>> תור כזה גדול לא ראיתם בחיים. נחש של 3,000 איש מתפתל בין המסדרונות של מלון מריוט, הולך וחוזר, עולה במדרגות הנעות כשאינספור אנשי בטחון מלווים אותנו בהנחיות, "לזוז לשם", "לכבות סלולריים", "לא להשתיק, לכבות". כל זאת כדי להכניס את משתתפי ה-ga, כנס הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה שנערך השבוע בניו אורלינס, לנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
כולם מקבלים בהכנעה את דרישות הביטחון, הבדיקות האישיות והתורים - הביטחון הוא עכשיו המלך. בכלל יש תחושה שחצי מהאמריקאים מועסקים בביטחון. בשדות התעופה, למשל, הפחדים החדשים (ממעטפות הנפץ) והישנים מאלצים אנשים לעבור במשך שעה ארוכה מתור לתור כשהם פושטים מעילים וחולצים נעליים במסגרת בדיקות מחמירות יותר מבעבר.
תנועה לא זהירה או אמירה שטותית מסדרת לעצמך במהירות תחקור על ידי שוטר. משחת שיניים תמימה שהיתה בתיק הגב שלי גרמה לשניים מהם לקחת אותי לחדר צדדי לצורך ביקורת אישית. בסופו של דבר שוחררתי, אבל המשחה שאתי הוחרמה. בקשתי להשאיר לי רק פס קטן על המברשת - אחרי הכל כרגע ירדתי מטיסה של 11 שעות - התבררה כטעות, שלא לומר התגרות. "קולגייט היא חברה אמריקאית, מה החשש?", שאלתי את איש הביטחון - אבל אותו זה לא הצחיק בכלל.
איראן, שלום ותשתיות
הביטחון היה גם הנושא המרכזי בנאום של נתניהו. הוא חזר על המלה איראן המון פעמים, עד שאפילו מי שאינם חדי אוזן היו יכולים לנחש שהגרעין האיראני הוא הנושא שלשמו הטיס את שרה ואת יאיר עד כאן. גם המלה שלום הוזכרה בנאום, אם כי לא היה נראה שכדאי לצפות למשהו חדש בכיוון הזה. מיד אחרי דיבורי ה"שלום" המתחייבים מהמעמד חזר נתניהו על התזה המוכרת שלו שישראל לא צריכה את השלום כדי להזניק את הכלכלה. נתניהו הזכיר את הרפורמות שהוא מוביל, שלדבריו ישנו את פני כלכלת ישראל, בעיקר בתחום הכבישים והרכבות והקטנת המרחק בין הפריפריה למרכז - נושא שהוא אוהב לדבר עליו. "ישראל היא אמנם מדינה קטנה, אבל עד לא מזמן היה לוקח נצח כדי לחצות אותה", הגזים.
אין ספק, לנתניהו יש יכולת מרשימה לדבר בפני אנשים. חמשת הצעירים שצעקו דברים לא מובנים על חוסר הלגיטימיות של ישראל, כלל לא יצרו מבוכה גדולה כפי שדווח בתקשורת. הם בסך הכל עיצבנו ונתנו תעסוקה לא רעה למאות אנשי הבטחון שהסתובבו משועממים מהבוקר. זה ייצר בולטות מרשימה בתקשורת הישראלית, אבל באולם זה היה אירוע שולי יחסית ואם הוא השפיע זה היה בעיקר לכיוון השני - הוא רק חיזק את תחושת הביחד של מנהיגי הקהילות היהודיות והגביר את התרועות לנתניהו ואת ההזדהות שלהם עם ישראל.
בין אלפי המשתתפים בוועידה ומיליוני היהודים בארה"ב וקנדה יש כנראה הסכמה ברורה על הלגיטימיות של ישראל. ובכל זאת, מחיאות הכפיים והאהדה שבהן התקבל נתניהו קצת מבלפות. בדיונים ובשיחות המסדרון עלו שאלות לא פשוטות, בעיקר על ידי צעירים.איך מסתדרים עם הקונפליקט של ישראל דמוקרטית ושולטת בשטחים? מה עושים כשלא מסכימים עם ישראל ובכל זאת רוצים להזדהות איתה? איך מגיבים לבידודה של ישראל בעולם ולהידרדרות בתדמיתה? ואיך מייצגים את העמדה הישראלית הכל כך מורכבת?
