אין מנצחים במלחמת המטבעות

גרדיאן

>> קל להבין מדוע חלק מקובעי המדיניות בארה"ב מקווים ששערי מטבע רצויים יובילו את הכלכלה האמריקאית להתאוששות. על רקע חששות גוברים והולכים ממשבר ממושך נוסח יפן, האפשרויות האחרות העומדות בפניהם הן או לא מציאותיות, או אינן צפויות להיות יעילות. קיפאון פוליטי וחובות גדלים והולכים פגעו ביעילות חבילת התמריצים השנייה, והמדיניות המוניטרית לא הצליחה להחיות את ההשקעות.



עם זאת, החלשת הדולר כדי לעודד את היצוא היא אסטרטגיה מסוכנת - היא עלולה להוביל לתנודתיות בשער המטבע ולמדיניות מגן; וגרוע מכך, היא מעודדת את מתחרותיה של ארה"ב להגיב. באווירה כלכלית גלובלית רעועה שכזו, פריצת מלחמת מטבעות תבטיח שכולם יפסידו.



למרבה המזל, יש אפשרות חלופית: שיתוף פעולה גלובלי, שיתבסס על מדיניות שתעודד צמיחה ועל רפורמה מבנית, תמריצים כלכליים ושינויים לטווח הארוך במערכת המוניטרית העולמית, יהיה יעיל בהרבה.



אנו מכירים את הסכנות שבהפחתת ערך המטבע משום שכבר ראינו אותן בעבר. בשנות ה-30 הובילה מדיניות כלכלית שבאה על חשבון מדינות אחרות, להארכת השפל הכלכלי הגדול. בתקופות נורמליות יותר, ארה"ב אולי יכלה לגרום למטבעות אחרים להתחזק נגד הדולר, ובכך להפוך את היצוא האמריקאי לזול יותר - באמצעות שמירה על ריבית נמוכה והזרמת נזילות לשוק. ואולם מדינות אחרות, בייחוד סין, כבר רמזו שלא ישתפו פעולה.



על ארה"ב ללמוד מההיסטוריה ולשקול דרך אחרת. צעדים חד צדדיים שנקטה ארה"ב הובילו לפני 40 שנה להתפרקות מערכת ברטון וודס , ולמעבר למדיניות של שער מטבע נייד (שער מטבע נייד, שבאמצעותו נקבע השער במסחר בשוק החופשי). מערכת ברטון וודס קבעה את הכללים לקשרי הסחר ופיננסים בין המדינות המתועשות בעולם, שעיקרם קיבוע שערי המטבעות של כל מדינה בשער מסוים ביחס לזהב, עם טווח תזוזה של 1% בלבד לכל כיוון. לקרן המטבע הבינלאומית (imf) היתה הסמכות לגשר זמנית על גירעונות במאזן החשבון השוטף של מדינות.



העלאת ריביות חסרת תקדים



מאז, הכלכלה העולמית סבלה ממשברים חסרי תקדים. כעת העולם נמצא על סף מעבר למשטר חדש של שליטה ממשלתית בשערי מטבע ושוקי הון מבוזרים. לא מדובר בתוצאה של דיונים נרחבים בנוגע למערכת הטובה ביותר האפשרית, אלא של מהלכים שנקטו כמה מדינות משום שחשבו שישרתו את האינטרסים שלהן, מבלי להתחשב באחרים שיעשו את מה שעליהם לעשות כדי להגן על עצמם.



המדיניות המוניטרית האמריקאית היא זו שהיתה אחראית במידה רבה לעשור האבוד של אמריקה הלטינית, לאחר שהעלאת הריביות חסרת התקדים בארה"ב הובילה למשבר החוב של תחילת שנות ה-80. בדומה לכך, המדיניות המוניטרית של ארה"ב היא שהיתה אחראית ברובה לבועה שפקיעתה הובילה למשבר הכלכלי העולמי.



כעת, ארה"ב מסכנת שוב את היציבות העולמית. האירוניה היא שארה"ב גם אינה מרוויחה דבר מהזרמת הנזילות. הריבית הנמוכה לא הובילה להתחדשות ההשקעות במפעלים ובציוד במהלך המיתון של 2001, ואינה צפויה לעשות זאת כעת. עם זאת, למדיניות יש השלכות הנוגעות למדינות אחרות - הכסף הזול בארה"ב מחפש את ההשקעות הטובות ברחבי העולם, ומוצא אותם בשווקים המתעוררים. אנו יודעים איזה נזק עלול לגרום הכסף הזה כשהוא נכנס ויוצא. לתנודות חדות ותכופות בשערי המטבע עלולות להיות השלכות הרסניות - במיוחד במדינות מתפתחות, שבהן חברות שתלויות מאוד ביצוא נפגעות קשות מייסוף במטבע ועלולות לפשוט רגל. המדינות המתפתחות שימשו קטר הצמיחה העולמי, ושינויים כאלה יכולים לחסל כל סיכוי להתאוששות עולמית מהירה.



