בשמלה סגולה, חיוך צחור ושיער בלונדיני מטופח למשעי, אפשר לחשוב שג'יימי מק'קורט היא עוד נסיכה יהודיה אמריקאית, המבלה את ימיה בין בראנצ'ים עצלים לספא הקרוב למקום מגוריה. שיחה קצרה איתה מגלה שהמראה השברירי מטעה. האשה הקטנה והחייכנית הזו היא טייקון נדל"ן וספורט, וכשהיא חושבת שמשהו מגיע לה - היא תלחם עליו עד הסוף, ולא משנה כמה ירוויחו עורכי הדין.
באחרונה הגיעה מק'קורט לישראל כדי להרצות לתלמידי התוכנית הגלובלית במינהל עסקים של המרכז הבינתחומי, אך גם כדי לבקר חברים, ללמוד עברית ולנוח מרכבת ההרים הרגשית, העוברת עליה במקום מגוריה בלוס אנג'לס. כבר שנה היא מנהלת תהליך גירושין מתוקשר נגד בעלה, פרנק, האיש שאותו פגשה כשהיתה בת 17, ואיתו הביאה לעולם ארבעה בנים.
מגיל צעיר היו השניים שותפים עסקיים שהקימו, ללא כל גב כלכלי, אימפריה בת מאות מיליוני דולרים. גירושים מן הסוג הזה רוויים תמיד ביצרים המוקצנים על ידי כסף, אלא שכאן נוסף עוד צד פחות מוכר: לפני שש שנים היו השניים מספיק עשירים כדי לקנות את קבוצת הבייסבול "אל. איי. דודג'רס" המפוארת, שמככבת ב-mlb, הליגה האמריקאית העליונה. הקבוצה זכתה בלא פחות משש אליפויות בליגה.
רכישות מסוג זה נעשות בדרך כלל בסינדיקציה - קבוצה של בעלי הון תורמת חלקים שווים, אלא שפרנק מק'קורט רצה את הצעצוע לעצמו. הזוג שילם יותר מ-400 מיליון דולר, הוא נרשם כבעלים ("לא היתה ברירה, על פי חוק לקבוצת בייסבול יש רק בעלים אחד"), היא קיבלה את תפקיד המנכ"לית. ב-2009, חמש שנים בלבד אחרי הרכישה, הוערך שווי הקבוצה על ידי מגזין פורבס ב-722 מיליון דולר, כשהיא מדורגת בחמישייה הראשונה בשוויה מבין קבוצות הבייסבול בארה"ב.
על המספרים הגבוהים העיבו חילוקי דעות שאינם ניתנים לגישור. הבעל והבעלים פיטר את המנכ"לית בסוף 2009, ומאז היא מבלה חלק ניכר מזמנה בניהול תיק הגירושים המופיע חדשות לבקרים בעיתונות הספורט האמריקאית הנשכנית. בעונה האחרונה הפגינה אל.איי דודג'רס יכולת חלשה במיוחד על המגרש, כשסיימה בתחתית הטבלה.
"אני אדם שבוטח בסביבתו"
אחרי האירועים האחרונים בחייה, החליטה מק'קורט לנהל חשבון נפש. נדמה כי זו שמלמדת העצמה נשית זקוקה למעט העצמה בעצמה. באופן מפתיע, היא לא יודעת לתת תשובות מדויקות לשאלה מה למדה מהחוויה הקשה.
"אני לא בטוחה שהייתי עושה משהו בצורה אחרת", היא מודה ביושר, "כי אני אדם שבוטח מאוד בסביבתו. במשך יותר מ-30 שנה בעלי ואני עשינו עסקים יחד, ומעולם לא העליתי בדעתי שגם אם ניפרד, זה לא ייעשה באופן מסודר ובחלוקה הוגנת של הרכוש. כיום אני יודעת שגם אחרי 40 שנה - אנשים משתנים. נדמה לך שהכרת אדם, אבל בעצם לא".
מה את מייעצת מניסיונך לנשים אחרות?
"ממה שאני יודעת כיום אני יכולה לתת רק עצה רעה: אל תאמיני לבעלך, וגם לא לעורך הדין שמלווה את שניכם. אבל ברור שעל פי העצה הזו אי אפשר באמת לקיים בית, זוגיות ועסקים משותפים".
כמה נכון, לדעתך, לעשות עסקים משותפים במשפחה?
