לתת לבנקים ליפול

>> לפני יותר מחצי שנה אמר הסופר ואיש הטלוויזיה האירי דיוויד מקוויליאמס ל-themarker כי ממשלת אירלנד שגתה קשות כשלא נתנה לבנקים שלה ליפול. השבוע, הבנקים האלה הופכים את אירלנד למועמדת כמעט ודאית לחילוץ פיננסי על ידי האיחוד האירופי - או לפשיטת רגל אם תסרב לחילוץ.



מקוויליאמס, שהיה בנקאי בכיר ונהפך לסלבריטאי במדינתו, אמר כי אירלנד היתה צריכה לתת לבנקים ליפול, שההחלטה להצילם התקבלה "על ידי פוליטיקאים שחושבים כמו מורים ולא כמו בנקאים", וכי היה עדיף להשקיע את הכסף ביצירת משרות במגזר ההיי-טק. נגד הצלת בנק אנגלו-אייריש, שהולאם, יצא אפילו כלכלן של הזרם המרכזי, ג'ון פיצג'רלד ממכון המחקר הגדול באירלנד, esri, שאמר לנו: "היו צריכים לתת לו לקרוס. הצלתו תעלה המון כסף למשלמי המסים".

"הם צריכים פשוט לתת לבנקים לקרוס. אפשר יהיה לקנות אותם ב-20 סנט על הדולר. אם היו נותנים לשווקים הפיננסיים להחליט בעניין הזה, הם פשוט היו מושכים בכתפיים. זה לא עניין גדול. תמיד יש כסף חדש", אמר מקוויליאמס.



מדוע הצילה אירלנד את הבנקים, שהיו אחד הגורמים העיקריים שתידלקו את בועת הנדל"ן שפקיעתה הרסה את כלכלת אירלנד? הדעה של הכלכלנים בזרם המרכזי היא שמשבר פיננסי שעולה מדרגה לפניקה שכוללת "הסתערות על הבנקים" גורמת לנזק כלכלי גדול יותר מהנזק שנגרם לתקציב הממשלתי המושקע בהצלת הבנקים. למקוויליאמס היה הסבר תרבותי: "הבעיה היא שהאנשים שמנהלים את הכלכלה לא חושבים כמו בנקאים, אלא כמו מורים בבית ספר. הם צריכים להתנהג באופן מכובד: מה יחשבו הגרמנים וכל השאר". פיצג'רלד הוסיף: "יש כעס רב נגד הממשלה והבנקים, אבל באירלנד לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בציבור".



הפתרון של מקוויליאמס: "אנחנו צריכים להודות שיש בעיה שאי אפשר לפתור. צריך למכור את הבנקים ל-bnp או לדויטשה בנק. לבנק לאומי, אם הוא יהיה מעוניין. צריך ללכת לנושים ולמשקיעים ולומר להם: 'עכשיו הדברים נעשים אחרת'. מי שהלווה לבנק פרטי באירלנד, והבנק קרס - אכל אותה. המשבר של הבנקים יסתיים בתוך שבועיים, אבל לשם כך נצטרך להודות שאנחנו חלשים - ואנחנו גאים מדי". הדברים נאמרו בסוף מארס.



כמובן, דעה כזו נחשבת רדיקלית מדי. הפתרון שבו בחרה אירלנד, באומץ לב, היה להדק את החגורה עד שלא נשאר לה אוויר לנשימה. הקיצוצים באירלנד הוכרזו בשלב מוקדם מאוד במשבר הפיננסי, והצליחו להרגיע את משקיעי האג"ח שלה. אירלנד חזרה ללוות בשווקים בריבית סבירה, ומנהיגיה חשבו שהם נחלצו מהתהום. היא ביססה את מדיניותה על ההנחה שקיצוץ משמעותי בהוצאות הממשלה יחזיר את אמון המשקיעים בה, וישיב את התחרותיות שלה בשוק העבודה הבינלאומי.



