התפוררותה של ועדת ששינסקי

איך נוצר גמל דו-דבשתי? הוא נוצר כאשר הוקמה ועדה ממשלתית כדי לקבוע איך צריך להיראות סוס, כי זה האופי של ועדה ממשלתית. היא מאמינה שהיא יודעת הכל טוב יותר מכל שאר בני התמותה, אבל אז היא נתקלת במציאות - והכאוס מתחיל: הסוס נהפך לגמל.

כאשר הציגה ועדת ששינסקי את מסקנותיה, הכל מבחינתה היה סגור ונעול. היה לה מודל "מצוין" והיא אף הודיעה שאין שום בעיה עם המשך ההשקעה במאגר הגז תמר, כי השינוי ברמת מיסוי "כמעט שלא משפיע על תזרים המזומנים בתשע השנים הראשונות להפקה". לכן לא תהיה בעיה לבנקים לממן את הקידוח, והגז ממאגר תמר יגיע לחופי ישראל בדיוק לפי התכנון, בתחילת 2013.

ואולם כעת הזמירות השתנו. לוועדה התברר שיש בעיות עם הסגירה הפיננסית של הקידוח, כי ברור שכדאיות הפרויקט ירדה והבנקים שוקלים שנית את השתתפותם. בעקבות כך הודיע האוצר כי הוא שוקל להעניק רשת ביטחון לקידוח תמר, בצורה של ערבות מדינה בהיקף של כ-2 מיליארד דולר. זו היתה רק תחילת המהומה. במוצאי שבת הודיע שר התשתיות, עוזי לנדאו, שמשרדו מקים "צוות חשיבה" כדי לפעול בדחיפות למתן עזרה במימון מאגר תמר, אך כעבור יומיים הודיע משרד האוצר שהוא מקים צוות משנה "לבחינת סוגיית המימון" של תמר. אתמול האשימו שטייניץ ולנדאו, אחד את חברו, בפופוליזם, בכניעה ללחצים ובחוסר אחריות.

אז איך כל זה מסתדר עם דברי הוועדה שהדו"ח נותן מענה מלא לצורכי המימון של תמר? הרי ברור שעצם ביטול ניכוי האזילה פוגע בתזרים המזומנים בתשע השנים הראשונות לפרויקט, והיטל המס המיוחד פוגע ברווחיות הכללית של הפרויקט.

אז שיהיה ברור: ערבות מדינה זה הפתרון הכי גרוע שאפשר. זה יהפוך את הפרויקט כולו ממודל עסקי לסוג של מעורבות ממשלתית עמוקה ופוגענית.

בשבוע שעבר כתבתי כאן שדבר הכי גרוע שיקרה הוא שההחלטות יתמהמהו והגז מתמר לא יגיע בזמן. והנה זה קורה עכשיו ממש מול עינינו, עם הקמת הוועדות החדשות.

אז נכון שצריך להעלות את החלק שמקבלת הממשלה מהגז, אך משום שאנו מכירים את הסחבת הממשלתית הידועה, חייב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להתערב בנושא ולהכריע במהירות. הוא חייב ליישר מיד את גבו של הגמל הדו-דבשתי.

לרגע היתה תקווה. לרגע חשבנו שהשבוע נזכה להצטרף סוף-סוף למשפחת העמים הנורמליים, אך לא. ביום ראשון החליטה ועדת השרים לחקיקה לדחות בחודשיים את הדיון על הארכת שעון הקיץ.

קודם לישיבת הוועדה התקיים דיון בעניין בישיבת שרי הליכוד. שר החינוך, גדעון סער, אמר שלא מדובר כאן בנושא דתי, כי עובדה שבכל העולם יהודים צמים ביום הכיפורים עם שעון קיץ. הוא הוסיף ואמר שעצם קיצור תקופת שעון הקיץ גורם למשק ולכלכלה נזקים כבדים. גם השר סילבן שלום קרא לקדם את הצעת החוק להארכת שעון הקיץ.

אבל ראש הממשלה התרגז. הוא ניסה להשתיק את סער, כי מבחינת נתניהו כל הנימוקים הכלכליים והחברתיים אינם חשובים כלל. מבחינתו, מה שחשוב זה רק הסיעות החרדיות, וברגע שש"ס ויהדות התורה מתנגדות לשינוי, הוא יילך אתן ולא עם עם ישראל.

