חודשיים לאחר שהתחילו צילומי הסדרה "מחוברים", שבה השתתפתי, קראו לי דורון צברי, במאי הסדרה (ואחד היוצרים שלה, ביחד עם רם לנדס) והעורך הראשי, עמי טיר, לחדרם המשותף במשרדי jcs. יש להם שם חדר משותף, מעושן מאוד (דורון מעשן כמו קטר ועסוק מאוד בפיצוח גרעינים), ובו ארבעה מסכים דולקים תדיר. בחדר הזה התבצעו מרבית שיחות האחד על אחד השבועיות עם "המחוברים" (צברי כינה אותנו "טייסים"), שיחות שבהן הוקרנו קטעים שצילמו המשתתפים במהלך הזמן ושנערכו בבית החרושת לעריכה שפתחה הפקת התוכנית ("קודה תקשורת") במשרדים הקרים והענייניים באופן מוגזם של jcs. חודשיים לאחר תחילת הצילומים הייתי די מבסוט מעצמי באופן כללי. הרגשתי שאני מצליח "לספר את הסיפור שלי" (תמה יסודית מאד בדיאלוג ההזוי שמנהל כל "מחובר" עם עצמו, עם ייצוגו הטלוויזיוני, עם סביבתו הקרובה ועם הטוקבקיסטים - לאורך התקופה). הרגשתי שאני מצליח להיות נאמן לעקרונות הבימוי והצילום הבסיסיים שצברי הנחיל לנו במהלך קורס בזק אינטנסיבי, גם אם מפוזר במקצת ועדיין טעון שיפור בחלק מהאלמנטים הטכניים. הרגשתי שאני מצלם נכון, מייצר חומרי גלם מעניינים ("מספק את הסחורה") ובעיקר - מצליח להביא את ה"אני האמיתי" שלי אל קלטות הווידאו שהחלו נערמות (במשך תשעת החודשים צילמתי 325 קלטות וידאו באורך שעה כל אחת) במשרדי ההפקה במדף המיועד לי.
להביא את ה"אני האמיתי" אל המסך, זה האתגר המדומה שעמו מתמודדים כל משתתפי "מחוברים" מרגע שהם נוטלים על עצמם את ההתחייבות המשוגעת לתעד את חייהם. אתגר שעומד בסתירה למעשה הטלוויזיה, אולי גם בניגוד לחיים עצמם. נחזור לכך בהמשך.
בינתיים, במשרד המשותף לצברי ולטיר התחילו דורון ועמי לצפות ביחד אתי בסצינות נבחרות שצילמתי במהלך התקופה שקדמה לפגישה. עניין מוזר הוא לראות את דמותך משתקפת בארבעה מסכים בו זמנית - אחד מלבני, אחד מרובע, אחד ברזולוציה גבוהה ואחד שבשום שלב לא היה לי ברור מה תפקידו בעצם. אחת הסצינות שבה צפינו זכורה לי במדויק - אני שוכב במיטה המשותפת למיכל ולי בחדרנו, עושה עוויות פנים מיוסרות ומפחידות למצלמה, תולה בה זוג עיניים בוערות ("יש לך מבט של פסיכופט" היה מוטיב חוזר באינספור המשובים שקיבלתי במשך החודשיים שבהם שודרה הסדרה) ואומר למצלמה "הנה האיש המפחיד מהטלוויזיה. בווווו, האיש המשוגע מהטלוויזיה. יש לכם סיבה לפחוד ממנו". זה היה בעיניי מונולוג טוב בשעתו, אותנטי מאוד, אבל עמי ודורון חשבו אחרת.
"הסצינות שלך לא טובות", עמי אמר. "אתה לא מספר סיפור מעניין", דורון אמר. הטענה שלהם היתה שאני מביא דמות אחת, מיוסרת, רוטנת, קודרת, זועפת ונרגנת תדיר אל המסך. "נמאס לנו לראות את האביר מוכה היגון. את שי המדוכדך והכועס", הם אמרו. "אנחנו מכירים שי אחר. שי שיודע לספר סיפור, שיודע להיות שנון, חריף, חצוף, בוטה ומצחיק. אנחנו לא רואים שום עדות לו בחודשיים המצולמים שהבאת לנו".
