לאחר שנסוגו מההכפשות האישיות, ויתרו על קמפיין הגז הערבי וכשלו בספין האיום האיראני - החליטו סוף סוף המתנגדים להעלאת התמלוגים לנמק מדוע לדעתם אסור לציבור הישראלי ליהנות מאוצרות הטבע שלו. ערב פרסום מסקנות הביניים של ועדת ששינסקי, העלו אלה סדרת טיעונים חדשים, ענייניים בחלקם, כדי שיהיו בסיס לדיון רציני, מקצועי וכן בסוגייה הלא פשוטה של מיסוי המשאבים. אלא שגם הטיעונים החדשים האלה התבררו ככאלה שאינם בהכרח משקפים את המציאות - ותכליתם היתה ונותרה לחמוק מהשאלה הפשוטה: להיכן יוזרם הכסף ממכירת אוצרות הטבע שבבעלות הציבור הישראלי.
1. "ישראל היא מדינה מסוכנת להשקעות"
"כשעושים השוואה, צריך להשוות תפוחים לתפוחים, ובהשוואה של תפוחים לתפוחים צריך לדעת שאנחנו, מדינת ישראל, במצב גיאו-פוליטי מיוחד מאוד" - כך הלין מנכ"ל דלק אנרגיה, גדעון תדמור, בישיבת ועדת הכלכלה שדנה בתמלוגים. "האמת המרה היא שאטרקטיביות מיקומה של ישראל בתחום חיפושי הנפט והגז היא מהנמוכות בעולם", הוסיף. אלא שבכנס השנתי של הרשות לניירות ערך בלונדון, שנערך ביולי האחרון, נשמע תדמור אחרת: "ישנם אזורים בעייתיים יותר מישראל", אמר אז לקהל. "בהשוואה לאזורים אחרים שהם מקורות לנפט וגז, ישראל היא אזור בטוח. אני לא רואה שום סיכון גיאו-פוליטי בקידוחים שלנו".
ואולם מחקר שביצעה חברת הייעוץ הבינלאומית PFC מצא כי בין 41 המדינות בענף חיפושי הגז והנפט, מדורגת ישראל במקום ה-33 ברמת הסיכון בה. כלומר, רק שמונה מדינות נמצאו בעלות סביבה עסקית בטוחה יותר מאשר בישראל בענף החיפושים - בהן ארה"ב למשל, קנדה או בריטניה. ישראל, כך עלה מן המחקר, מקדימה כאמור את רובן המוחלט של המדינות המפיקות ברמת הביטחון העסקי השוררת בה, כשעל המדינות שעקפנו נמנות גם ענקיות הפקה דוגמת ברזיל, הודו, רוסיה ואינדונזיה (ראו גרף).
את המחקר הזה של PFC הציג ביוני השנה לא אחר מאשר מנכ"ל נובל אנרג'י, צ'ארלס דייוידסון, בכנס משקיעים שערכה נובל ביוסטון. במצגת, אגב, ניתן היה לראות שרמת הסיכון בישראל נמוכה בכמחצית מזו של אקוודור, שגם בה פועלת נובל אנרג'י.
השורה התחתונה: ברמת הביטחון העסקי, ישראל מדורגת במקום השמיני בין המדינות המפיקות גז ונפט.
2. "שינויים מבריחים משקיעים"
"כדי להבטיח עצמאות בתחום האנרגיה צריך יציבות, נאמנות וכיבוד הסכמים והתחייבויות... השינויים יכולים לפגוע בכלכלה של ישראל ובתדמיתה בעולם", הזהיר בעלי קבוצת דלק, יצחק תשובה, בוועדת הכלכלה של הכנסת. זאת, כשלצדו משלחת מטעם שותפתו האמריקאית לקידוחים, נובל אנרג'י.
אותה נובל פעילה כיום בכמה רישיונות קידוח נפט וגז בחלק הבריטי של מימי הים הצפוני. זאת, אף שב-34 השנים האחרונות שינתה בריטניה את המשטר הפיסקלי שלה בתחום אוצרות הטבע בתדירות ממוצעת של אחת לשנתיים. ולא רק זאת, אלא שבעשור האחרון הזניקה בריטניה בכ-60% את הנתח הממשלתי שהיא גובה מהכנסות מכירת משאבי הטבע שלה.
