם השנייה "דם, יזע ודמעות". כשאומה נקלעת למשבר יסודי כל כך כמו זה שעבר על ארה"ב ב-2008, אין מנוס מדם, יזע ודמעות. אילו אובמה היה אגרסיבי יותר, בוטה יותר וישיר יותר, הוא היה מונע עריקה המונית של בוחרים מהמרכז והשמאל המתון, ושל הרפובליקאים שהצביעו עבורו בבחירות מתוך ייאוש.



מה יקרה עכשיו? אובמה לא יכול להבטיח כעת דם, יזע ודמעות, מלבד אלה שלו עצמו. בית הנבחרים כבר לא בידיו, מה שיקשה עליו לקדם את היוזמות החיוביות שלו לרפורמות, לקידום המעמד הבינוני ולתיקון הפערים החברתיים והכלכליים. אילו היתה למפלגה הרפובליקאית אג'נדה חדשנית וחדה להתמודדות עם דרך החתחתים שעוברת ארה"ב, אולי היה הפיצול השלטוני יכול להניב תועלת.



ואולם הקולות השולטים בשיח הימני מתאפיינים במידות שונות של סהרוריות, בורות ודווקאיות, והקולות המאוזנים והמנוסים יותר מתקשים להתגבר עליהם. למפלגה הרפובליקאית יש מצע שכולל את אותם שטיקים שהכרנו בתקופות רייגן ובוש - פחות התערבות ממשלתית, יותר סיוע לעסקים הגדולים, הטבות מס לא פרוגרסיביות וקיצוץ בהטבות לחלשים. התוצאה הצפויה עלולה להיות שיתוק, אך שיתוק זה לא יהיה בהכרח רע בטווח הקצר לכלכלה ולשווקים.