דגל מתוצרת ישראל עוד יעלה לנו ביוקר

>> באחרונה עברה בקריאה ראשונה בכנסת הצעת חוק האוסרת על יבוא דגל ישראל. בנוסף, התבשרנו שבנק הפועלים המחלק לציבור מדי שנה דגלי ישראל מתוצרת סין, נעתר לפנייתה המתוקשרת של ח"כ שלי יחימוביץ' והחליט לרכוש השנה דגלים כחול-לבן.

לטענת מגישי הצעת החוק, רכישת דגלים ממתפרות מקומיות מייצרת תעסוקה והכנסה, בעיקר לעובדים חלשים בפריפריה ובכך תורמת לצמצום העוני והפערים הכלכליים בחברה. יש בטענה מן האמת. אין ספק שגידול בביקוש לטקסטיל מקומי תורם לענף ולמתפרנסים ממנו. אבל המציאות מורכבת יותר. ראשית, כאשר אוסרים על יבוא של מוצר צריכה כלשהו, או אף כאשר ממסים מוצרי יבוא המתחרים בתוצרת המקומית, הרי שהצרכנים נאלצים לרכוש את המוצר בשוק המקומי במחיר גבוה יותר. לעתים, היעדר התחרות הנובע ממגבלות על יבוא מתחרה, אף פוגע בתמריץ לשפר את איכות המוצר והשירות הנלווה אליו.



הח"כים בוודאי זוכרים את שנות ה-70 וה-80 שבהן חזונם הכלכלי התקיים. כתוצאה ממיסוי כבד ומגבלות על יבוא המתחרה בתוצרת מקומית, נאלצנו אז לשלם מחיר גבוה עבור מוצרים רבים, בעיקר הלבשה, הנעלה ומוצרי חשמל, והאיכות, בהיעדר חלופות, גם לא תמיד הצטיינה. לכן קשה להבין כיצד פוליטיקאים הנושאים בגאון את הדגל החברתי לצד דגל הלאום תוצרת כחול-לבן פועלים בנחישות לפגיעה בכוח הקנייה של האזרחים. מי שרווחת האדם הפשוט עומדת בראש דאגותיו, היה צריך לפעול בדיוק בכיוון ההפוך. ניתן, למשל, לשפר את כוח הקנייה של הצרכן, בעיקר מהשכבות החלשות שבהן שיעור ההוצאה על מזון גבוה, באמצעות חיסול ההגנות מיבוא מתחרה בחקלאות, ענף שממילא מייצר בעיקר מקומות עבודה לאזרחי תאילנד.



יש שיטענו כי מדובר בבחירה ערכית בין כוח קנייה לאזרחים, שמספק משק פתוח לתחרות ולמסחר בינלאומי, לבין יצירת מקומות עבודה, שמספק משק שבו יבוא מתחרה ממוסה בכבדות או שהוא אסור לחלוטין. ואולם משוואה זו שגויה. למעשה, פתיחת המשק ולא סגירתו הביאה גם להוזלת סל המוצרים ולצמיחה כלכלית וליצירת מקומות עבודה. הבעיה היא שלציבור בישראל אין לוביסטים בכנסת, ולחקלאים ולתעשיינים יש גם יש. לכן, הח"כים, מתוך שיקולי פופולריות, כניעה ללחצי לוביסטים, או סתם חוסר הבנה, נוטים לעתים לחוקק חוקים שנשמעים טוב אבל נזקם רב מתועלתם.



מדוע הפניית ביקושים ליצרנים מקומיים לא בהכרח מגדילה תעסוקה? מסחר חופשי מאפשר לתושבי מדינות הסוחרות זו עם זו ליהנות מהיתרונות היחסיים: למכור ביוקר את המוצרים שהם מייצרים בזול ולקנות בזול מוצרים שעלות ייצורם המקומית גבוהה. ההתמחות בתחומים שבהם יש למשק יתרונות יוצרת שפע ומובילה למחירים נמוכים, ואילו איסור יבוא משמעותו צמצום בהיקף הסחר הבינלאומי, ובסופו של דבר צמצום דומה בהיקף היצוא.



בניסיון לייצר מקומות עבודה בענפים שבהם אין למשק יתרון יחסי ולכן השכר בהם לא יכול להיות גבוה, פוגעים בתהליך יצירת מקומות עבודה בענפי היצוא, שבהם יש לישראל יתרון יחסי ויכולת לשלם שכר גבוה יותר. הביקוש למוצרי יבוא הוא היוצר את הביקוש ליצוא כך שהיקף היצוא והיבוא קשורים זה לזה בקשר הדוק. הרי ברור שאם כדאי לאסור יבוא דגלים במטרה לייצר מקומות עבודה, כדאי לאסור יבוא של כל מוצר שניתן לייצרו בישראל. אבל בהיעדר יבוא בהיקף נרחב לא יהיה ביקוש למט"ח והשקל החזק יגרום לצמצום דומה ביצוא. יש היגיון במנגנון שערי המטבעות, הרי יצוא בסופו של דבר כדאי אם המשק מקבל משהו בתמורה. אגירת מטבע זר ללא כוונה לעשות בו שימוש יקרה וחסרת טעם.



הניסיון לייצר תעסוקה על ידי עידוד קניית תוצרת מקומית נועד לכישלון, ואת מחירו ישלמו הצרכנים.



הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת לונדון