הדלקתי סיגריה וחבשתי את פני הסטודנט הקשוב שלי. אלה פנים שאני אוהב מאוד לעטות כשאני מנהל פגישות שלא מעמדת שליטה. "אני מסכים", אמרתי. "אני מביט בסצינות האלה ומבין שאני מצלם את אותה הסצינה כבר חודשיים ברציפות". השניים הינהנו בהסכמה, שבעי רצון. המסר עבר. התלמיד צפה במצגת והפנים את המסר שהמורה הכין עבורו במערך השיעור. "אז מה עושים?" שאלתי, והשבתי בעצמי: "אני אביא לכם שי אחר. אין בעיה". וכך, חודשיים לאחר תחילת הצילומים, כשמאחורי יותר מ-50 שעות צילום, התחלתי להשתתף ב"מחוברים".
כמו להרכיב את הלגו הראשון
מי הוא "אני האמיתי"? האם יש אחד כזה בכלל? האם יש דרך להציג אותו למצלמה ולתווך אותו לעולם בדרך שתייצג אותו באמת? אם התשובה שלכם היא "כן, בוודאי" - אינכם מתאימים לפרויקט תיעודי ניסיוני כמו "מחוברים". אם נציג ההפקה יפנה אליכם וינסה לשכנע אתכם שהחיים שלכם ואתם עצמכם מתאימים להצטלם, הסבירו לו שאתם מצויים עדיין בשלב הנאיבי בהתפתחות הקוגניטיבית שלכם - השלב שבו האדם מאמין שיש ייצוג מוחלט לדמותו, שדמותו בת פענוח ושהמלה "אמת" טומנת בחובה משמעות ושהיא אינה סתם צירוף של האותיות אל"ף, מ"ם ות"ו, לרצף של שתי הברות חותכות.
אם התשובה שלכם היא "לא, הטלוויזיה אינה מקום שבו אפשר ללכוד מורכבות של דבר מופשט כמו אישיותו וזהותו של אדם", אתם מצויים בנקודת פתיחה לא רעה להתחיל לנהל מתוכה שיח סביב השאלה "כיצד הופכים סיטואציות אנושיות לסיפור אישי, מבלי שמבלבלים בין הסיפור האישי לזהות האדם שמספר אותה?". אתם מוזמנים להתחיל לחשוב על עצמכם במושג של תיעוד עצמי, מבלי שתסתכנו באשפוז בסוף המסלול או בפירוק מוחלט של כל מסגרות החיים שלכם.
האם האדם מאחורי המצלמה מסוגל לתעד את העולם? כנראה שלא. המצלמה מוגבלת. רוחב העדשה שלה תחום. העמדת אותה בזווית אחת - ויש לך סצינה אחת; העמדת אותה בזווית אחרת (אפילו הטיה קלה מספיקה) והעין תראה תמונה אחרת לחלוטין. וכל זה לפני שהוזכרה פרשנותו הבלתי נמנעת של האדם מאחורי המצלמה לדרך שבה הוא חווה את המציאות שהוא מתעד, פרשנות שמשפיעה באופן מובהק על הדרך שבה הוא אוחז במצלמה - על הבחירות ועל ההימנעויות שלו. שימוש במצלמה, כל מצלמה וכל תיעוד וכל שיקוף וייצוג של כל דמות - לעולם צריך לחוות באופן מסויג. מצלמה אינה מסוגלת להיות אובייקטיבית. תשכחו מזה.
ועכשיו תוסיפו להבנה הזאת את ההכרה כי האדם מאחורי המצלמה הוא גם האדם שמלפניה - המתעד הוא גם המתועד; האדם החווה הוא גם בעל הפרשנות לחוויה; ותבינו את פרדוקס היסוד של "מחוברים" ואת ההסבר הפשוט ביותר לשאלה שכל צופי "מחוברים" מתמודדים עמה ביצריות שכזאת: "האם 'מחוברים' מתעדת את חייהם של דודו, לואיס, ישי, רן ושי באמת?" התשובה על כך היא "לא" גורף, ולצדו גם "בהחלט כן" אחד בריא.
