16 אלף שקל בחודש ל-12 שנות לימוד

>> התקציב השנתי של שירותי הכבאות בישראל הוא 550 מיליון שקל - פחות מעשירית מתקציב המשטרה, וכאחוז מתקציב הביטחון. ניתן להסיק מכך על הבעייתיות הקשה בסדר העדיפות של ישראל בכל הקשור לטיפול בנקודת התורפה הקשה ביותר של מערך החירום שלה כיום - הכבאות.



עם זאת, בעיית סדר העדיפויות נבלמת כאשר מגיעים הדברים לשכר הכבאים. כ-1,300-1,400 כבאים (לצדם יש עוד כ-300 עובדי מינהלה) בישראל משתכרים, לפי אגף המחקר של הכנסת, שכר ממוצע של 16 אלף שקל בחודש. בפועל, לדברי נציב כבאות ראשי במשרד הפנים, שמעון רומח, הממוצע הזה מורכב משכרם של הכבאים הוותיקים (דור א'), שמשתכרים בממוצע 20 אלף שקל ויותר, ושכרם של הכבאים הצעירים יותר (דור ב'), שמשתכרים כ-10,000 שקל בחודש.

מדובר בממוצע שכר גבוה מאוד. לדברי רומח, שכרו הממוצע של כבאי הוא כפול משכרו הממוצע של שוטר. לדברי משרד האוצר, ממוצע השכר של הכבאים גבוה אפילו מזה המשולם במקומות יוקרתיים וחשאיים כמו השב"כ והמוסד. ממוצע השכר הנוכחי, יש לציין, נמוך הרבה יותר מזה שהיה בתחילת העשור - כאשר המדינה הנהיגה את הסכמי דור ב', ותוך כדי כך הוציאה לגמלאות כבאים ותיקים רבים ששכרם הגיע גם ל-30 ו-40 אלף שקל בחודש.



השכר הזה משולם לכבאים עבור משרה בת עשר משמרות בחודש, של 24 שעות לכל משמרת. כלומר, הכבאים עובדים כ-240 שעות בחודש, אבל במקביל יש להם כ-20 ימי חופשה. זאת ועוד, השכר הזה משולם לעובדים שתנאי הסף הנדרשים מהם הם נמוכים מאוד. כדי להתמנות לכבאי, כל שנדרש הוא 12 שנות לימוד, רישיון נהיגה ואישור רפואי. "תנאי הסף הם די נמוכים, בוודאי בשביל מי שמשתכר שכר ממוצע של 16 אלף שקל", מעיד על כך רומח. "לכן יש ביקוש גדול לתפקיד, ולא מעט נפוטיזם".



שכר גבוה, תנאי משרה נוחים, תנאי סף נמוכים והיעדר ביקורת או פיקוח ציבורי של ממש על השכר והתנאים הם שילוב בעייתי מלכתחילה. מה שמחריף את המצב הוא העובדה כי לא נציבות הכבאות במשרד הפנים, בראשותו של רומח, ממנה את הכבאים. מי שממנה את הכבאים לתפקידם הם ראשי איגודי הערים לכבאות. במלים אחרות: ראשי הרשויות המקומיות, ש-24 תאגידי הכבאות בישראל כפופים להם.



מתוך 550 מיליון שקל של תקציב הכבאות, המדינה מממנת כשליש ואילו הרשויות המקומיות מממנות כמחצית מהתקציב (היתרה מקורה בהכנסות עצמיות מאגרות). בהתאם, הרשויות המקומיות מרגישות בעלות הבית באיגודי הכבאות שלהן, ורואות בהם כר נרחב למינויים פוליטיים.



"יש בעיה קשה של פוליטיזציה בשירותי הכבאות", מעיד על כך רומח בצער. "היו"רים של איגודי הערים לכבאות, שבדרך כלל הם ראש הרשות החזקה בכל איגוד ערים, כל עניינם הוא לקדם דרך הכבאות את מי שעזרו להם בבחירות. בוועדת הבוחנים לבחירת כבאי יושב נציג שלנו כדי לוודא שהמועמדים עומדים בתנאי הסף הנדרשים, אבל הרוב בוועדה שמור לנציגי הרשויות המקומיות. הם תמיד יבחרו את הכבאי, וזו אף פעם לא תהיה בחירה מקרית. התוצאה היא חריגות שכר ומינויים לא ראויים - וכל זה בתנאים של קביעות, כאשר לא ניתן להזיז כבאי לא ראוי מתפקידו".



הפוליטיזיציה מכה בשירותי הכבאות בכל חלקה טובה, ומביאה למינויים פוליטיים ולחריגות שכר. זה הסבר אחד לשכר הגבוה של הכבאים בהשוואה לעובדים בשירותי חירום אחרים. הסבר הנוסף הוא זכות השביתה. על אף שמדובר בשירות חירום לכל דבר ועניין, הכבאים מאוגדים במסגרת ועד עובדים, כפופים להסתדרות ויש להם זכות לשבות.



ואכן, במשך שנים הרבו הכבאים לשבות. לזכותם טוענים אמנם הכבאים כי מעולם לא השביתו שירותי חירום - אלא רק שירותים שאינם חירום כמו קבלת היתר בטיחות אש בבנייה - אבל קשה להתרשם מכך לנוכח העובדה שהם מסרבים לוותר כיום בתוקף על זכות זו. גם ההצעה כי זכות השביתה תוגבל לשירותים שאינם שירותי חירום נדחתה על ידם, - איתות שאינו מבשר טובות.



הוויכוח על הגבלת זכות השביתה הוא המונע כיום עריכת רפורמה בשירותי הכבאות בישראל. "חייבים להקים גוף כבאות ארצי", אומר רומח, "שינתק את הזיקה מהרשויות המקומיות, יבטל את הפוליטיזציה, יקבע סמכות אכיפה של תקני בטיחות אש ויקבע סטנדרטים של משמעת. בלי רפורמה כזו לא תהיה לכבאות תקומה והיא פשוט תתרסק". אלא שהאזהרות של רומח נופלות על אוזניים ערלות - והרפורמה בינתיים תקועה.