נתניהו ניסה לדבר על הצדדים החיוביים של מיקומה של ישראל במשפחת העמים: הוא הזכיר את המקום הגבוה (15) שקיבלנו במדד איכות החיים של האו"ם - "עכשיו אנחנו יודעים שאנחנו לפחות במקום ה-15", הוא אמר, לקול צחוקו של הקהל אחרי שתקף את האו"ם ה"אנטי-ישראלי" בנושאים החשובים יותר. הוא גם סיפר על דירוגה של תל אביב במקום השלישי ברשימת הערים שכדאי לבקר בהם, על פי מדריך הטיולים לונלי פלנט. הוא הוסיף שהוא מסכים עם הבחירה בתל אביב, אבל לגבי המקום הראשון (ניו יורק) יש לו השגות שכן מבחינתו מדובר בירושלים. גם את הבדיחה הזו הקהל אהב, אלא שראוי להזכיר כי הבחירה בתל אביב הוסברה על ידי לונלי פלנט דווקא בכך שהיא ההפך הגמור מירושלים - המסוכסכת, הקנאית והעצובה.
תחייתה של גולדה
נתניהו לא היה ראש הממשלה הישראלי היחיד שעליו דיברו באולם הענקי, והכוונה היא לא לרבין או בגין ואפילו לא לפרס או בן גוריון, שהוזכר רק בגלל שדה התעופה שבו נוחתים כולם בדרכם לירושלים או לתל אביב. קצת מצחיק אבל מי שקמה לתחייה לפחות שלוש פעמים בנאומים היתה גולדה מאיר שב-1973, אחת השנים השחורות של ישראל, לחשה באוזנו של סנטור צעיר בשם ג'ו ביידן שביקר בלישכתה, שסוד ההצלחה של ישראל הוא ש"פשוט אין לנו מקום אחר ללכת אליו".
גולדה כבר אינה אתנו הרבה שנים, אבל ביידן הוא כיום סגן נשיא ארה"ב וממשיך לספר את הסיפור הזה בנאומיו בפני קהל יהודי, שתופס עוד יותר בניו אורלינס, שחוותה לפני חמש שנים את אחד המשברים הנוראים שאפשר לחוות. אם לשפוט לפי מרכז העיר הנעים והרגוע, הוריקן קתרינה שהרס את ניו אורלינס, שהרג 1,600 איש והשאיר מאות אלפים בלי בית, הוא לא יותר מזיכרון רחוק. אבל מרכז העיר הוא רק חלק מהסיפור. עם כל המשאבים והמאמצים שהושקעו, ניו אורלינס עדיין לא עומדת על רגליה. שכונות שלמות הרוסות וקהילות עדיין מתאבלות על הנזק הנורא שהשאיר כאן אסון הטבע החמור והיקר (יותר מ-80 מיליארד דולר) שארה"ב זוכרת.
"אנחנו כמוכם", אמר ראש העיר החדש של ניו אורלינס, מיץ' לנדריו, שאימץ בקלות את הרעיון של גולדה בעבור תושבי עירו: "גם לנו אין אופציה אחרת, גם לנו אין לאן ללכת".
אין לדעת אם גם אהוד מנור שמע את הסיפור של גולדה וביידן, אבל כמה שנים אחרי המשבר של 1973 הוא כתב את השיר "אין לי ארץ אחרת" שכבש המונים ואיחד לבבות. כנראה שתקופות משבר מייצרות מסר דומה אצל מנהיגים ומשוררים, מה שמרמז לנו אולי מה הם מרגישים בנוגע לרמת המשבריות של ימינו. דקות לפני כניסת נתניהו הושמע דווקא השיר "יהיה טוב" שכתב יהונתן גפן. מעניין האם התכוונו המארגנים לרמוז משהו בשורות "הליצן נהיה למלך, הנביא נהיה ליצן, ושכחתי את הדרך אבל אני עוד כאן".
