"המשמעות של להיות קובנים ויהודים היא להיות פעמיים שורדים"

ניו יורק טיימס



קלאודיה ברליה, ילדה יהודייה בת 6 מקובה, עמדה ברחוב מרוצף אבנים בטרינידד, עיירה קטנה בת מאות שנים בחופה הדרומי של קובה. חמור שעליו רכוב קשיש חלף על פניה. קבוצה של 30 יהודים-אמריקאים, שכללה את כותבת שורות אלה, עמדה לפניה. הילדה שאלה אם תוכל לשיר שיר לקבוצה, שהגיעה למשימה הומניטרית מטעם המרכז היהודי וסטצ'סטר ממאמרונק, ניו יורק. היא זכתה לתשומת לבם המלאה. כשפצחה בשיר - לא שיר ספרדי, אלא "ירושלים של זהב" בעברית - הקבוצה לא יכולה היתה שלא להצטרף.







קלאודיה היא אחת מ-1,500 יהודים שחיים בקובה: 1,100 מתוכם מתגוררים בהוואנה, והשאר מפוזרים בפרובינציות. אף רב לא מתגורר על האי, ויש רק קצב כשר אחד. הנוכחות היהודית המצומצמת הזו עומדת בניגוד מוחלט לקהילה הפעלתנית שהתקיימה שם לפני שפידל קסטרו עלה לשלטון ב-1959. באותם ימים חיו בהוואנה לבדה 15 אלף יהודים ופעלו בה חמישה בתי כנסת. למרות זאת, היהודים בקובה של ימינו מצליחים לשמור על התרבות ועל המסורת.



"המשמעות של להיות קובנים ויהודים היא להיות פעמיים שורדים", אומרת מריטזה קוראלס, היסטוריונית קובנית שחיה בהוואנה ומחברת הספר "האי הנבחר: יהודים בקובה" (the chosen island: jews in cuba).



ביקורים של קבוצות כמו זו מהמרכז היהודי וסטצ'סטר, אחד מרשימה ארוכה של גופים יהודיים בארה"ב שמארגנים מדי פעם נסיעות הומניטריות או דתיות לקובה, הם אחת הדרכים שבאמצעותן יהודים בקובה מטפחים את הקהילה. אף כי מטרת הטיולים האלה מאפשרת לתיירים אמריקאים לעקוף את מגבלות הממשל האמריקאי על תיירות בקובה, הם מחויבים לסדר יום מלא בפעילויות דתיות והומניטריות, שכוללות לעתים קרובות תרומות של תרופות, בגדים ותשמישי קדושה.







הקבוצה הקיפה את האי באוטובוס, מלווה בשני מדריכים דוברי אנגלית שהיו בעלי ידע נרחב בנוגע להיסטוריה ולתרבות היהודית-קובנית. כשהמבקרים מווסטצ'סטר נכנסו לעדת ישראל, בית הכנסת האורתודוקסי היחיד בקובה ואחד משלושה בתי כנסת פעילים בהוואנה, תחושת הזיקה בין הקובנים לאמריקאים היתה מורגשת. המלים, השירים, הכל היה אותו הדבר.



לאחר הטקס, סטודנט בן 17 ניגן לאמריקאים בכינור קטעים מסורתיים כגון "הבה נגילה". הכנר, שלבש ג'ינס, נעל סניקרס וזיפי זקן על פניו, יכול היה להיות באותה מידה מכל מקום בארה"ב. ההבדל הוא שהוא לא מורשה לעזוב את ארצו, אפילו לא לבקר את הוריו, מהנדסים העובדים מחוץ לקובה מטעם הממשלה.



בהוואנה נמצאים גם המרכז העברי של הקהילה הספרדית בקובה ובית הכנסת הקונסרווטיבי בית שלום, הגדול מבין שלושת בתי הכנסת, ובו 500 חברים. בבית שלום קיים גם מרכז קהילתי יהודי, הידוע בכינוי אל פטרונטו (el patronato), ספרייה ובית מרקחת, שרוב התרופות בו נתרמו על ידי קבוצות יהודיות המגיעות מארה"ב.







ספר תורה נספר כאדם



לאחר שקסטרו עלה לשלטון והלאים את העסקים ואת הנכסים הפרטיים, 90% מהאוכלוסיה היהודית, רבים מהם בעלי עסקים, ברחו מהאי, וה-10% הנותרים לא היו שומרי מצוות ברובם. כל כך מעט יהודים נהגו לבוא להתפלל, עד שנולד מניין קובני: כל ספר תורה נספר כאדם מן המניין.



הנוכחות היהודית המשיכה לדעוך עם השנים, ורק ב-1992, לאחר נפילת הגוש הסובייטי, שינתה קובה את חוקתה ואיפשרה חופש דת. אז החלה הקהילה היהודית להיבנות מחדש. רבנים מצ'ילה, מארגנטינה, מפנמה וממקסיקו הגיעו ללמד את היהודים הקובנים הנותרים כיצד להתפלל ולנהל טקסים, וארגונים יהודיים מקנדה החלו לשלוח מזון כשר לפסח.



