וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אופנה חדשה בבתי הסוהר - אימון אישי לאסירים

נעמי דרום | תצלומים: ירון קמינסקי

25.11.2010 / 15:28

האימון האישי מגיע לבתי הכלא בניסיון לסייע לאסירים לתעל את היכולות ואת הידע שלהם לשוק העבודה החוקי ■ התוצאות כבר ניכרות בשטח



ג', בן לאב עבריין ולמשפחה מרובת ילדים, סוחר בסמים מגיל 13. כיום הוא מרצה את מאסרו הרביעי בכלא צלמון, אך בעבר התוודע גם למערכת הכליאה ברומניה ובארה"ב. "בטקסס היה הכי גרוע", הוא משחזר, "חייבים להיות חזקים. אסור להזיל דמעה, להראות שאתה אנושי. ברגע שיוצאים מהתא חייבים להפגין כוח, אחרת האסירים האחרים אוכלים אותך".



לאחיו הבכור הספיק מאסר אחד כדי להבין שמוטב לחיות חיים נורמטיביים. אך ג', פיקח וכריזמטי, מעולם לא הצליח להתמיד בעבודה חוקית. "בכל פעם שיצאתי מהכלא, הסתכלתי סביב - כולם בינתיים התקדמו בחיים, היו להם מכוניות חדשות ובתים יפים והרגשתי שצריך להדביק את הקצב. כולם חיים טוב, ואתה במינוס. וחשבתי, אני יודע איך לעשות כסף. כך חזרתי לפשע שוב ושוב". אבל עכשיו, כשהוא כמעט בן 40 ואב למשפחה, נמאס לו. "הצלחתי בחיים, ניהלתי תחנת סמים גדולה - את יודעת איזה כישורי ניהול זה מצריך?", הוא אומר, "אף פעם לא היתה לי סבלנות לחכות כדי להתקדם, תמיד רציתי לקפוץ גבוה. אבל עכשיו אני תוהה: לאן הייתי יכול להגיע בעבודה נורמלית?".







כדי לעזור לג' ולדומיו לגלות את התשובה, מפעיל השב"ס שלל הכשרות ויוזמות חינוך - החל בהשלמת 12 שנות לימוד בתיכונייה, דרך קורסים באוניברסיטה הפתוחה, הכשרות מקצועיות, סדנאות שליטה בכעסים והורות בשלט רחוק, וכלה בגינון, שאמור לעזור לאסירים להתמיד במטרה חיובית. בחודשיים האחרונים נוספה לרשימה פעילות נוספת, המאפיינת בדרך כלל חדרי ישיבות ולא תאי הכלא: אימון אישי. ג' ועוד 14 אסירים בילו שעות בכיתה, ישובים על כיסאות בית ספר, ופתחו את לבם זה בפני זה ובפני המנחים, תמיר פלג וסימי אקשוטי, בלי לחשוש שהפתיחות תתפרש כגילוי חולשה.



אימון אישי הוא חלק מהניסיון להוריד את שיעור הרצידיוויזם, החזרה לכלא, שעומד בישראל על 62%, קצת פחות מאשר בעולם. האם זה מה שימנע מהאסירים מלשוב למדים הכתומים? קשה לדעת. אבל בשב"ס מוכנים לנסות.



אחזקת כל אסיר עולה לשב"ס כ-90 אלף שקל לשנה. כשמכפילים את המספר הזה בכ-24 אלף אסירים ועצירים שמטופלים על ידי השב"ס, מגיעים ליותר מ-2 מיליארד שקל. ד"ר תומר עינת, מרצה לקרימינולוגיה מאוניברסיטת בר אילן וחוקר של תורת הענישה וההשפעות הפסיכו-חברתיות של הכלא, טוען כי לפי מחקרים, עבריין עולה למדינה הרבה יותר כשהוא בכלא, מאשר כשהוא בחוץ - למשל, בתקופת מבחן או בעבודות שירות. זו סיבה נוספת לנסות להפחית את שיעור הכליאה, תוך שמירה על גורם ההרתעה שהכלא אמור לספק, כמובן.