אדם אינו מסוגל לחיות את חייו ולהתבונן עליהם במבט מרוחק ומדויק מספיק בכדי להיות נאמן לייצוג ביקורתי שלהם במקביל. אין דרך להיות מודע ובלתי מודע בו בזמן. אין דרך להיות חווה ונמנע מחוויה באותה שעה. כלומר, אפשר לנסות - ואני עסוק בניסיון הזה כמעט לכל אורך חיי - אבל ההתרסקות מובטחת.
ואם כך, כיצד "בהחלט כן"? בהחלט כן, מכיוון שאמירה כאילו אין כל דרך לייצג ולתעד חיים של אדם היא כוזבת. המצלמה היא כלי התיעוד המשמעותי, המרכזי והטוב ביותר של תקופתנו. היא אינה מחקה מציאות. היא גם אינה מדמה מציאות או בוראת מציאות חדשה. המצלמה מתמודדת עם המציאות בכלים המוגבלים שלה. אלה שבוחרים לראות בכל פריים אמת אבסולוטית אינם מבינים את חולשתה של המצלמה ואינם מבינים את המוגבלות של כל כלי התיעוד שפיתח האדם מתוך ניסיון להקל עליו במשימה הבלתי אפשרית של הגדרה עצמית.
"מחוברים" היא הוכחה נוספת - אולי המתקדמת ביותר מאז שהתחילה הטלוויזיה לעסוק בתחום הדוקומנטרי - לכך שהאדם מסוגל לסתת אבן שאין ביכולתו להרים. "מחוברים" עסוקה בדה-קונסטרוקציה של מציאות - באמצעות פירוק של סיטואציות אנושיות, פרשנויות, זוויות התבוננות ונסיבות טכניות (אל לו לאדם הצופה בטלוויזיה להקל בעולם בנסיבות הטכניות. הנסיבות הטכניות - סאונד, תאורה, מצב הסוללה, שקיפות העדשה - הן הרוצחות השקטות של אינספור סצינות משובחות. אני וארבעת חבריי לסדרה יודעים זאת) ואחר כך הרכבתם מחדש לנרטיב מהודק.
זו מהות הסדרה, אלה נקודות החיתוך והמפגש בין היוצרים לדמויות, ובין היצירה לקהל שלה - ושם, במקום האלכימי הזה, המשתנה ההפכפך הזה, מבקשת משוואת "מחוברים" ליצור פתרון טלוויזיוני פשוט, ובעברית: סדרת טלוויזיה מרתקת לצפייה.
למעשה, האתגר שהתבקשנו, כל החמישה, לעמוד בו במהלך התקופה הארוכה והמטלטלת, לא היה "לספר סיפור מעניין" - כי אם לפרק את המרכיבים של אישיותנו לייצוגים פשוטים, לדימויים שיהיה קל להסביר לעין הצופה, ואחר כך לנסות ולהרכיב אותם, כמו שילד בן 3 מרכיב את הלגו הראשון שלו, לאישיות שאפשר יהיה לתרגם לשפה טלוויזיונית - שפה שהצופה מסוגל להבין ולהזדהות אתה. בין האתגר הזה לבין "האמת" אין, כמובן, כל קשר.