בעוד שמחיר מגמת הפיחות העולמית ברור, יתרונותיה אינם כאלה. סין צודקת כשהיא טוענת שייסוף המטבע שלה יסייע בצמצום הגירעון במאזן הסחר של ארה"ב - האחרונה פשוט תייבא חומרי גלם וטקסטיל ממדינות מתפתחות אחרות. ואכן, בטווח הקצר הגירעון במאזן הסחר אף עלול להחמיר - בייחוד אם מדינות אחרות יתערבו גם הן בשער המטבע שלהן, משום שארה"ב תיאלץ לשלם יותר (בדולרים) עבור המוצרים שהיא מייבאת.



הידרדרות בלתי נמנעת לפרוטקציוניזם



כיום, כל מדינה דואגת רק לעצמה. ארה"ב חוששת מהאבטלה. סין חוששת כי ייסוף גדול של היואן יוביל למשבר כלכלי - אלא אם הצמיחה העולמית תתחדש. אם נמשיך במסלול זה, הכלכלות המתעוררות יגנו על עצמן מפני ההסתערות הצפויה באמצעות מסים, מגבלות על ההון, רגולציה והתערבות ישירה - כפי שהן עושות כיום יותר ויותר. בשעה שיותר מדינות יבחרו להתערב בשוק כדי לצמצם את השלכות ההרחבה המוניטרית משולחת הרסן - בארה"ב ואולי גם במדינות מתועשות אחרות - אלה שימשיכו להאמין בשערי מט"ח שנקבעים על ידי השוק יסבלו מלחץ גובר והולך. בסופו של דבר הרעיון שהשוק הוא שצריך לקבוע את שער המטבע ייראה ארכאי כמו ברטון וודס. התוצאה תהיה שוק הון מבוזר במיוחד, שיזלוג באופן כמעט בלתי נמנע לפרוטקציוניזם.



התשובה לבעיה זו פשוטה: אם הצמיחה העולמית תתחדש, ייסוף המטבע יתרחש באופן טבעי. חידוש הצמיחה דורש שכל ממשלה שביכולתה להגדיל את הביקוש המצרפי שלה (הביקוש הכולל למוצרים ושירותים בכלכלה) - למשל באמצעות תמריצים פיסקליים, תעשה זאת. ארה"ב נושאת באחריות מיוחדת - הן בשל חלקה ביצירת המשבר העולמי והן משום שהיא יכולה ללוות בריבית נמוכה, יתרון שנובע באופן חלקי ממעמד הדולר כמטבע הדומיננטי בעולם. הגיעה השעה שארה"ב תבצע את ההשקעות להן היא זקוקה. השקעות בדברים כמו רכבת מהירה וטכנולוגיות ירוקות ישפרו את מאזנה. צמיחה מהירה יותר תייצר יותר הכנסות ממסים, ואלה יקטינו בתורן את החוב הלאומי. צעדים שכאלה יסייעו לא רק לארה"ב, אלא ישפיעו לטובה הן בטווח הקצר (בעקבות הגידול בצמיחה), והן בטווח הארוך (בשל ההתקדמות הטכנולוגית) גם על שאר העולם.



עם זאת, אפשרות חלופית זאת תלויה בשיתוף פעולה, בהתחייבות הדדית להגדלת הוצאות, רפורמות מבניות והבטחה לפעול לתיקון חוסר האיזון בסחר העולמי מצד כל המדינות - לא רק סין. בחלק מהמדינות, יכלול הדבר שינוי בשער המטבע, ואצל אחרות לא. ואולם כל מדינה תחליט מה הדרך הטובה ביותר להשגת היעדים המוסכמים.



שיטה חדשה של מערכת יתרות מט"ח גלובלית, או הרחבת השימוש ב"כסף" של קרן המטבע הבינלאומית (שנקרא זכויות משיכה מיוחדות, או sdr) תהיה חלק מרכזי מגישה שיתופית זו. במסגרת מערכת שכזו, מדינות עניות לא יצטרכו עוד לאגור מאות מיליארדי דולרים כדי להגן על עצמן מתנודתיות בשווקים הבינלאומיים, והדבר יסייע בהגדלת הביקוש המצרפי העולמי.



אמנם זה נכון שבמסגרת מערכת שכזו ארה"ב לא תוכל עוד ליהנות מהלוואות זולות במיוחד (הריבית הנמוכה שהיא משלמת על אג"ח שלה) - זכות הנובעת מהיותה המדפיסה של המטבע החשוב בעולם. ואולם העולם נמצא בצומת דרכים קריטית: מלחמת המטבעות הניטשת בשבועות האחרונים מבטיחה אי-יציבות וצמיחה חלשה. הגישה השיתופית תיטיב עם כולם. אחרי הכל, זו הדרך היחידה שבה ניתן להקטין את חוסר האיזון הגלובלי ולהחזיר את העולם למסלול של צמיחה חזקה.



-



ג'וזף שטיגליץ הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה, חתן פרס נובל לכלכלה ולשעבר הכלכלן הראשי של הבנק העולמי