"אני באה ממשפחה שבתוכה נעשים הרבה עסקים וכבר ראיתי לא מעט פיצוצים על הרקע הזה. אני חושבת ששילוב של יכולות בין בני זוג יכול לעבוד היטב, אבל אשה צריכה לדעת לשאול את השאלות הנכונות ולשים לב להתנהלות סביבה.
"מעולם לא חשבתי לקחת עורך דין משל עצמי, זה הרי נראה מגוחך בתוך הבית, ולא צריך להגיע למקומות האלה, אבל כשאני מלמדת אני ממליצה מאוד לא להיות פסיבית, להכיר את הפעילות המתרחשת סביבך ולשים לב אליה. לא להתעלם משאלות שעולות ולבקש עליהן תשובות. את המודעות הזו, לחייך המקצועיים והאישיים צריך להתחיל ללמד כבר בתיכון.
"לא תמיד יש תשובות ברורות לשאלות כמו: איזה קריירה להעדיף, האם אלד שניים או ארבעה ילדים ואיך הם ישתלבו בחלקים אחרים של חיי, האם כדאי לי להיות שכירה או אשת עסקים - אבל ראוי שהשאלות יהיו במודעות של נשים, אחרת הן מגיעות לסיטואציה ומאלתרות או לומדות בתנועה. חשוב ללמד נשים צעירות לקבל שליטה על חייהן ולהיות אקטיביות בתוכם".
אז איך ייגמר להערכתך התהליך הקשה שאת עוברת עכשיו?
"עד סוף השנה אמורה להיות פסיקה ראשונה, ואני מקווה שאפשר יהיה לחזור לעבודה. בינתיים המרוויחים הגדולים הם בעיקר עורכי הדין".
החלום האמריקאי דרך לימודי משפטים
סיפורה של מק'קורט הוא סיפורו של דור ראשון ליהודים, בני מהגרים מאירופה, שחונך להגשים את החלום האמריקאי - גם עבור הוריהם. היא נולדה בשכונה יהודית בבולטימור לאב שעסק במסחר של מכשירי חשמל זולים, ולאם שזכרה כיצד איבדו הוריה את כל רכושם במיתון הגדול.
מק'קורט סיימה קולג' ורצתה להיהפך למורה, אבל אביה חשב שזה לא מספיק וביקש ממנה "לעשות לו טובה" וללכת ללמוד משפטים. "אני רציתי מאוד להיות מורה כי בעיני זה אחד המקצועות החשובים ביותר", היא מספרת. "עובדה שכיום אני סוגרת מעגל כשאני מלמדת באקדמיה. הורי חשבו שאגיע גבוה יותר אם אהיה עורכת דין".
ילדה יהודיה טובה נעתרת, כידוע, ללחץ, ומק'קורט המשיכה לתואר במשפטים. במשך 13 שנה ניהלה קריירה משגשגת כעורכת דין, בשלב ראשון כשכירה, ואחר כך כבעלת משרד פרטי. היא התמחתה בדיני חברות ותאגידים ואחר כך גם בדיני משפחה. באותן שנים התחתנה וילדה את ארבעת בניה.
בעלה, פרנק, היה קבלן קטן והחל לעסוק בקניית ומכירת בתים למגורים. היא, כסטודנטית, סייעה לו. "את האלף דולר היחידים שהיו לי בחיסכון נתתי עבור קניית הבית הראשון", היא מספרת, "ראינו בזה הזדמנות עסקית". הזוג קנה בית אחד בזול, שיפץ מעט ומכר ביוקר, וכך עשה שוב ושוב. המזל האיר פנים, חברת הנדל"ן גדלה והלכה ומק'קורט, שהיתה היועצת המשפטית בחברה, הבינה שהיא בכלל רוצה לעשות עסקים.
בגיל 39 היא סגרה את משרד הנדל"ן והלכה ללימודי תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת mit, החלטה שהיא מגדירה כאחת החשובות בחייה. "אני ממליצה לכל מי שרק רוצה לשמוע, לעולם לא לוותר על עבודה בתחום שבו אתה נהנה באמת. לעתים יעברו שנים עד שתגיע אל הדבר האמיתי - אבל לא צריך לוותר. כשעושים את מה שאוהבים באמת, לא רק נהנים יותר, גם מתעייפים פחות".