בכל אופן האדמה בניו אורלינס כבר לא בוערת וקתרינה היא כיום גם מקור הכנסה לחלק מהתושבים. סיורים לאזורי האסון משווקים כאן כמעט בכל רחוב ב-50 דולר לאדם וחוברות לציון חמש שנים לאסון נמכרות בחנויות המזכרות תמורת 9.99 דולר, לא כולל מס כמובן. המסים באמריקה הם שוב נושא לוויכוח גדול, בעיקר אחרי הבחירות של השבוע שעבר, אבל מי שאאינו מוגדר כ"משלם המסים האמריקאי" יכול לדרוש את המס בחזרה. בתנאי שהוא מוכן לבזבז את הזמן על קצת בירוקרטיה: לבקש טופס מיוחד, לבוא עם הקבלות והדרכון למשרד בקצה העיר ולהתכונן להצקות מהפקידה. בסופו של דבר אתה מקבל החזר, אבל באופן אירוני גם על החזר המס יש מס בגובה 25%, דמי טיפול הם קוראים לזה.
לנשיא ברק אובמה היה דווקא השבוע מה לעשות והוא המריא לסיבוב באסיה בחיפוש אחר קצת מזור לפצעי הפוליטיקה והכלכלה. במומביי הוא מתקבל בריקודים אבל בטלוויזיה מדווחים שבשנה הקרובה יצמח הגירעון המסחרי של ארה"ב מול הודו פי שתיים. ואין פלא, החברות האמריקאיות הגדולות ממשיכות להעביר אולמות ייצור, מרכזי תקשוב ובעיקר פרויקטים טכנולוגיים להודו. זה כמובן פוגע בתעסוקה בארה"ב ומחליש את הכלכלה האמריקאית עוד יותר. גם הברון רוטשילד לא ממש מרחם על האמריקאים: "הקפיטליזם האמריקאי מחוסל" - הוא אמר להם על שער מוסף "הארץ" שחולק כאן למשתתפים.
אובמה עוד אהוד כאן בהשוואה לקודמו בתפקיד ג'ורג' בוש, שספר הזיכרונות שכתב הגיע שלשום לחנויות הספרים. התפקוד הגרוע של הממשל לאחר אסון קתרינה מוגדר כאחד מרגעי השפל של בוש, אך אף אחד לא שוכח לו גם את המלחמה בעיראק שעלתה טריליוני דולר וגבתה אלפי קורבנות ואת המשבר הכלכלי הנוראי של 2008. הוצאת הספר עוררה מחדש את הוויכוח בנוגע לבוש והצביע על החלוקה הפוליטית הברורה בארה"ב. חלק מהפרשנים טוענים שהוא היה הנשיא הגרוע ביותר אי פעם ואחרים אומרים שרק בתוך עשור יהיה אפשר להבין את הדברים הגדולים שעשה לעולם ולמזרח התיכון בעיקר.
העניין הכלכלי או הבטחוני היו דווקא נושאים פחות מרכזיים בדיוני ה-ga בניו אורלינס, אבל גם הנושאים האחרים שעלו הם בעלי משקל. מה עושים כשהצעירים, בעיקר הבנים, לא ממש מחוברים לקהילה היהודית? מה עושים עם זה שהמבוגרים, מי שהובילו במשך עשרות השנים האחרונות את הארגונים היהודיים, מי שאירגנו את התרומות הגדולות ומי שעמדו בראש הארגונים של יהדות ארה"ב וקנדה כבר עוברים את גיל 65?
אייפונים וחובשי כיפות
הבעיה העיקרית שעולה מהכנס היא איך מתמודדים עם המציאות המשתנה. עם מציאות שבה כמעט שום דבר שהיה נכון לפני 10-20 שנה לא נכון כיום. במציאות שבה רוב עצום של הבנות האמריקאיות טוענות שהאמא היא החברה הכי טובה שלהן, ושאחד מכל שישה זוגות אמריקאים שמתחתנים הכירו באינטרנט. איך מגייסים כסף בפייסבוק ואיך מסתדרים עם המסורות של פעם בעולם הטכנולוגי המבלבל? האם העברת שיחת וידאו בסעודת ליל שבת משפחתית לבן שנמצא במעונות בקולג' היא חילול שבת או אירוע חיובי שמקדם את הערכים היהודיים?