חברות הנפט והגז הטבעי ממשיכות לפעול בבריטניה ובארה"ב, למרות המשטרים הפיסקליים הלא יציבים יחסית בהן. ואולם למעשה, ישראל כלל לא נכללת ברשימת משטרים אלה. קשה לאתר מדינה נוספת, מלבד ישראל, אשר משך 60 שנה לא שינתה ולו פסיק במדיניותה הפיסקלית בתחום חיפושי המשאבים, ולא עשתה כן גם כאשר ממשלתה כבר החליטה על שינוי נדרש בחוק עוד ב-2001. זאת, אף שרמת הסיכון היזמי בשטחה פחתה פלאים - ואף שהעולם מפגין מזה עשור מגמת גידול בנפח המדינות בתגליות.
השורה התחתונה: חברות האנרגיה ממשיכות לפעול במשטרים מרובי שינויים. נדיר שמדיניות פיסקלית לא מעודכנת 60 שנה, כמו בישראל.
3. "ועדת ששינסקי מחבלת בסגירת המימון לתמר"
אחד הספינים הוותיקים של שותפות קידוח תמר, הזוכה בימים אלה לעדנה מחודשת, הוא האשמה בדשדוש הסגירה הפיננסית של מימון פיתוח תמר - שאותו הן תולות בעצם הקמתה של ועדת ששינסקי. האשמה זו מופרכת מיסודה, פשוט מכיוון שהחסמים שבהם נתקל כיום המימון עוד לא הגיעו כלל לשלב שאלת המשטר הפיסקלי.
מדוע? אף שחלפה כבר יותר משנה מאז הוכרזה תגלית תמר כמסחרית, טרם אישרו השותפות הישראליות בקידוח את תוכנית הפיתוח. כלומר, כיצד אמורה להתגבש חבילת מימון לפרויקט שעלותו עדיין לא ידועה? לא זו בלבד שלא אישרו, אלא שדלק וישראמקו עדיין מתנצחות ביניהן באשר למחיר השימוש של הגז מתמר במתקנים של ים-תטיס.
אין מדובר בעיכוב שנובע רק מאשמת השותפות. רק ביולי האחרון החליטה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה להקפיא את התוכנית לקליטת הגז במישור החוף הצפוני, ואילצה את החברות לגנוז את תוכנית הפיתוח שעליה שקדו עד אז. אך מדוע מואשמת ועדת ששינסקי, שנוסדה עוד באפריל, בעיכוב המימון לפרויקט - כאשר עד היום עוד מתדיינות שותפות תמר עם משרד התשתיות באשר לצינור הנוסף שיידרשו להניח לחופי ישראל בעלות של מאות מיליוני דולרים?
מעבר לכך, גם אם נניח שעלויות פיתוח תמר יתבהרו סוף סוף בעתיד הקרוב, ותחת ההנחה שוועדת ששינסקי לא תעקר את הכדאיות הכלכלית מהפקת נפט וגז לחופי ישראל, הרי שאת הבנקים המלווים את פיתוח תמר מעניינת יותר השורה התחתונה של המשטר הפיסקלי החדש, ולא החלוקה בין המדינה ליזמים. כל שינוי פיסקלי ניתן לתמחור, אך כדי לבנות מודל פיננסי - צריך מספרים. כלומר, לא השינוי הוא שיטריד בהכרח את הבנקים - אלא החשש שהשינוי יתעכב. דווקא חברות הגז, אגב, הן שניסו לעכב את דיוני הוועדה, ורטנו על סד הזמנים שהוכתב לחבריה.
השורה התחתונה: המימון מתעכב מאחר שתוכנית הפיתוח של תמר לא אושרה והשותפות חלוקות ביניהן.
4. "מי דאג למשקיעים שאיבדו את כספם ב-511 קידוחים עקרים?"
"אחרי 511 קידוחים עקרים - ההפרטה והחברות הרב-לאומיות הביאו את ההצלחה. אסור לנו לעצור את זה", אמר תדמור בראיון לגל"צ. "תארו לעצמכם 100 אלף משקיעים ב-500 קידוחים עקרים. מישהו דאג להם?" שאל תשובה במסיבת עיתונאים משותפת של משרד התשתיות. "המשקיעים היו יתומים לחלוטין, אף אחד לא החזיר להם את השקעתם", השיב.
אלא שמדובר בספין שעשוי להוות חרב פיפיות. פעילות קידוחי הנפט והגז בישראל החלה ב-1953, ואמנם מסתכמת בכ-511 קידוחים. אלא שפעילות זו החלה דרך ארבע חברות ממשלתיות: חברת הנפט הלאומית (חנ"ל), חברת חיפושי נפט והשקעות (חנ"ה), חברת לפידות ונפטא. חברות אלה, עד שפורקו או הופרטו במהלך שנות ה-80 וה-90, ביצעו 340 מהקידוחים שבהם מנופפות כיום חברות הגז.
