מה מסתתר מאחורי מכירת המניות של בעלי השליטה?

>> בעלי השליטה בכמה מהחברות הבורסאיות עסוקים בחודשים האחרונים בחישובים לגבי יכולתם להיכנס למדדים הגדולים. נכסים ובנין גייסה שלשום 100 מיליון שקל ממשקיעים מוסדיים כדי הגדיל את אחזקות הציבור ולחזור למדד תל אביב 100 שממנו נפרדה רק לפני שנתיים. בחודש שעבר נקט גם אלפרד אקירוב צעד דומה כשצימצם את אחזקותיו במניות אלרוב נדל"ן מ-90% ל-80% כדי להיכנס לראשונה למדד היוקרתי.

במרבית המקרים אין מדובר במכירות במחירי שיא, ומבחינת אקירוב, שאינו נוטה לצמצם את האחזקות, אין מדובר בצעד של מה בכך. רק לפני שלוש שנים, בשנות השיא, אקירוב לא היה מוכן למכור את אלרוב נדל"ן לפי שווי של 3 מיליארד שקל. כיום הוא אמנם מממש מניות רק ב-100 מיליון שקל, אבל לפי שווי של 1.7 מיליארד שקל ותמורת כניסה למדד תל אביב 100.



מניית אלרוב אמנם רחוקה מהשיא שבו היתה לפני שלוש שנים בכ-20%, אבל פני החברה השתנו. החברה כוללת כיום גם את פרויקט ומלון ממילא שמייצרים הכנסות, ומתעתדת לפתוח בשנים הבאות מלונות בחו"ל. גם מחיר המכירה בנכסים ובניין רחוק בכ-40% מהשיא שהיה לפני שלוש שנים, וזאת לאחר שעלתה פי-שלושה מאז השפל של תחילת 2009; ייתכן שאם האווירה החיובית תישמר באופן כללי, יהיה לה עוד מקום לעלות.



סביר להניח שנראה בתקופה הקרובה עוד ועוד מכירת מניות של בעלי שליטה בשל סיבות דומות. על כל פנים, נראה שבכמה מקרים בעלי השליטה אינם מוכרים את המניות במחירים גבוהים; אולי כוונתם אחרת, והם מתכסים באיצטלה של כניסה למדדים. האמת, כנראה, נמצאת איפשהו באמצע.



אבל יש עוד משהו. היקף תעודות הסל כבר נושק ל-54 מיליארד שקל - כ-40% ממנו במניות. הכניסה של המניות למדדים יכולה לנפח עוד קצת את מחיריהן בשל ההצטיידות של תעודות הסל, ובכך אולי לפצות כמה מבעלי השליטה שמוכרים במחיר נמוך יחסית עבורם. מבחינת בעלי השליטה עדיף להם להיות במקום סחיר יותר במקרה שיתחדשו הירידות, מאשר להיחתך במניות היתר - גם במחיר של מכירה שלא במחיר שיא.