>> בנק ישראל עסוק בשנתיים האחרונות ברכישה עקבית של מט"ח כדי להחליש את השקל ולשפר את רווחיות היצוא. בכך הבנק המרכזי קונה זמן ליצואנים שמתמודדים עם ירידה בביקושים בשווקים המסורתיים של התעשייה הישראלית - ארה"ב ומערב אירופה - ומסייע בשמירה על רמה נמוכה יחסית של אבטלה.
השגת מטרות כמו עידוד הפעילות במשק אינה חייבת להיעשות רק באמצעות פעולות מרהיבות ויקרות, כמו רכישת עשרות מיליארדי דולרים. אפשר לגוון לפעמים עם רפורמה מבנית זעירה, כמו ביטול או קיצוץ מאסיבי במה שקרוי בעגה הבנקאית: "דמי ניהול פיקדון ניירות ערך", אבל מוכר יותר בשמו הקודם "עמלת שמירת ניירות ערך".
עמלה זו היא תשלום בשיעור של עד 0.5% מהשווי הכספי של תיק ניירות הערך שאותו הלקוח משלם לבנק. הסכום נגבה ברובו המוחלט מאנשים פרטיים שמנהלים את תיק ניירות הערך שלהם בבנק. בתי השקעות שמחזיקים בבנקים את תיקי ניירות הערך שהם מנהלים, פטורים כמעט לחלוטין מעמלה זו, הודות לגודלם וכוח המיקוח שלהם - נקודה למחשבה ללקוחות שממשיכים לנהל את תיק ניירות הערך שלהם בבנקים.
לכאורה, עמלה זו נגבית לשווא, שהרי מאז המעבר משמירה פיזית של שטרי המניות או איגרות החוב במרתפי הבנק לרישום ממוחשב, התרוקן השירות מתוכן, ולפיכך אין מקום לגבות עמלה בגינו. כך חשב גם דוד עובדיה ב-2002, כשהגיש תביעה נגד הבנקים בטענה שגביית עמלה ללא מתן שירות בגינה, היא בגדר הטעיה, וביקש מבית המשפט להכיר בתביעה כייצוגית.
פרקליטי הבנקים שיכנעו אז את בית המשפט כי הבנק מספק שירות נחוץ ומקיף, וכי העמלה נגבית בדין בשל העלויות שנגרמות לבנקים במהלך ניהול ותפעול פיקדון של ניירות ערך. עלויות אלה נובעות מהקמה ותחזוקה של מערכות מחשוב כדי לעמוד בדרישות הרגולציה הרלוונטיות לתחום ניירות הערך - מעקב אחר ההודעות שמפרסמות החברות בבורסה ומשלוח הודעות ללקוחות, למשל, מועדי פקיעת אופציות, חלוקת מניות הטבה והנפקת זכויות. הבנקים נושאים גם בעלויות בגין הפעולות המתבצעות בבורסה בהמשך לאותם אירועים ובגין שירותים נוספים, כמו שיערוך יומיומי של שווי ניירות ערך שנמצאים בחשבון הלקוח, חלוקת דיווידנד או תשלום ריבית.
השופטת, שקיבלה את טענות הבנקים ודחתה את הבקשה לתביעה ייצוגית, התעלמה מהמבנה המעוות של העמלה, שהרי זו אינה נגבית כפונקציה של העלויות שאותן הבנק סופג כדי לספק שירות, אלא כפונקציה של שווי התיק. הבנק הופך בכך לשותף של הלקוח, והעמלה הופכת, למעשה, למס רווחי הון, כאשר ערכו של תיק ניירות הערך עולה כתוצאה מעלייה במחיר המניות או איגרות החוב בבורסה.
ספק גם אם החלטתה של השופטת עומדת במבחן הסבירות. בהנחה שניהול ותפעול פיקדון ניירות ערך כרוך בעלויות - האם המחיר שהבנק גובה עליהן סביר? או שלחלופין העמלה כה גבוהה עד כי, למעשה, מדובר במיסוי עקיף של הון הציבור והעברתו לבנקים.
מנתוני גביית עמלה זו על ידי מערכת הבנקאות, כפי שנמסרו ל-themarker, עולה כי ברבעון הראשון של 2010 גבו הבנקים 195 מיליון שקל מעמלת שמירת ניירות ערך או בשמה התקין יותר פוליטית "דמי ניהול פיקדון ניירות ערך שנסחרים בישראל", וברבעון השני של 2010 גבו הבנקים 191 מיליון שקל. לפיכך, בהנחה שהבורסה לא תרד חדות עד לסוף 2010, צפויה גביית העמלה להכניס לבנקים סכום של 800 מיליון שקל ב-2010.
כדי לקבל מושג אם עמלה זו סבירה, אפשר לבחון את הדו"חות הכספיים של בנק הפועלים - אחד משני הבנקים הגדולים במדינה. הוצאות הבנק על מחשוב הסתכמו ב-809 מיליון שקל ב-2009 - 265 מיליון שקל מהם נזקפו לדו"חות הכספיים, ו-544 מיליון שקל הוונו לסעיף ההשקעה.
בהנחה שבנק הפועלים מהווה כשליש ממערכת הבנקאות, ניתן להעריך שחלקו בגביית עמלת שמירה יסתכם השנה ב-250 מיליון שקל. פירוש הדבר הוא שעמלה אחת בלבד, המהווה רק 5.4% מכלל העמלות התפעוליות שגבה פועלים ב-2009, סיפקה סכום המהווה 31% מכלל הוצאות המחשוב של הבנק.
אם כן, נראה סביר להניח שהרווח שמפיקים הבנקים מעמלת שמירת ניירות ערך הוא לפחות 50% מסכום של 800 מיליון שקל בשנה שהם גובים עבורה. לו בנק ישראל וועדת הכלכלה של הכנסת היו אגרסיביים יותר, כאשר העבירו את רפורמת העמלות בקיץ 2008, ומקצצים בעמלת השמירה - ניתן היה להעביר סכום משמעותי יותר מהבנקים לציבור, ובכך לסייע לצריכה הפרטית ולצמיחה.
הבנקים מקבלים במתנה 400 מיליון שקל בשנה
יורם גביזון, מאת יורם גביזון
11.11.2010 / 6:50