מה יעשו נשים שלא יכולות להרשות לעצמן כלכלית לעשות מהלך שכזה?
"היה לי באמת מזל גדול שיכולתי להרשות לעצמי, אבל ברור לי שמדובר בעיקר בנחישות. אם לא הייתי יכולה לקחת תוכנית שמחייבת לימודים בלבד במשך שנה וחצי, הייתי לוקחת קורסי ערב או לומדת בסופי שבוע. אם אדם רוצה משהו - הוא יידע לייצר לעצמו את התנאים הנכונים ביותר כדי לקבל אותו".
"נהפכתי למנהלת במשרה מלאה"
עם סיום לימודיה ב-1994, נכנסה מק'קורט לניהול אינטנסיבי של עסקי המשפחה. "אני בכלל רציתי להקים חברת ייעוץ גלובלית", היא אומרת, "אבל פרנק, בעלי, התנגד. נהפכתי למנהלת במשרה מלאה".
סוף שנות ה-90 סימנו את הפריצה הגדולה של מק'קורט קו, חברת הנדל"ן והפיתוח העסקי הפרטית של המשפחה, ששלטה אז על נכסי נדל"ן יקרים למשל באזור הנמל של בוסטון (boston sea port), אחד הנמלים המרכזיים בארה"ב שנהפך עם השנים גם לאזור בילוי ונופש יוקרתי. פרנק היה הנשיא, ג'יימי היתה סגניתו, והשניים נהפכו לזוג מולטי מיליונרים שלא ניתן היה להתעלם מנוכחותו.
ב-2004 נקרתה בפני הזוג ההזדמנות לרכוש קבוצת בייסבול מהליגה הלאומית. ה"רד סוקס" מבוסטון עלתה על המדף והשניים הגישו הצעה, אך הוקדמו על ידי קבוצת קונים אגרסיבית יותר. משעלה שמם כקונים פוטנציאליים החלו להיות מחוזרים גם על ידי קבוצות אחרות.
ה"לוס אנג'לס דודג'רס" חיפשו גם גם הם קונה. הזוג בחן את האפשרות וגילה כי הקבוצה מפסידה 50 מליון דולר בשנה וכי אם הם יקנו אותה, ייאלצו לעבור מבוסטון - כור מחצבתם - ללוס אנג'לס, שם לא הכירו איש.
שני החסרונות האלה לא הבהילו אותם. סוד קסמה של הקבוצה היה בנדל"ן העצום שהביאה איתה, וכלל למשל את האיצטדיון הענק השייך לה. כמומחים בתחום, ידעו בני הזוג להעריך את נכסיה הנוספים של הקבוצה. המשא ומתן התנהל מהר וב-13 בפברואר 2004 הוכרזו המק'קורטים כבעלי הקבוצה. "קשה לתאר את התחושה", היא מתרגשת, "לחשוב שהתחלנו מכלום והגענו לנקודה בה אנחנו יכולים לעשות דבר כל כך גדול - זו היתה התגשמות החלום האמריקאי האמיתי".
התשוקה לקבוצת בייסבול פיעמה בג'יימי, לדבריה, כבר מגיל תשע. היא, שהיתה "טום בוי" אמיתית, שיחקה מחניים ובייסבול עם נערי השכונה ותמיד היתה בצד המנצח, חזרה יום אחד הביתה והודיעה לאמה המופתעת כי יום יבוא ותהיה לה קבוצת בייסבול משלה.
"לא רציתי להיות שחקנית הבייסבול הראשונה, הרי את המשחק הזה, גם כיום, לא משחקות נשים ברמה המקצועית", היא אומרת, "אני רציתי לנהל קבוצה שלמה". גם לבעלה היה קשר היסטורי לנושא. לסבו היה חלק קטן מהבוסטון ברייבס, קבוצת בייסבול שלא שרדה, והוא רצה לחדש את ימי המשפחה כקדם.
קניית קבוצת בייסבול בארה"ב מזכירה מאוד קניית קבוצת כדורגל בישראל. שם, אמנם, אפשר להרוויח מזה כסף, בעוד בישראל מדובר בדרך כלל בדימום מתמשך ולא רווחי, אבל בעלות על קבוצה מהמייג'ור ליג הופכת את הבעלים חשוף מאוד לקהל. ממש כמו בישראל הוא מתחיל לקבל אינסוף אהבה בימים הטובים, ואינסוף ביקורת באלה שפחות, העבודה סיזיפית והמתח עצום, כמו גם השמחה אחרי הניצחונות.
