גם שכר גבוה לא קונה דירה

>> לא המשקיעים, לא הריבית, לא ההיצעים ולא הביקושים הם האשמים במחירי הדירות. אמא ואבא הם האשמים בכל. כשנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, דיבר על מעורבות ההורים ברכישת דירות, הוא לא אמר את הדברים האלה, וגם ההקשר היה שונה, אבל כל ישראלי יודע שאלמלא ההורים - שוק הנדל"ן, כולל שוק השכירות, היה נראה אחרת לגמרי.



האמת הגלויה היא שזוגות צעירים שבהם שני בני הזוג שכירים, וגם חלק גדול מאלה שאינם צעירים ושאין להם דירות - אינם יכולים לרכוש דירות בישראל, בהסתמך על ההון העצמי האמיתי שלהם. על אחת כמה וכמה באזור המרכז. אם למרות זאת הם עושים את זה, סימן שההורים סייעו; חלק גדול משוכרי הדירות בתל אביב מקצים באופן תיאורטי יותר ממחצית שכרם על שכירות. גם כאן, טביעת האצבע של ההורים ניכרת.

שתי מסקנות מיידיות עולות: הראשונה היא שפערי ההכנסה משחקים תפקיד משני בשוק הנדל"ן בישראל. פערי החסכונות של ההורים הם שקובעים מי יכול לקנות דירה - ולא גובה המשכורת של בני הזוג. כלומר, היכולת של זוג שכיר במשרות טובות לשדרג את עצמו כלכלית כמעט לא קיימת ללא סיוע ההורים.



מסקנה שנייה היא שהמדד הבינלאומי שמנסה לחשב את היחס שבין מחירי הדירות לגובה ההכנסה, לא תמיד רלוונטי כאן. רק כך ניתן להסביר את הפער הגדל והולך בין מחירי הדירות לגובה השכר - ואת חוסר ההתייחסות של השוק ליחס הזה.



אין לאף אחד זכות לבקר את הנוהג התרבותי הזה של סיוע ההורים ברכישת דירה. להפך, המחויבות של הדור הבוגר לדור הצעיר בישראל ראויה להערכה, במיוחד לאור המציאות העגומה של השכירים בישראל: הם משתכרים בשכר נמוך יחסית למקביליהם בעולם המערבי, אך מחירי המחיה כאן גבוהים יותר.



השאלה היא רק מה עושים עם אלה שההורים שלהם או שהורי הוריהם הגיעו לכאן חסרי כל ואין ביכולתם לסייע. לא בטוח שניתן לעשות משהו. פישר אומר שהמצב שבו הורים מסייעים לילדים לרכוש דירה מעמיד את ישראל במקום ייחודי שבו אנשים רוכשים לעצמם דירות בגילאים צעירים יחסית. הנקודה היא שאלמלא אותה עזרה - ספק אם אותם ילדים היו יכולים לרכוש לעצמם דירה אי פעם.



ועוד נקודה חשובה: יכולותיהם של הילדים של היום להמשיך את המסורת ולסייע לילדיהם בעתיד לרכוש דירות - יהיו מוגבלות ביותר.