אבל האתגר הזה הביא לתוצאה מרתקת: במהלך החיפוש העצמי של כל אחת מהדמויות אחר זהותה ("חמש נפשות מחפשות מחבר" - דייק פעם רן שריג באוזניי), מתנהל דיאלוג בינו לבין הצופה, שבמהלכו גם הצופה מחפש אחר זהותו. החיפוש העצמי ההדדי הזה מניב לא מעט רגעים מתסכלים עבור המשתתפים ועבור הצופים - מקים חומות של התנגדות ושל שנאה ("בוסי האלכוהוליסט", "ישי הנמושה", "גולדן סוטה המין", "לואיס העבריין מסניף הדבק", "רן שריג הבוגד המטונף") בין הקהל לבין הדמויות, אבל גם מעורר אצל הצופים תהליך עמוק של הזדהות ושל השלכה והאצלה חיובית ("בוסי המקסים והנוגע ללב", "ישי הנשמה הטובה והעדינה", "לואיס המאמי, תביא חיבוק", "רן הישר והנאמן לאמת", "גולדן האמיץ והנועז") - הצופה מתעב את עצמו כשהוא מתעב את רן שריג ומגלה חמלה והבנה לתכונות אנושיות שהוא משתוקק לאחוז בהן, או מזהה ככאלה שיש לו, כשהוא צופה בסצינה נוגעת ללב בין ישי גרין לאביו.
מכאן, שהמקום שבו "המחובר" מוותר על הרצון להיות "אמיתי", "אותנטי", "נאמן למציאות" ומבין כי הוא נהפך לדמות בטלוויזיה ותו לא, הוא המקום שממנו הוא יכול להתחיל להיות אמיתי, אותנטי ונאמן למציאות - ל"אמת שלו". זהו פרדוקס מתסכל לא פחות מזה הקודם, אבל מרגע שהבנתי אותו - והדבר קרה במהלך אותה "שיחת נזיפה" עם עמי ודורון - הבנתי גם מה עלי לעשות כדי להצליח "לספר את הסיפור שלי": לצלם אותו ללא הנחות לעצמי, תוך מחויבות מלאה לתיעוד כמה שיותר סיטואציות חיים שבהן יתאפשר לי להציג צדדים רבים ככל האפשר של אישיותי. זאת, כמובן, משימה אכזרית מאוד לקחת על עצמך - בעיקר בהיבט של פגיעה בפרטיות שכולנו חונכנו לקדש מיום שהתחלנו להתהלך בחברה.
אבל מרגע שבו הבנתי שהסתרה, הכחשה ויצירת חיים בדיוניים ("נאותים" - מה שהקהל רואה כ"חיים נכונים") שיתכתבו עם ייצוג מדומיין שלי, כפי שאני חושב שהוא מפורש על ידי קהל מדומיין - ולא לפני שהוא עובר את התיווך של דורון ועמי - מרגע שהחלטתי להיות מודע לכך שמודעות ושליטה מלאות אינן אפשריות, התחלתי לצלם סצינות טובות ונהפכתי לדמות טלוויזיונית עגולה. רצוי לתקן: שי גולדן מהטלוויזיה נהפך לדמות עגולה. אני נותרתי מי שאני, עגול כפי שאני. עגול באופן מושלם, כפי שכל אדם הוא דמות עגולה באופן מושלם בעיני עצמו.
עם ישראל אצלנו בבית
"מחוברים" עסוקה לכל אורכה במתח בין ה"זום אין" המוחלט ל"זום אאוט" המקסימלי. המתח בין "האדם שבטלוויזיה" (האיש הזה הוא אני), לבין ה"אני" (מי זה האיש הזה שבטלוויזיה?). "המחוברים" שנאבקו במשך תשעה חודשים בייצוג של דמותם על המסך, הם המחוברים שסבלו יותר מאחרים לאורך התהליך. אלה שהפנימו את כללי המשחק והבינו שהשפה הטלוויזיונית מחילה עליהם מגבלות וכי השאלה "מי אני?" אינה שאלה שיש עליה תשובה (בוודאי לא אחת מובהקת), הם אלה שהצליחו לצלוח את ההרפתקה במידה פחותה של ערעור נפשי וגם להציג דמות שיוכלו להביט בה ממרחק הזמן ולהרגיש פחות מנורא לגביה. במשחק הזה, פחות מנורא היא דרגה מצוינת להגיע אליה.
המחוברים שהבינו שאת אותה שאלה שהם שואלים את עצמם ("מי אני?"), שואלים את עצמם גם המתווכים - העורך והבמאי - וגם הצופה בבית, הם המחוברים שהצליחו ליצור דיאלוג קרוב יותר לסביר עם עצמם. כי "מחוברים", על אף שקל לטעות בכך כשאתה כלוא עמוק בתוך ה"זום אין", אינה חוויה של קרוב כי אם חוויה של רחוק.