מקוויליאמס בז לגישה הזו: "האוצר חושב שצריך לכבד את בעלי האג"ח שלנו. זה בלוף אחד גדול. לאירלנד אין כסף לשלם את כל חובות הבנקים, אז אנחנו מעמידים פנים. עכשיו אנחנו משתמשים בשוק האג"ח כמזבלה שאליה אנחנו זורקים את כל הבעיות שלנו בתקווה שהן ייעלמו. רוב האנשים חושבים שלא הוגן להשתמט מהפירעון".



למה הגרמנים מחלצים את האירים?



הדברים החריפים האלה ראויים לאזכור מחדש. למרות שמתחילת אוגוסט ועד עכשיו זינקה התשואה על האג"ח שלה מ-5% לכמעט 9% - מגמה שמעידה שהמשקיעים חושבים שהיא תפשוט רגל - היא מסרבת לבקש חילוץ מהאיחוד האירופי. אתמול דיווח "אייריש אינדיפנדנט" שהממשלה שוקלת לבקש מאירופה להזרים כסף לבנקים האיריים.



מדוע צריכים הגרמנים (שהם המקור העיקרי למימון באיחוד האירופי) לחלץ את הבנקים האיריים? מכיוון שהבנקים האיריים חייבים לבנקים הגרמנים 127 מיליארד יורו (ועוד הרבה יותר לנושים אחרים). חילוץ הבנקים האיריים מנע בעצם מהבנקים האירופיים, והגרמניים בעיקר, מהפסדים אדירים. לדברי מקוויליאמס, הדבר נעשה על חשבון משלמי המסים באירלנד, שנדרשים לשאת בקיצוצים הנוראיים ברווחה, בשכר ולספוג העלאות מסים.



מקוויליאמס מציע פתרון בדמות הסדר חובות - החל מהאירים שחבים כסף על בתיהם. גם בעלי האג"ח של הבנקים יצטרכו לחכות בסבלנות כדי לקבל את כספם - וכנראה גם הנושים של אירלנד.



הדבר העצוב הוא, שמקוויליאמס צדק לפני כמה חודשים, כשאמר שחילוץ הבנקים והצנע רק יפגעו במעמד הבינוני של אירלנד ולא יחלצו אותה.



ומדוע אירלנד צריכה לעניין אותנו כל כך? מכיוון שמדובר בכלכלה קטנה, תלויית יצוא ומשקיעים זרים, שנהנתה מתנופת צמיחה עזה בזכות מגזר ההיי-טק, חדשנות ויצירתיות, ושימשה מודל שאפילו ישראל שקלה ללמוד ממנו. שכן מדובר בחברה שסבלה בעבר מקיטוב חברתי ודתי, מחלוקת פוליטית וטרור, ויצאה ממנו כמדינה שלווה ושוחרת שלום. ומכיוון שמשברי בנקים הם אירוע שמתרחש בכל כמה שנים בכלכלות ברחבי העולם - ואף שבדיעבד כולם מזהים את הסיבות להם, כמעט כולם מופתעים כשהם קורים.



הלקח של אירלנד עלול להיות מפחיד עבור כלכלות גדולות יותר - כמו בריטניה שהכריזה על צנע חמור. שקיעה במיתון שיימשך שנים עלולה לפגוע במרקם החברתי של מדינה, ליצור פערים מעמדיים וכיסים של תסיסה. בבריטניה התגובות החברתיות חזקות פי כמה, בגלל שהחברה הטרוגנית בהרבה מזו שבאירלנד, שבה פערים מעמדיים זניחים והיסטוריה ידועת סבל הולידו טמפרמנט לאומי נוח למדי.



הלקח לארה"ב לא פחות חשוב, מכיוון שהקונצנזוס הכלכלי מדבר על הידוק החגורה וריסון ההוצאות - מטרה ראויה ומוסרית בפני עצמה. אך עם נצחון הרפובליקאים בבחירות 2010, עלול הדבר לבוא על חשבון החלשים, העניים ושכבות הביניים העמלות. יתר על כן, הצלת הבנקים בארה"ב, אף שמחירה הפיננסי היה נמוך משל אירלנד, הנציחה את מעמדם המיוחד והפריווילגיות שהם מקבלים מהממסד הפוליטי.