אבל בכך לא מסתכם מחיר הפשע. "להציל אסיר זה לא רק להציל אותו ספציפית. יש לו אשה, אחיות, שכנים, חברים וכמובן גם קורבנות. מבחינתי, אני לא משפיע רק על 1,100 אסירים שבבית הכלא שלי - אלא על עשרות אלפים", מסביר מפקד כלא צלמון, גונדר משנה שרון שואן. "אם אסיר נרקומן זקוק לכסף כדי לקנות סם, הוא ישגע את בני המשפחה שלו שישיגו לו סמים. אם הצליח להיגמל ולהשתקם, השיחה שלו עמם תהיה שונה".



בכיתה, מתחת לפלקטים ללימוד ה-א'-ב', יושבים האסירים כמו חבורת תלמידים מגודלים במדים כתומים. חלקם משתתפים בשיעור בהתלהבות, חלקם מתלחששים וצוחקים. רק מסרונים הם לא יכולים לשלוח. אך הבעיות שהם מציגים לקוחות מעולמם של אנשים שיודעים שעבורם זו אולי ההזדמנות האחרונה. בפגישות הראשונות ביקשו המנחים מכל אסיר לבחור מטרה שהוא מבקש להשיג. ג', למשל, ביקש לגדל את הילד שלו, שגר עם אמו בחו"ל, כך שלא ילך בדרכו.



"אין דבר כזה להשתדל"



בפגישה האחרונה רוצים פלג ואקשוטי לדעת אם לאימון היו תוצאות. "עישנתי קופסת סיגריות ליום", מדווח אחד מחברי הקבוצה, "ובעקבות האימון זרקתי את הסיגריות". "למה?" שואל פלג. "כדי לראות אם אני יכול לעשות שינוי או לא", עונה האסיר.



אסיר אחר, צעיר ונאה, בעל פאסון של פרחח הכיתה, מדווח כי ניסה לשכנע את שלטונות הכלא לתת לו אישור לשיקום בהוסטל.



"הם לא האמינו לי", דיווח, "זה מאסר שמיני שלי, אף פעם לא ביקשתי עזרה או תמיכה. עכשיו נמאס לי מהבלגן, אני רוצה לעלות על דרך הישר, והמערכת לא מאמינה לי. הצגתי תעודות שסיימתי תיכונייה, והשופט לא התייחס למה שעשיתי פה בשנתיים האחרונות. התפלאתי מאוד". "מה יקרה אם לא יאשרו לך?" שואל פלג. "גם אם לא, אני לבית הסוהר לא חוזר. אני אשתדל להתנתק מעבריינים, ללכת לעבוד, להימנע מפשע".



פלג מתפקס על המילה "משתדל" כמו חץ ממוקד מטרה. "אין דבר כזה, להשתדל", הוא פוסק. "או שאתה מתרחק מהפשע, או שלא. זה כמו שאי אפשר להשתדל לפתוח עסק. זה עניין של מחויבות אישית. במי זה תלוי?". "רק בנו", עונה אחד האסירים, "זה עניין פסיכולוגי, בראש". "אל תתייאש", מנחם הנגמל מסיגריות את המשתחרר, וזה מתמתח בעייפות. "בעזרת השם, יהיה בסדר", הוא מסכם ומפהק.



אקשוטי מפזרת על הרצפה כרטיסיות עם תמונות, ומבקשת מהאסירים לבחור תמונה שתייצג אותם בתחילת המאסר ותמונה שתייצג אותם היום. העולם שבחוץ עומד באוויר הכיתה כמו רוח רפאים: כולם רוצים לבנות בית, לעבוד, לגדל את הילדים כמו שצריך. אחד מראה את הבית שבנה והוא מקווה לחזור אליו. "תיזהר עם התמונות", מתבדח אחר. "בכלא יש מלא גנבים".