לשאלה "מיהו שי גולדן?" יש לי תשובה אחת (ובעצם, הרבה יותר מאחת), לדורון צברי, לרם לנדס ולעמי טיר יש תשובה אחרת, ולכל אחד מהצופים יש תשובה משלו. בנקודת המפגש המופשטת הזו בין אינספור התשובות לשאלה הפשוטה לכאורה "מי הוא שי גולדן?", מתקיימת הדמות הטלוויזיונית שלי. ומרגע שאתה (אני) צופה בדמותי בטלוויזיה ומצליח לייצר ריחוק מודע, אתה מצליח לחיות עם הייצוג של הדמות הזאת מבלי לאבד את שפיותך, ומבלי שתיאלץ לעבור את תהליך הפירוק וההרכבה מחדש של אישיותך פעם אחר פעם אחר פעם, בכל פעם שאתה צופה בעצמך בטלוויזיה.
אבל "מחוברים" מתעתעת מאוד מפני שהיא מתנהלת בתוך עולם "אמיתי". אחרי הכל, האנשים המצטלמים סביב כל "מחובר" בסצינות שהוא מביא, הם אנשים "אמיתיים". הם לא לקחו על עצמם את המשימה הבלתי אפשרית של פירוק "האני" שלהם והרכבתו מחדש. הם בסך הכל פעלו בתוך נסיבות חיים שבהן נכחה מצלמה - והנה הם מוצאים את עצמם בטלוויזיה, כשלכולם (בעיקר להם עצמם) יש חוות דעת נוראית על הדרך שבה הם מיוצגים.
האם עידית שריג רוטנת וקפוצת שפתיים כל הזמן? בוודאי שלא. האם מיכל גולדן היא אשה ללא פגם שעסוקה כל ימיה בהכלה ובהבנה? לא באמת. האם מערכת היחסים בין דודו בוסי לקים בוסי תקינה ומקסימה או חולנית וביזארית? האם דפנה רובינשטיין רודה בישי, והוא דמות נרפית וחסרת חוט שדרה? אלוהים, לא! האם לואיס הוא "ערס רגיש"? התשובה על כל השאלות האלה היא "תלוי את מי אתה שואל". וגם "תלוי באיזה פרק אתה נמצא".
אבל התשובה הטובה ביותר לשאלה הזו היא בכלל שאלה בפני עצמה: "למה בכלל זה משנה?" ובכן, זה משנה. זה משנה לדמויות המשנה כי במהלך חוויית "מחוברים" הן נידונות לגיהינום שאליו לא ייחלו ואותו לא צפו - הן נידונות לגיהינום של הכרה בדרך שבה בן הזוג שלצדם חווה ו"רואה" אותן, וגרוע מכל - הן נידונות לגיהינום של חשיפה לפרשנות הקהל לגבי דרך הייצוג שלהן, שעליה אין להן כמעט כל שליטה.
אתם מסוגלים להסיק מכך שמרבית דמויות המשנה התענו מאוד במהלך התהליך. אתם מסוגלים לנחש גם את כמות ואת עוצמת הדרמות שהתחוללו בחדרי חדרים, ערב שיגורו של כל פרק ערוך ל-hot. שכן, ערב כל שיגור שכזה התקיימה צפייה משותפת ל"מחוברים" ולבני משפחותיהם, שבמהלכה התבקשו המשתתפים לאשר את הפרק לפני שידורו. שם התחוללה "מחוברים" באמת - הרחק מעיני המצלמות, מהמולת הטוקבקים ומעיניהם של הצופים ב-vod.
