דרושה השתלטות עוינת על מדינת ישראל

>> קצבת הבטחת הכנסה לחרדים עניים משולמת ברציפות מאז 1982. היא משולמת מדי שנה, אף שהיא סותרת את חוק הבטחת הכנסה - סעיף בחוק האוסר מפורשות על תשלום הקצבה לתלמידי ישיבות וסטודנטים. היא משולמת מדי שנה, אף שהתנאים שלפיהם היא משולמת עומדים בסתירה ישירה למטרות של מדינת ישראל. כדי לקבל את הקצבה חייב האברך לא לעבוד, ללדת הרבה ילדים (שלושה לפחות), ולוודא שגם אשתו אינה עובדת (או לחלופין עובדת "בשחור" בלבד).



כ-30 שנה משלמת המדינה קצבה, שסותרת את החוק וחותרת תחת המטרות שהציבה לעצמה, והכל חיים עם כך בשלום. לולא התעורר בג"ץ והנחית נבוט על ראשה של המדינה, סביר להניח כי האבסורד של קצבת הבטחת הכנסה היה נמשך עוד שנים ארוכות, מבלי שגורם פוליטי כלשהו היה מתעורר לתקן את המצב. מתברר שיותר משמדינת ישראל היא חפצת חיים, היא חפצת הרס עצמי: יש למדינה הזאת נטייה לקבל, בעיניים פקוחות, החלטות שגודעות את הענף שעליו היא יושבת - ועוד להתמיד באותן החלטות שנות דור.

יצר ההרס העצמי של המדינה אינו חדש. את דבר קיומו למדנו מקרוב בעשור האבוד, 1974-1985. באותו עשור הלכה ישראל מדחי אל דחי, מצבה הכלכלי החריף שנה אחר שנה, האינפלציה והחוב הלאומי החמירו בהתמדה - אבל ההנהגה הפוליטית בישראל לא מצאה את העוז ואת היכולת להתעשת ולתקן את המצב. להבדיל מהמשבר הפיננסי העולמי הנוכחי שפרץ בהפתעה, המשבר של העשור האבוד היה כתוב באותיות קידוש לבנה על הקיר במשך 11 שנה - אבל עד שישראל לא הגיעה אל סף פשיטת הרגל, דבר לא נעשה כדי לבלום את המשך ההידרדרות.



ואולם מאז 1985 למדה ישראל את הלקח, לפחות בכל הקשור לניהול הכולל של המדיניות הכלכלית. גם מדיניות הריבית של בנק ישראל וגם מדיניות ניהול מסגרת התקציב של משרד האוצר עברו מאז מהפכה מקצוענית. שני הגופים כאחד מנהלים את המדיניות שלהם, 25 שנה ברציפות, לפי יעדים ארוכי טווח, בהתאם למדדים כמותיים. בנק ישראל מתנהל לפי יעד האינפלציה, ומשרד האוצר מתנהל לפי יעדי גודל ההוצאה, גודל הגירעון וגודל החוב הלאומי. 25 שנים כאלה, של עבודה מקצועית, רצינית, עקבית ומדידה, הביאו על ישראל את הפירות של השנתיים האחרונות - היכולת לצלוח משבר כלכלי עולמי בשלום.



בדרך, מהפכת המקצוענות הביאה להישג נוסף - ריסון הפוליטיקאים. מדיניות הריבית ומדיניות התקציב הוכפפו ליעדים מדידים וארוכי טווח, ובכך הופקעו מידיהם של פוליטיקאים. פרט לאישור היעדים הכמותיים אחת לכמה שנים, הפוליטיקאים איבדו את יכולת ההשפעה שלהם על הריבית או על התקציב. במידה רבה, הפקידים בבנק ישראל ובאוצר ביצעו השתלטות עוינת על ניהול כלכלת ישראל - הם הפקיעו את ניהול הכלכלה מידי הפוליטיקאים והעבירו אותה לניהול עצמאי ומקצועי, תלוי מדדים.



רק שזה לא קרה בכל הקשור להקצאת כספי התקציב. קביעת מסגרת התקציב של ישראל אמנם הוסדרה והתמקצעה, אבל דבר מעולם לא נעשה בנוגע להקצאת כספי התקציב. גודל העוגה הופקע מידי הפוליטיקאים, אבל לא כך חלוקת העוגה. שם, חוסר הסדר, חוסר המקצועיות, חוסר השקיפות והיעדרה של מדיניות כוללת ממשיכים להתקיים. בהכרח, הפוליטיזציה ממשיכה לשלוט שם. עיין ערך קצבת הבטחת הכנסה.



משרד האוצר הציג בגאווה, במסגרת הצעת תקציב המדינה ל-2011-2012, את שינוי סדר העדיפות של התקציב ב-2005-2012. לפי האוצר, בעוד שהתקציב כולו צמח ב-16% (בלי תשלומי ריבית) באותן שנים - ההוצאה על רווחה (24%), חינוך (20%) ובריאות (19%) צמחו הרבה יותר מכך. זאת על חשבון צמיחה נמוכה יותר בביטחון (רק 7%) ובמשרדים הכלכליים (3%).



משרד האוצר גאה בניתוח הזה. זוהי ההוכחה, מבחינתו, כי התקציב מנוהל כהלכה - אבל זוהי גאוות שווא. תוצאת הניתוח אמנם חיובית, אבל אין דבר שמוכיח כי התוצאה הזאת לא נגרמה ביד המקרה. חלוקת כספי התקציב בשבע השנים האחרונות אינה פרי של מדיניות מכוונת, מושכלת וארוכת טווח. עובדה שאנחנו נזקקים לניתוח של משרד האוצר כדי להבחין בדיעבד בשינוי סדרי העדיפות בתקציב - לעומת המצב הרצוי, שבו שינוי סדר העדיפות היה נקבע מראש, במסגרת של מדיניות שקופה, ברורה וניתנת למדידה.



מהפכת המקצוענות של ניהול כלכלת ישראל נעצרה במסגרת התקציב. כל מה שקורה בתוך התקציב עצמו - נשאר חשוף למקח וממכר פוליטי, לשליפות מן המותן ולכיבוי שריפות תמידי של משרד האוצר. התוצאה היא שכספי התקציב זולגים לכיוונים לא רצויים ולא נכונים - במקרה של קצבת הבטחת הכנסה, אלה אפילו כיוונים הרסניים - מבלי שאיש מבחין בכך או מוצא את הכוח להילחם בכך. מי שמנסה להבין מדוע מאז שנות ה-70 ישראל דורכת במקום, איפשהו במקום ה-30 של המדינות המפותחות, יכול למצוא את הפתרון במדיניות הביאושים הזאת.