"מעולם לא עבדתי כל כך קשה ומעולם לא נהניתי כל כך", מספרת מק'קורט, "הקבוצה נהפכה לחיים שלי". תפקידה היה לנהל את העסק של הבייסבול, הן פיננסית והן משפטית, וההתחלה לא היתה פשוטה. המשפחה אכן עברה ללוס אנג'לס, וההורים הפשילו שרוולים: נקבע תקציב, נבדקו הוצאות והכנסות, נפתחו חוזים והסכמי זכיינות שונים, נשכרו אנשים ופוטרו אחרים (הקבוצה מעסיקה כ-1,000 עובדים במהלך העונה), המאמן הלך ובמקומו הגיע ג'ו טורה, המנג'ר האגדי של של הרד סוקס, שהפיח רוח מקצועית חדשה.
מתברר שסוכנו של טורה היה לא פחות מבנה של הקוסמטיקאית השכונתית של אמה של מק'קורט. השניים הכירו הרבה שנים קודם, וכשטורה התפנה, הרים הסוכן טלפון לזו שהוא מכיר מהשכונה. "הכל אישי מאוד", היא מסכמת, "אני מאמינה גדולה בשמירה על מערכות יחסים לאורך זמן".
"תנו לעובדים לעשות את העבודה"
העבודה הקשה התבררה כשמשתלמת בתוך שנתיים התאזנה הקבוצה ואף החלה הקבוצה להרוויח.
איזה סוג של בעלים היית? התערבת בניהול המקצועי?
"חלילה. אני בדעה שאם הבאת עובד שאתה סומך עליו - תן לו לעשות את העבודה. במהלך חיי שכרתי מאות עובדים וזו תמיד היתה הדרך: להראות את הכיוון ואז לתת להם זמן, ביטחון וכלים לעשות את העבודה".
בישראל מחליפים מאמנים לעתים פעמיים ושלוש בעונה. "התרבות אצלנו שונה. אפשר לפטר מאמן שלא מביא תוצאות, אבל נדיר שעושים את זה תוך כדי העונה".
ספורט כזה הוא תחום אמוציונלי מאוד. איך מתמודדים עם הביקורת הנוקבת?
"אתה לומד לא לקרוא ביקורות כי אתה אף פעם לא טוב, או רע, כמו שכותבים עליך. תמיד ידעתי מי אני".
הנאה מיוחדת רוותה מק'קורט מהפעילות החברתית של הקבוצה שהשקיעה מיליונים בקהילה. "מדהים היה לראות מה עושה בניית מגרש בייסבול לשכונה שאין בה שום דבר כמעט. נפלא היה לתת מאות מלגות לתלמידי קולג' שלא היו יכולים ללמוד אחרת", היא מספרת.
בואי נחזור לרגע למה שאת מלמדת - העצמה נשית בעולם העסקי. במהלך כל הקריירה שלך תמיד היית אשה בעולם גברי.
"נכון, וזה אתגר מעניין. ההבדל העקרוני בין גברים לנשים הוא בנקודת הפתיחה. גברים, בעיקר ברמות הגבוהות, סמכותיים מאוד. נשים הרבה יותר משתפות פעולה. מסיבה זו נשים לא מתעמתות בקלות. הן באמת עסוקות באופן הבסיסי והאינטואיטיבי, אולי האימהי ביותר, בהעצמת הסביבה שלהן, הן רוצות לראות את הארגון פועל טוב יותר. במובנים רבים הן מתנהגות כמו בבית - מוותרות הרבה על עצמן למען המחויבות למשפחה".
וזו דרך נכונה לדעתך?
"אולי זו לא הדרך המהירה לשינוי המצב, אבל אלה אנחנו. המטרה שלנו צריכה להיות הרחבת מספר הנשים ברמות הגבוהות בכל תחום. רק אז יבוא השינוי האמיתי".
כשאת שוכרת עובדים את משתמשת באפליה מתקנת לטובת נשים?
"אני לוקחת את האדם הטוב ביותר לתפקיד".
nihul@themarker.com
טיפ ניהולי: "אל תאמיני לבעלך"
טלי חרותי-סובר
22.11.2010 / 9:37