שם, בערבים הארוכים, בחדר הישיבות ב-jcs, אפשר היה לחזות מהצד בהלם שאותו חווה כל אדם שמניח את הנכס היקר לו ביותר - הדימוי העצמי שלו - על השולחן ומתיר לכל העולם לחטט בו כבשלו. בכי, צעקות, ייאוש, עלבון, תוגה של ממש, השפלה, בושה, אשמה, בגידה, שנאה, חמלה, קנאה, גאווה, הבנה וכניעה - כל הרגשות האלה התארחו בערבי ההקרנה, שאני מסופק אם יש אדם בתעשיית הטלוויזיה בעולם שעבר דומים להם.
מיכל אמרה: "שברנו את הקיר בבית שלנו ונתנו לכל עם ישראל להיכנס לתוכו. הם התנהגו נורא, ליכלכו, לא שמרו על נימוס ועל כבוד למארחים, עלבו בנו, ביזו והשפילו אותנו ורגע לפני שהסתלקו אמרו לנו 'הייתם חרא מארחים, יש לכם חרא של בית, חרא של משפחה, אתם חרא של הורים וחרא של זוג', ולקינוח כיבו על גופנו את הסיגריה שלהם". זו הייתה חוויית מחוברים עבור מיכל. חלק מהזמן. ואני אמרתי לה, "זה העניין, זה הדבר עצמו. ככה זה נראה. ברוכה הבאה לעולם האמיתי" - מאותו מקום שבו קיבלתי על עצמי את התהליך ממקום של לקיחת אחריות, לא על דרך ייצוגי כי אם על חיי ועל ההחלטה שקיבלתי במהלכם: ההחלטה להשתתף בפרויקט בלתי נתפש שכזה.
והנה פרדוקס נוסף של "מחוברים" - מיכל ואני, גם ברגעים שבהם הסצינות שלנו שניבטו אלינו מהמסך היו קשות מנשוא, לקחנו אחריות על הדברים שצילמנו. המקום שבו אתה לוקח אחריות על הדברים שצילמת, המקום שבו אתה מוכן לקבל את העובדה שלכל אדם יש פרשנות שונה עליך ועל הדרך שבה אתה חי את חייך, והדבר אינו גורם לך להאמין לו שהוא יודע לומר יותר טוב ממך מי אתה; המקום שבו אתה מקפיד לזכור ש"האיש המפחיד מהטלוויזיה" הוא מישהו שהוא אתה ובכלל לא הינך - בעת ובעונה אחת - הוא המקום שבו אתה לוקח גם אחריות על חייך. הוא המקום שבו אתה מבין שתהליך הפירוק שהעברת את אישיותך במהלך תשעה החודשים הללו, הוא תהליך שבסופו הצלחת להרכיב את אישיותך איתנה מספיק עבורך כדי להיות בטוח בה, גם כשהמצלמות דולקות וגם כשהן כבויות, ואפילו במהלך השידורים החוזרים. המקום שבו אתה לוקח אחריות על כל הדברים שצילמת, על כל הדברים שמישהו אחר ערך, על כל הטוקבקים המנאצים שכתבו עליך - הוא המקום שבו אתה מחובר באמת ל"אני" שלך. ומהמקום הזה אתה יכול להתחיל לחיות. ועכשיו, באמת.
כשאני חושב על זה וכותב את זה, במבט קצרצר ובלתי מספק לאחור, העובדה שהשלכתי את חידת הזהות הבלתי מפוענחת שלי, את נפשי המורכבת והמפוצלת ואת סיפור החיים הסוריאליסטי במקצת שלי לתוך ארץ המראות האינסופית של "מחוברים", לתוך מעבדת המודעות העצמית המאתגרת ביותר שקיימת ככל הנראה על פני הפלנטה כיום; המעשה הזה הוא ללא צל של ספק ההחלטה המטומטמת, הפזיזה, ההרפתקנית וחסרת האחריות ביותר שקיבלתי בימי חיי. והוא עשה לי, לחיי ולסיפור החיים המשוגע הזה שלי רק טוב.
אולי אצליח בעתיד להרחיב את הצילום על כך.
סוטה מין, אביר מוכה יגון או כותב שנון וחריף? שי גודלן מנסה להסביר "מי אני?"
שי גולדן
11.11.2010 / 13:26