בשלב זה נראה שסטיב ג'ובס, מנכ"ל אפל, מוביל דת קצת יותר פופולרית מהיהדות. בקהל ישבו הרבה יותר בעלי אייפון מאשר חובשי כיפות. ב-"usa today", אחד משני העיתונים הנפוצים בארה"ב, הוכתר השבוע האייפון של ההורים כצעצוע החדש של ילדי אמריקה. איי-טוי הם קוראים לזה, וההורים מודאגים. האם יגדלו להם ילדים לא חברותיים? אבל יש גם מי שממזג בין העולמות: פליירים שמחולקים בכנס מבטיחים איי-פד במתנה למי שיצליח לארגן מתנדבים חדשים לארגונים יהודיים.
ויש עוד דברים מעודדים. הדיונים, גם בנושאים המורכבים, הם אינטיליגנטים והדוברים גם מקרב הקהל רהוטים ומנומקים. כשנותנים לקהל עשר דקות לצורך עבודה בזוגות, אף אחד לא הולך להביא קפה או להתמנגל בחוץ, כולם מתחלקים לזוגות ומתחילים לדבר. גם כשהוויכוח לא פשוט משתדלים להקשיב אחד לשני וכשרוצים להתבטא מחכים בתור ליד המיקרופון שמוצב בקהל. לא מתפרצים אחד לדברי השני ואין משחקי אני-לא-הפרעתי-לך-אל-תפריע-לי. ההשתוללות הגיעה רק כשהיו מצלמות טלוויזיה בנאום נתניהו. יום קודם, בדיון אחר ללא מצלמות, התנהגו אותם צווחנים כבני אדם.
מעודד גם לראות את ההתגייסות של רבים למען מטרות חיוביות, את עוצמת ההתנדבות והתרומה כחלק מדרך חיים. במהלך ימי הכנס שודרו בערוץ מיוחד בטלוויזיה דיוני שימוע התקציב של עיריית ניו אורלינס. אנשי המועצה יושבים במשך שעות ומראיינים את מנהלי המחלקות ובעלי התפקידים בעירייה.
אין התלהמות, הכל רגוע ומבוסס על מספרים ונתונים. הרזולוציה היא כל כך גבוהה עד שלפעמים מדברים במשך דקות על איך לקצור את הדשא במגרשי הבייסבול, על עצים שעפו בסופה וצריך לנטוע מחדש ועל כביש משובש, גדר שנפלה או פנס רחוב שיש להחליף. חברי המועצה מבררים אצל בעלי התפקידים כיצד מטפלת העיריה בתלונות תושבים, איך היא חותמת חוזים ומה קורה עם החובות שלה לספקים. בעלי התפקידים סוקרים את היעדים שהושגו, משיבים בנוגע לאי-הצלחות שלהם, מציעים רעיונות להמשך וזוכים לעידוד מחברי המועצה.
נתניהו קצת עקץ את ארה"ב כשאמר שישראל הולכת קדימה עם הכלכלה, וסיפר להם שמדענים ישראלים אחראיים לחלק מהפיתוחים במכשירים הסלולריים שהם מחזיקים ביד ובירקות שהם אוכלים. אבל גם נתניהו יודע שאין כמו האמריקאים בהתאוששות ממשברים. כשעירייה מתנהלת בשקיפות כל כך גדולה, כשהשיח בין בעלי השקפות שונות כה תרבותי וכשאפילו ניו אורלינס משתקמת, התשובות על הסיכויים של אמריקה לצאת מהמשבר קצת יותר ברורות. וצריך לזכור, גם שירים לא ממש שמחים כמו "יהיה טוב" ו"אין לי ארץ אחרת" - נגמרים בתקווה.
מחיאות כפיים באולם המרכזי - שאלות קשות בחדרי הדיונים
רותם שטרקמן
10.11.2010 / 7:53