>> יש כמה מקומות בתבל שמגלמים את הביטוי הפיסי של הכפתור האדום - מקומות נפיצים, שכל התנהלות חסרת רגישות בהם עלולה להביא לפיצוץ. מזרח ירושלים הוא מקום שכזה, ונראה שכבר כמה זמן מישהו מתכנן ללחוץ על הכפתור ולהביא את האינתיפאדה השלישית.
במזרח ירושלים נפגשים הכיבוש, פערים סוציו-אקונומיים ותרבויות שונות. זה המקום שבו תכנון עיר יכול לעשות את ההבדל. ברור לכולם שתכנון עירוני הוא עשייה פוליטית - למי נותנים, היכן מאשרים, איפה מסומנים השטחים הפתוחים. כל הסוגיות האלו מקבלות משנה תוקף כשמדברים על מזרח ירושלים.
הסוגיה של תכנון במרחב של מזרח ירושלים עמדה במרכזו של כנס שהתקיים בשבוע שעבר בחוג לעיצוב פנים במכללה למינהל. האדריכל דורון חזן, מרכז יום העיון ומרצה בחוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי במכללה למינהל, מאמין כי "עיצוב קשור באופן הדוק לתחום החברתי והפוליטי. מזרח ירושלים היא סוגיה רותחת במרחב הישראלי ולכן חשוב שהמתכננים והסטודנטים יתמודדו על מרחב שכזה ויפתחו השקפה פוליטית".
לדברי חזן, הכנס הוקדש לחצר האחורית של העיר. "רצינו לבוא ולהציף על פני השטח את המציאויות המורכבות ולתת מקום לפתרונות אפשריים", הוא מוסיף.
אחד הפתרונות, לפי חזן, הוא העתקה של מערב העיר למזרחה. הוא מדגיש שהתנאים צריכים להיות שווים בכל - מבני ציבור, מבני חינוך, מערכות ביוב, כבישים וכן הלאה. ואולם השוני הגדול בין שני חלקי העיר עלול לגרום לכך שהרצון ליצור "תנאים שווים" יוביל דווקא לעיכובים בבנייה. לדברי האדריכלית איילה רונאל, בעלת משרד תכנון ערים בירושלים ומרצה באוניברסיטת תל אביב, "מתקיימות בדיקות מה נכון וראוי על פי תפישה של תכנון מודרניסטי, ללא הבדלה בין התכונות של המרחב במזרח ירושלים למרחב שקיים ברוב מדינת בישראל - ואז נוצר מצב שהביורוקרטיה רק מעכבת".
רונאל מבהירה שחייבים לזכור כי בבסיס הסוגיה של התכנון במזרח ירושלים נמצאת שאלת הכיבוש. "השטח של מזרח ירושלים הוא שטח כבוש והסוגיה המרכזית היא האם ואיך ניתן לתכנן בשטח כבוש. תכנון בבסיסו הוא דמוקרטי ודורש מעורבות של הציבור. אמנם הרשות מתכננת אבל מימוש התוכניות נעשה, בעיקר, על ידי התושבים והשוק החופשי. אבל איך מתנהל תכנון לאוכלוסייה שלא מכירה בלגיטימיות של השלטון, והשלטון לא מכיר בלגיטימיות של צורכי האוכלוסייה?".
המתח הזה בין השלטון לאוכלוסייה מביא לכך שבפועל מול התוכניות שמקדמת העירייה, נוצרות תוכניות נגד שמקדמים התושבים במזרח העיר. בסילואן מול תוכנית "גן מלך", שזכתה לכותרות רבות בחודשים האחרונים, מקדמים התושבים את תוכנית "אל בוסתן". "נוצר פינג-פונג מרתק של שימוש בתוכניות ככלי לייצוג וביטוי. היה נכון אם השלטון היתה מעודד את היוזמות התכנוניות האלו כיוון שעצירתן יוצרת תסכול ומצוקה שבאים לידי ביטוי באופנים אחרים - אבל לא נעשה כך", אומרת רונאל.
אז האם השלטון והאוכלוסייה צפויים להישאר לנצח במלכוד? לדעתו של הפרופסור אדריכל דויד גוגנהיים, הבעלים של משרד גוגנהיים בלוך אדריכלים ומתכננים ומרצה בבצלאל, המפתח לפתרון הוא תכנון שנותן כבוד ומרחב להתפתחות של כל האוכלוסיות בעיר. "יש שלושה מע"רים (מרכזים עירוניים) בירושלים - מע"ר חרדי, חילוני (מערבי) ומזרחי. אין איזון בין השלושה. לשם השוואה אזור המושבות, שנחשב המע"ר המערבי, כולל 1,500 דונם עם 20 אלף תושבים. במע"ר הצפוני-החרדי, יש 1,800 דונם עם 50 אלף תושבים. במע"ר המזרחי המספרים דומים. בעירייה עובדים על תוכניות למע"ר המזרחי אבל באיחור של 43 שנה. לא עשינו מספיק לאורך השנים, ואנחנו פועלים בגלל מניעים פוליטיים. הגענו למצב אבסורדי שהרשות הפלשתינאית מתחילה לשפץ בתי ספר באזור המזרחי".
