לא אהבלים, אבל לא מהפכנים

>> אם אנשים בשר ודם היו נסחרים בבורסה, סביר להניח שמניותיו של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, היו עולות קצת השבוע, ואילו מניותיהם של שר האוצר יובל שטייניץ, מנכ"ל משרדו חיים שני, והממונה על השכר באוצר, אילן לוין, היו יורדות קצת.

במקרה של אנשי האוצר, המניות היו יורדות בצדק, ואילו במקרה של עיני המניות היו עולות, אך שלא בצדק. עיני, במונחי הבורסה, הצליח לעמוד ביעדים שהציב לעצמו במסגרת המשא ומתן על העלאת השכר במגזר הציבורי - הצלחה שתעלה לקופה הציבורית כ-8 מיליארד שקל. הוא גם הצליח במשימתו למנוע מהאוצר להשיג את מה שמכונה "גמישות ניהולית". עיני לא אהבל.



לעומת זאת, משרד האוצר נכשל ולא השיג את יעדיו - או לפחות לא את אלה שעליהם הכריז בשבועות האחרונים. שני, שניהל בעבר בהצלחה רבה את חברת נייס, ידע להוביל אותה מרבעון לרבעון בהתאם ליעדים ולתחזיות. כשמונה לתפקידו הנוכחי, התעוררה תקווה שהוא יביא מקצת מהסטנדרטים של הניהול העסקי למגזר הציבורי. יש האומרים שהוא עשה זאת, והדבר בא לידי ביטוי בעבודת המטה המסודרת שהוא מנהל במשרד האוצר. אבל לאוצר, כמי שמחזיק בשאלטר של הקופה הציבורית, יש חובה, יכולת, ידע ומקצועיות הדרושים כדי לחולל מהפכה ניהולית במגזר הציבורי כולו - ולא רק באוצר.



במשא ומתן מול עיני הציבו שני ואנשי משרדו שלושה יעדים מרכזיים: לשלם תוספת שכר כמה שיותר קטנה; לצמצם את הפערים בין בעלי השכר הנמוך לבעלי השכר הגבוה במגזר הציבורי; ולהשיג גמישות ניהולית שתאפשר, בין השאר, לתגמל עובדים מצטיינים בצורה שונה מעובדים בעלי תרומה נמוכה. האוצר נכשל בהשגת שלושת היעדים.



רק רוצים לחזור הביתה בשלום



זוכה פרס נובל לכלכלה, פרופ' ישראל אומן, מומחה לתורת המשחקים ולחשיבה רציונלית, אמר פעם שתנאי הכרחי הנחוץ כדי לשכנע את הצד השני להסכים לדבר מה, הוא קודם כל לשכנע את עצמך שאתה מוכן להיאבק על השגת אותו דבר. אנשי האוצר מפנטזים זה זמן על ניהול וייעול המגזר הציבורי. הם יודעים היטב עד כמה מהלך כזה נחוץ ואיזו תרומה אדירה יכולה להיות לו למשק ולצמיחה.



אבל הבעיה היא שהם רק מפנטזים. הם אמנם הצהירו על כוונתם לחולל שינוי, ושני אף אמר בתחילת השבוע בראיון ל-themarker כי "הגיע הזמן שהמגזר הציבורי יעלה כיתה", אבל ברגע האמת התברר שאנשי האוצר לא מאמינים ביכולות שלהם. הם לא באמת נחושים להשיג את פריצת הדרך בניהול המגזר הציבורי. הם לא הצליחו לשכנע את עצמם שהם מסוגלים לחצות את הרוביקון הזה. אין שם מהפכנים שילכו עד הסוף כדי להשיג את היעד הזה. הם רק רוצים לחזור הביתה בשלום.



עיני היה הראשון לזהות זאת, ולכן הודיע לאנשי האוצר: המשא ומתן שלנו הוא רק על תוספת שכר. אני לא מקבל קהל בנושאים שאינם תוספת שכר. אם תרצו לדבר גמישות ניהולית, תבואו ביום אחר. עיני יצא כמנצח הגדול של המשא ומתן הזה, משום שגם זכה בהישג של תוספת שכר גבוהה, וגם לא השבית את המשק.



