מעבירים את הבכירים סדרת חינוך

>> "מרחיק לכת אך לא מספיק" - כך הגיבה אתמול ח"כ שלי יחימוביץ' על הצעת החוק של שר המשפטים, יעקב נאמן, בנוגע להגבלת שכר הבכירים. יחימוביץ' ראויה לקרדיט על הצעת החוק - היא זו שהניעה את התהליך של טיפול חקיקתי בשכר הבכירים, והיא יכולה להיות גאה בתוצאה. הצעת החוק היא מרחיקת לכת, והיא גם מספיקה. הכי מספיקה שאפשר במדינה מודרנית, הפועלת בתנאים של כלכלה חופשית.

הצעת החוק מספיקה מכיוון שהיא אינה מגבילה את שכר הבכירים מצד אחד, אבל היא כן מחנכת את הבכירים ואת הדירקטורים המאשרים את שכר הבכירים, מצד שני. הצעת החוק מעבירה את הבכירים, ואת הדירקטורים, השותפים עמם בשערורייה של התנפחות שכר הבכירים, "סדרת חינוך". סדרת חינוך ערכית, כלכלית וגם ציבורית.



סדרת החינוך היא כלכלית, משום שהיא מחייבת את מנהלי החברות הציבוריות לקבוע מדיניות שכר לחברה שלהם. לא רק, אלא שמדיניות השכר צריכה להיות שקופה ומנומקת, ולהתבסס על יעדים ארוכי טווח, גם בתחום התשואה וגם בתחום הסיכון. לא נעים להגיד, אבל טוב שהתעורר משבר סביב שכר הבכירים כדי להכריח את החברות בישראל להתחיל לתכנן לטווח הארוך, ועוד לפרסם ברבים את התכנון ארוך הטווח שלהן. לא נעים להגיד, אבל טוב שהתעורר משבר סביב שכר הבכירים, כדי שלמשקיעים המוסדיים בישראל - אלה שמשקיעים את כספי הפנסיה של כולנו - יתחילו להיות כלים אמיתיים לשפוט את איכות הניהול של חברות. כמו למשל, על סמך אילו יעדים ארוכי טווח החברות מנהלות את עצמן, ועד כמה הן מצליחות לעמוד ביעדים האלה.



סדרת החינוך היא גם ציבורית, מכיוון שמדיניות השכר של החברה תובא לדיון באסיפה הכללית של בעלי המניות, בדומה להחלטות הנוגעות לעסקות בעלי עניין. לא רק, אלא שלציבור תהיה זכות משמעותית להביע את דעתו לגבי המדיניות הזו. במקרה של חברת אחזקה, לציבור תהיה זכות וטו על מדיניות השכר. במקרה של חברה ציבורית רגילה, לציבור תהיה רק הזכות להביע את מורת רוחו - אם מדיניות השכר נראית לו בלתי סבירה. דירקטוריון החברה אמנם לא יהיה חייב לקבל את הביקורת הציבורית, והוא יוכל להתעקש ולהמשיך עם אותה מדיניות שכר, אבל לפחות גם הציבור וגם הדירקטוריון יידעו על קיומה של ביקורת ציבורית כזו, ויוכלו לשקול את צעדיהם בהתאם.



סדרת החינוך היא, חשוב מכל, גם ערכית. היא מחנכת את דירקטוריון החברה, ואת מנהלי החברה, לשני ערכים חשובים. האחד, ערך הסבירות או ההתנהלות המתקבלת על הדעת, בכך שהצעת החוק מחייבת את הדירקטוריון לקבוע מראש מהו סכום השכר המרבי (לרבות אופציות, בונוסים ותגמולי פרישה) שהוא מוכן לשלם למנהל. הדירקטוריון יצטרך להציב סכום, מוגדר מראש, לכל הטבות השכר שיקבל המנהל מהחברה. אז אומנם הצעת החוק אינה מגבילה את הסכום, והדירקטוריון בהחלט יכול לקבוע שגם שכר של 50 מיליון שקל בשנה נראה לו סביר, אבל הדעת נותנת כי דירקטור סביר יתקשה לנמק מדוע שכר כזה מתקבל על הדעת. הצבת תג המחיר, באופן שקוף, ברור וידוע מראש, תחייב את הדירקטורים לעשות חשבון נפש ציבורי עם הסכמי השכר שהם מאשרים, ויש מקום לתקווה כי הדבר יביא למעט יותר טוב טעם ושום שכל בקביעת הסכמי השכר.



הערך השני הוא זה של הכבוד לאחר. במקרה שלנו, הכבוד לעובדים האחרים בחברה. הצעת חוק מחייבת את דירקטוריון החברה לפרסם את היחס בין שכר המנהלים הבכירים לבין השכר הממוצע של עובדי החברה. שוב, אין הגבלה על היחס, ודירקטוריון חברה יכול בהחלט לשלם שכר שהוא פי 1,000 מזה של השכר הממוצע בחברה. עם זאת, סביר להניח כי דירקטור סביר יתקשה לנמק מדוע המנהל הבכיר תורם פי 1,000 מעובדיו לחברה. הצבת היחס בין שכר העובדים לשכר המנהלים באופן שקוף, ברור וידוע מראש, תחייב את הדירקטורים לעשות חשבון נפש ציבורי עם היחס שהם מגלים כלפי עובדי החברה. יש מקום לתקווה כי חשבון הנפש הזה יביא למעט יותר צניעות בקביעת הסכמי השכר של בכירי החברה - בכל זאת, גם העובדים תורמים לחברה, ולא רק המנכ"ל.



אז נכון, הצעת החוק אינה מגבילה את הסכום של שכר הבכירים, או את היחס בין שכר הבכירים ובין שכר המנהלים, וטוב שכך. יש גבול עד כמה המחוקק יכול להרחיק לכת בהתערבות בניהול של חברה פרטית בכלכלה חופשית. מנגד, הצעת החוק מחייבת את החברות בהגדרת מסלול שכר רציונלי, שעולה בקנה אחד עם המטרות ארוכות הטווח של החברה. הצעת החוק גם מחייבת את החברות להגדיר את הערכים הציבוריים שלהן, את יחסן לעובדיהן, והיא מחייבת אותן להתמודד ישירות עם הבושה של תשלומי שכר מנופחים - המנותקים מביצועים ומשכר יתר העובדים. מי יודע, אולי קצת בושה בכל זאת תתעורר כאן.