המרחק בין שף לארכי-פושע

>> כל סטודנט מתחיל לתקשורת, ולמעשה גם כל קורא מן המניין, יודע כי לדרכי ההגשה בעיתונות המודפסת כללים ברורים: איזכור בשער, פונטים גדולים בכותרת ומיקום בראש עמוד מצביעים על חשיבות הידיעה; צבעי אדום ושחור מסמלים דרמה.

הכלים העיתונאיים, שבהם נעשה שימוש בהפניה לכתבה העתידית על אייל שני ב"ידיעות אחרונות" אתמול, לא נבחרו באקראי ומעבירים מסר דרמטי: תצלום נגטיב כהה שמדגיש את מראהו הלא-מגולח של שני (שזיפיו בכלל לבנים), רקע אדום ומיקום בולט בשער העיתון. בשפת הטאבלואידים זוהי אמירה ברורה: מדובר בסיפור חשוב ואפל, או כפי שנכתב בהפניה "הפנים האמיתיות של משורר האוכל".



בעבר נכתב רבות - גם ב"ידיעות" - על קורותיו של שני: חברתו לחיים לשעבר, רחל סלם, הגישה בקשה לפשיטת רגל בשל חובות של יותר מ-6 מיליון שקל בעקבות קריסת המסעדה המשותפת שלהם, אוקיינוס; שורה של ספקים תבעו אותו בשל חובות; יד ימינו במטבח האשימו בשרלטנות; והוא אף הורשע בעבירות מס ונידון לחודשיים עבודות שירות.



גם אם הכתבה שעתידה להתפרסם בסוף השבוע תחשוף ממצאים חדשים וקשים, שני עדיין רחוק מלהיות ארכי-פושע מסוכן. העובדה כי מדובר בדמות צבעונית - שכעת גם זוכה לחשיפה גבוהה בתוכנית שמובילה את טבלאות הרייטינג - הופכת אותו למושא לגיטמי בהחלט לכתבה עיתונאית.



אלא שדמותו של שני מוצגת על שער "ידיעות" באופן ששמור לרוב לנבחר ציבור שסרח או לעבריין מטיל אימה, ושני הוא שף - מפורסם מאוד אמנם - שעבר שורה של כישלונות עסקיים, ככל הנראה באשמתו. קשה שלא לתהות אם דמותו היתה מתנוססת על שער העיתון בשחור ובאדום, לו "מאסטר שף" היתה משודרת ברשת.