אבל עיני, שבנה את תדמיתו בשנים באחרונות כמנהיג כלכלי שרואה את טובת המשק ולא רק את טובת העובדים, התגלה השבוע במערומיו. לפני שנתיים, כשרוני בר-און היה שר האוצר, הרבה עיני להתלונן ש"אין עם מי לדבר באוצר". הוא ובר-און לא מצאו שפה משותפת, וזה איפשר לעיני לטעון שהוא בעד ייעול המגזר הציבורי, רק שאין לו פרטנר.



עם שטייניץ יש לעיני מערכת יחסים רגועה יותר, וכך גם עם הדרג הפקידותי הנוכחי של האוצר. כעת יש לו פרטנרים למהלכים אמיצים. אבל עיני שבוי בידיהם של הוועדים הגדולים שמחזיקים בשאלטרים של החשמל, נמלי התעופה והים. הם לא ייתנו לו לקדם כל מהלך של גמישות ניהולית במגזר הציבורי. הדבר היחיד שהם מוכנים לתת לו זה את כוח ההרתעה שלהם, היכול לשבש את החיים התקינים בישראל. עיני אמנם לא אהבל, אבל הוא גם לא כזה מנהיג כלכלי דגול כפי שתומכיו מציגים אותו.



המגזר הציבורי מעסיק קרוב ל-900 אלף עובדים ומשלם שכר בסדר גודל של כ-100 מיליארד שקל בשנה. במהלך המשבר הכלכלי שפרץ בשלהי 2008, בלט המגזר העסקי במהירות התגובה שלו למשבר ובצעדי ההתייעלות וההתארגנות שנקט. זה סייע ליציאה מהירה של המשק מהמשבר. אבל במקביל, במגזר הציבורי לא נעשה דבר כדי להתייעל. לא חל שום שינוי במדידת התפוקות והתרומות של עובדיו, לא מוסדה דיפרנציאציה בשכר שתאפשר תגמול עובדים מצטיינים, ועד היום קשה מאוד להזיז עובד מתפקידו ולנייד אותו למקום שבו הוא נחוץ יותר.



היציאה מהמשבר היא אך ורק פרי התגובה המהירה של המגזר העסקי. אילו המגזר הציבורי היה מצטרף אליה - סביר להניח שההישגים של המשק היו כיום גדולים יותר. עוד לא מאוחר לחולל את השינויים האלה, אבל הרושם שעולה מהתנהלות האוצר הוא שאין שם אף מהפכן שמוכן לעשות את כל הדרך הקשה וההכרחית כדי לייעל את המגזר הציבורי.



יש באוצר אנשים טובים וחכמים, אבל אין שם מהפכנים. הדור הנוכחי של אנשי האוצר יצטרף למגזר העסקי בעוד שנה, שנתיים ושלוש. ושם, מבחוץ, הם יקטרו, כמו פורשי אוצר ותיקים יותר, על אוזלת ידה של המדינה בניהול המגזר הציבורי.



נ.ב.



כאשר המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, הודיע על פרישתו לפני שלושה חודשים, נשאל אחד ממקורביו מדוע הוא פורש. תשובתו היתה מעניינת: "הוא חש שהיתה לו קדנציה מוצלחת מאוד והוא רוצה לעזוב לפני שהיא תתקלקל".



לכאורה, אין דבר טבעי ואנושי יותר מלפרוש בשיא, והלוואי שרבים היו הולכים בעקבותיו של חזקיהו. אבל הסאבטקסט מטריד, כי הוא מעיד על הלך רוח בעייתי שלפיו משרתי ציבור בתפקידי מפתח רוצים בסך הכל להגיע הביתה בשלום. המגזר הציבורי אינו זקוק רק לטלטלה ולמהפכה ניהולית, אלא גם לאנשים נועזים ומהפכניים. בלעדיהם, נמשיך להיות רק "בסדר", במקרה הטוב.