כלומר, 67% מהקידוחים היבשים בישראל בוצעו בכלל בידי חברות ממשלתיות ובמימון תקציב המדינה. הכסף שירד לפיכך לטמיון במאות קידוחים אלה היה ממשלתי, ונגרע מתקציב המדינה. זאת, לעומת 171 קידוחים שבוצעו בידי המגזר הפרטי באמצעות חברות ציבוריות, אך גם חברות פרטיות רבות, רובן זרות.
השורה התחתונה: המדינה מימנה מתקציבה 67% מהקידוחים שבוצעו עד כה.
5. "אם התנאים טובים, איפה חברות הגז הגדולות?"
"אם הכל כל כך טוב, אם באמת המדינה נותנת תנאים פיסקליים יוצאים מן הכלל, איך קורה שמינואר 2009, עת התגלתה תגלית תמר... אין אף חברת אקספלורציה בעולם שהגיעה לישראל ועומדת בתור לקבל רישיונות?" שאל בצדק תדמור בוועדת הכלכלה של הכנסת, והפגין את אחד הספינים המשכנעים לכאורה שבין מסרי חברות הגז.
מה שתדמור לא ציין בפני חברי הכנסת הוא שענף חיפושי הגז בחופי ישראל נפתח עבור שחקנים חדשים רק ב-20 במארס 2006. זאת, לאחר שבמשך שש שנים הפסיקה ישראל לחלק רישיונות חיפוש וסגרה את המים הכלכליים שלה בפני העולם. את ההחלטה לסגור את ענף החיפושים קיבל בשנת 2000 שר התשתיות דאז, אליהו סוויסה (ש"ס), לאור רצף תגליות הגז מול חופי אשקלון. החלטתו נהפכה רק שש שנים לאחר מכן בידי שר התשתיות רוני בר-און (קדימה).
כלומר, במשך שש שנים נמחקה ישראל כליל ממפות חברות הגז בעולם, או מהפורטפוליו של היזמים הישראלים שרצו להיכנס לענף. אלה התעוררו אמנם לאחר תגלית תמר, ובניגוד לדברי תדמור, כבר עומדים בתור לקבלת רישיונות קידוחים במימי הים התיכון. אך אבוי למה שנגלה לנגד עיניהם.
70% משטח המים הכלכליים של ישראל כבר כוסו בהיתרי חיפוש וברישיונות קידוחים שחילק משרד התשתיות והאריך את תוקפם מעת לעת. על כמעט מחציתם חלשו דלק ונובל אנרג'י. אף שחוק הנפט מתיר לחברה אחת להחזיק עד 12 רישיונות קידוח ימיים בשטח של עד 4,000 קמ"ר לכל היותר, במשך חמש השנים האחרונות אישרה מועצת הנפט לדלק ולנובל באופן חריג החזקה ב-16-22 רישיונות חיפוש ימיים, ובשטח כולל של 6,000-7,000 קמ"ר. אלה הביאו למעשה את החברות לחלוש על מרבית השטחים הפוטנציאלים לאיתור תגליות גז טבעי ונפט במים הכלכליים של ישראל.
איזו חברה בינלאומית תיכנס לשוק חיפושי גז ונפט שרובו כבר נתפס בידי חברות מתחרות? איזו חברה רצינית תיכנס לשוק שבו קבוצה אחת מחזיקה בחצי משטחי המים הכלכליים התפוסים? איזה היגיון עסקי קיים בחיפוש אחר מאגרי גז קטנים בשוק מקומי שממילא עתיד להיות רווי בזכות שתי תגליות שמוחזקות בבעלות צולבת?
"איך קורה שאנחנו לבד, אם הכל כל כך טוב?" הוסיף תדמור לשאול בוועדת הכלכלה, ובעצם השיב לעצמו על השאלה. השוק הזה הוא של דלק ונובל לבד. ומי שעדיין לא השתכנע, כדאי שיאמץ את מוחו: אם יגלו הכשרת היישוב או מודיעין, למשל, תגלית גז בשטחיהן - כיצד יתמחרו את הגז שלהן מול היתרון לגודל של מאגרי תמר ולוויתן? באיזה צינור בדיוק יעשו שימוש כדי להוליכו ליבשה או ליצוא? את התשובה לכך, החברות הבינלאומיות שמחפש תדמור כבר הבינו.
השורה התחתונה: המדינה חזרה לחלק רישיונות רק ב-2006 כשמרבית השטחים כבר היו תפוסים, רובם בידי דלק ונובל.