בתי הכנסת קידמו את פניהם של היהודים שבאו לקבל מזון, ועודדו אותם לחזור בשבת ובחגים. תוך עשר שנים נערכו יותר ויותר פעילויות, כולל בית ספר יהודי לימי ראשון בפטרונטו, שבו ילדים בני 6-14 לומדים תרבות ומסורת יהודית. יש גם קבוצת נשים ובה 150 משתתפות, שנפגשות מדי שישה שבועות כדי לטפל בסוגיות כמו אלימות במשפחה ולדון בניהול משק בית יהודי.







הקהילות היהודיות אינן מאורגנות כל כך מחוץ להוואנה, היות שהן קטנות מאוד. בצ'יאנפואגוס, עיירת חוף ציורית, חיים 27 יהודים. בעיירה אין בית כנסת, והקהילה היהודית מתכנסת מדי ערב שבת בסלון ביתה של רבקה לנגוס, מנהיגת הקהילה. בסנטה קלרה יש קהילה של 25 יהודים, שגייסו מספיק כסף לקניית בית והפכו אותו לבית כנסת. הקהילה מתגאה מאוד באנדרטה לזכר השואה, שהוקמה ב-2003 בבית הקברות היהודי המקומי. האנדרטה כוללת אבן ממוזיאון השואה בוושינגטון, ולפניה משתרע שביל אבנים שנלקחו מגטו ורשה.



למרות הקושי בשמירה על התרבות היהודית, מנהיגי הקהילות עדיין אופטימים לגבי העתיד. אף כי ישראל היא המדינה היחידה שעמה ניתקה קובה את יחסיה הדיפלומטיים, אין שום ראיות לאנטישמיות בקובה. "אם הייתם שואלים אותי לפני עשר שנים, כשהקהילה הידלדלה, הייתי אומר שהקהילה היהודית לא תהיה קיימת כיום", אומרת אדלה דוורין, נשיאת הקהילה היהודית בקובה. "זה לא יהיה אותו הדבר כמו ב-1959, אבל עכשיו לפחות יש לנו בקהילה צעירים, בני גיל המעבר ומבוגרים".



לדוורין היתה הזדמנות לפגוש את קסטרו ב-1998, וכששאלה אותו מדוע מעולם לא ביקר את הקהילה היהודית, הוא ענה לה: "משום שמעולם לא הוזמנתי". דוורין הזמינה אותו למסיבת חנוכה בפטרונטו, וכשהוא תהה מהו חנוכה, היא הסבירה לו שזהו חג שחוגג את המהפכה - מלה שקסטרו אוהב - של העם היהודי. להפתעתה, קסטרו הגיע למסיבה, ישב לידה בשורה הראשונה ונשא נאום ארוך.



ג'וזף לוי, מנהיג בית הכנסת של העדה הספרדית, רואה את העתיד באופן עגום יותר. הוא מדגיש כמה קשה לו לשמור על המסורת: ללא רב, "חיי הקהילה היהודית כאן הם כמו החיים בבית בלי הורים".







ביזנס & פלז'ר



הוואנה



אפרת קסוטו



מעצבת תכשיטים



מטעמים מקומיים



"אני ממליצה בחום על מסעדת לה גוארידה. המסעדה נהפכה ב-80 שנה פעילותה למוסד גסטרונומי בקרב תושבי הוואנה וגם בקרב מבקריה הרבים. היא מפורסמת לא רק בזכות מטבח גורמה המתבסס על מטעמים מקומיים, כגון ברווז בזיגוג מנגו, אלא גם בזכות האווירה האינטימית והעיצוב המיוחד של המקום, בסגנון של בית מקומי המחולק לחדרים, עם תמונות משפחתיות, ספות רכות ומדפים עמוסים בספרים". www.laguarida.com/resenas.php



אביבית מנה-קליל



המנכ"לית המשותפת של אופנהיימר ישראל



הכיכר הגדולה



"כיכר ארמאס היא אחד האזורים המעניינים שבהם ביקרתי בהוואנה הקטנה. הכיכר ממוקמת בסמוך למפרץ הוואנה, ופזורות בה עשרות מסעדות ושוק לממכר ספרים משומשים. כדאי לבקר בכנסיית el templete שנבנתה במאה ה-16 ובארמון palacio de los capitanes generales ששימש כמעון נשיאותי וכבית העירייה, ומשמש כיום כמוזיאון העירוני של הוואנה".



דורון פרנקנשטיין



מנכ"ל חברת blu international



ההמתנה משתלמת



"los nardos היא מסעדת בשרים ודגים מצוינת. האוכל טעים והשירות ראוי - יש תור בכניסה אך ההמתנה בהחלט משתלמת. האווירה קסומה והמחיר שווה לכל נפש. כדי להימנע מעוגמת נפש, ודאו שאתם נכנסים למסעדה הנכונה לפי השלט בכניסה לבניין, ואל תתפתו ללכת אחרי רוכלי רחוב המציעים מסעדות באותו שם". הכתובת: 563 paseo del prado.