כתוצאה מהדחייה הסכים ח"כ ניצן הורוביץ לדחות את הקריאה הטרומית על הצעת החוק שהגיש - מהיום לעוד חודשיים. הורוביץ מבין שאם אין לו את אצבעות הקואליציה - ההצעה שלו תיפול.

דרך אגב, ראוי להכניס תיקון בהצעת החוק של הורוביץ. היא צריכה לומר בפשטות שאנחנו מאמצים את שעון הקיץ של האיחוד האירופי, כך שהוא יחול בין יום ראשון האחרון של מארס ועד ליום ראשון האחרון של אוקטובר. זה הגיוני וזה גם ימנע בעיות של סינכרון שעות פעילות וזמני טיסות בינינו לבינם.

אבל נתניהו החליט שלא להחליט. כמו בכל בעיה אחרת שעומדת בפניו, כי מי יודע מה יקרה כאן בעוד חודשיים. אולי יהיה פיצוץ עם הפלסטינים, אולי עם איראן, אולי עם ארה"ב, ואז למי יהיה ראש לטפל בשעון הקיץ. בינתיים ראש הממשלה ירוויח עוד חודשיים - וזה הרי מה שחשוב: הכיסא.

כבר לאחר חמישה ימים שעברו מאז שנאלץ לפרוש מהכנסת עקב הרשעתו, צחי הנגבי כבר מצא עבודה. הוא מונה ליו"ר של חברת כספי קווי נוסעים, שמפעילה אוניות נוסעים. השליטה בחברה נמצאת בידי דורון שוסטר, חבר מרכז הליכוד שמקורב להנגבי.

הנגבי אמר שהיו אליו עוד הרבה פניות עסקיות, והוא "נח שלושה ימים" וזה מספיק לו. הוא רוצה לעבוד. כעבור יום, כאשר הביקורת הציבורית גאתה, הודיע הנגבי שהוא מתפטר מהתפקיד ולא ישמש יו"ר החברה. ואולם כאן עולה שאלה עקרונית: מה עם תקופת הצינון לחברי כנסת ולשרים?

לפני כשבועיים, כאשר התחולל ויכוח ציבורי על תקופת הצינון הראויה לרמטכ"ל גבי אשכנזי, מיהר שר האוצר יובל שטייניץ לומר שהוא מתנגד באופן חריף לקיצור תקופת הצינון לקציני צבא בכירים. שטייניץ אמר שהחוק נועד ליצור חומת הפרדה בין הצבא לבין הפוליטיקה, וכך להגן על הדמוקרטיה ועל הצבא, ולכן אין לקצר את תקופת הצינון שכיום היא שלוש שנים.

אז יכול להיות ששטייניץ צודק. אבל מה עם חומת ההפרדה הרצויה בין הפוליטיקה לבין ההון? הרי החוק הנוכחי לא מגביל שרים או חברי כנסת לשהות בצינון אפילו יום אחד בין עבודתם בכנסת ובממשלה לבין תפקיד במגזר העסקי.

שר או ח"כ יכול לסיים את תפקידו ביום ראשון, וביום שני כבר לייצג בעל הון מול השלטונות, או להפוך ללוביסט, או לקבל תפקיד בחברות שקודם לכן קבע את גורלן העסקי באופן ישיר או עקיף.

כבר שנים שאני מנסה למצוא חבר כנסת או שר שירים את הכפפה. שלי יחימוביץ' הבטיחה שתגיש הצעת חוק כזו, אך כנראה שכחה. לפני כשבוע וחצי התראיינו בנושא השר גלעד ארדן וח"כ מאיר שטרית. שניהם אמרו שצריך להמשיך עם חוק הצינון הקיים של שלוש שנים לקצינים בכירים, אך כאשר נשאלו על הצינון הראוי לחברי כנסת ולשרים, הם אמרו שזו לא הבעיה, אבל הוסיפו שצריך שיהיה צינון לפקידי ממשלה בכירים.

אבל יש כבר צינון כזה. בכירים באוצר ובשאר המשרדים נאלצים לשהות בצינון שנה שלמה לאחר שהם מסיימים את תפקידם. כלומר, הפקידים מצוננים וגם הקצינים. ומי לא? המחוקקים, שקובעים לכולם את הכללים - אך רק לא לעצמם.