"במשך שנים עיריית ירושלים תיכננה את השכונות הפלשתינאיות במזרח העיר תחת האיום של המאזן הדמוגרפי במטרה ליצור בירושלים רוב משמעותי יהודי", טוענת אדריכלית אפרת כהן בר, רכזת פעילות תכנונית במזרח ירושלים במחלקת תכנון קהילתי של עמותת במקום - מתכננים למען זכויות תכנון.
על פי כהן בר, התוכניות שנעשו לשכונות מזרח העיר בשנות ה-80 לא ענו על צורכי המקום: "התייחסו לכל השטח כשטח נוף פתוח והשאירו מעט מקום לפיתוח. בתוכניות אלה נתנו 25% בנייה והגבילו את כמות יחידות הדיור. למרות שזה לא נאמר בצורה גלויה אפשר לתהות האם הייתה מטרה להוציא את התושבים ממזרח ירושלים. בהמשך השטחים לפיתוח גדלו, אבל עדיין זכויות הבנייה נותרו נמוכות בהשוואה למגזר היהודי".
לדברי כהן בר, תושבי מזרח העיר מתקשים מאוד להוציא היתרי בנייה: "רוב הקרקעות לא מוסדרות בטאבו. מתחילת שנת 2000 העירייה דורשת מהתושבים להתחיל הליך לרישום הקרקע, פעולה שביצועה עלול לסכן את הבעלות שלהם על חלק מהקרקע מתוקף חוק נכסי נפקדים. בנוסף, יש גם כאלה שאין להם מסמכים כדי להוכיח בעלות על הקרקע. בעבר היו מסתפקים בהוכחה לגבי זיקת שייכות לקרקע - אם אדם חי על הקרקע ועיבד אותה 70 שנה ויש אישור של המוכתר והשכנים, זו היתה זיקה מספיקה לקבלת אישור בנייה. כיום דורשים מהתושבים אישור מהטאבו, שחלקם לא יכולים להשיג.
"כמו כן, יש בעיית תשתיות שמגבילה אף היא את אישורי הבנייה. יש שכונות, כמו צור באהר, שבגלל שהעירייה לא סוללת שם כביש, שאושר לפני 12 שנה, התושבים לא יכולים להוציא היתרים לבנייה לאורך תוואי הכביש. כל הבעיות האלו יוצרות תופעה רחבה, בעייתית וחמורה של בנייה ללא היתרים שיוצרת סביבת מגורים לא טובה".
למרות הקשיים, האדריכל שמוליק דודיסון, שותף עם חסן עבד אל קאדר במשרד משרד ?סאווה' (ביחד), מתעקש להישאר אופטימי. "אני חייב להצליח. מבחינתם של מי שמזמינים אצלי עבודה, אני חייב להצליח. אמנם לא אישרו לנו, עד היום, יותר משניים שלושה היתרי בנייה, אבל גם לא נכשלנו. צריך פשוט חיים יותר ארוכים".
דודיסון מתאר סיטואציה לא פשוטה ומתמשכת. "הכול לוקח המון זמן ומאוד קשה, אבל חשוב לא לוותר. זה לא שהעירייה מנסה להכשיל, אבל העבודה מנוהלת מול גופים עם קודים פנימיים נוקשים, ומעט מאוד כושר תמרון או גמישות".
ב-15 השנים האחרונות הכינו במשרדם של דודיסון ועבד אל קאדר כ-200 תוכניות שנועדו לתת פתרונות דיור לאלפי תושבים. דודיסון מודה שבפועל מעט מאוד קיבלו היתרי בנייה. "הסיטואציה היא כאוטית ומורכבת. אפשר לטעון שהרשויות אינן מפלות, אלא מנסות לתת תנאים דומים במזרח העיר ובמערבה, אבל זה יוצר בעיות קשות. בעירייה אומרים שאי אפשר לאשר אם אין שביל גישה, אבל מי יסלול את שביל הגישה אם אין בכל השכונה דרכים מוסדרות?"
המזרח הפרוע
שני שילה
19.11.2010 / 7:05