מוסטפה, גבר גדול ממדים וחייכן, בוחר במנעול ובמפתח. "המנעול מייצג אותי כשבאתי - עם ראש חצי פתוח, חצי סגור", הוא מסביר, "והמפתחות - אתם נתתם לי מפתחות להמשך הדרך". מוסטפה הוא אב לשבעה ילדים, והיחיד מבין האסירים שהסכים להיחשף בשמו הפרטי. הוא מרצה מאסר שני, בן שש שנים, על שוד ומרדף. בכלא למד לראשונה לקרוא ולכתוב בעברית, והוא ממשיך בלימודים בתיכונייה. בעבר הקים עסק, אבל היה לו קשה להסתדר בלי לדעת קרוא וכתוב והוא סגר אותו. "זה קשה לאשה להיות לבד", הוא מספר, "עזרתי לה בעבר, וכיום המצב קשה לה וגם לי".



בניגוד לכמה מהאסירים האחרים, שמספרים לילדיהם כל מיני סיפורים כדי להימנע מלהתוודות שהם בכלא - למשל, שהם נמצאים בכלל בחו"ל - מוסטפה מספר לילדיו את האמת. "לא טוב לשקר לילדים. אם אני אשקר להם, הם ישקרו לי", הוא אומר. קבוצת האימון היא חלק מהניסיון שלו להיאחז בכל חבל, לא משנה מה, כדי לשמור על עצמו בחוץ. "כשנכנסתי למאסר, ישבתי לבד וחשבתי מה אני רוצה לעשות", הוא מספר, "שש שנים הן זמן רב. שמתי לעצמי מטרות ואני משתתף בכמה שיותר פעילויות, כי אני רוצה לקחת כמה שיותר כלים שיעזרו לי אחר כך. החברים שלי עבריינים. כשאני יוצא אני חייב לנתק אתם את הקשר. אצלנו בכפר יש השפעה רעה. לא אחזור לפה. אני חייב להתמודד". כשייצא הוא מתכוון להמשיך בעסק שזנח - הוא היה יבואן וגם סיפק פועלים לחקלאות - ואם זה לא יעבוד, אולי יחזור למקצועו הקודם כטבח.



האם דווקא אימון אישי, שזכה לתדמית של "טיפול בזק", יכול לעזור לוותיקי כלא כמו ג' לשנות דרכי פשע של עשרות שנים, או שמדובר בלא יותר מפלסטר על פצעים עמוקים מדי? בארה"ב פועלות כבר כמה שנים קבוצות אימון אישי בבתי הסוהר, וחלקן מתגאות אפילו בכמה סיפורי הצלחה - אם כי קשה לדעת לאיזה גורם בתהליך השיקום יש לתת את הקרדיט. כך, באתר של חדשות בנושאי אימון מובא סיפורה של סוזן מנפי, אסירה שעברה קורס אימון אישי מותאם לאסירות בכלא, וכשיצאה ממנו השיגה עבודה כמנקה בבית מלון - תוך שנה היא התקדמה למשרת מנהלת משק הבית ויצאה מחיי הפשע. אבל האמת היא שאין ממש דרך לדעת מה עובד ומה לא. "אנחנו לא יודעים בוודאות מה יפתור את הבעיות, ולכן עושים את כל הניסיונות האפשריים", מסביר שואן, "האימון הוא לא דבר שכיח בשב"ס, אבל הוא משמש ככלי נוסף".



צעדים קטנים עד כאב



כשפלג ואקשוטי הגיעו לרב כלאי עינב טל, ראש תחום חינוך בבית סוהר צלמון, גם היא היתה סקפטית, אבל פתוחה להצעות. "שיהיה אימון אישי, סדנת קולנוע, גינון, העצמה - הכל תירוץ כדי לגעת במקומות שאפשר להתחבר אליהם". טל, אשה שאופיה משלב בין סחבקיות לסמכותיות, הסכימה לערוך לאסירים מפגש חשיפה שבו הציגו פלג ואקשוטי את יסודות האימון. "נרשמו 15 אסירים, אז אני בטח לא אגיד לזה לא. האסירים מצביעים ברגליים. אין פה חכמות. מי שנרשם - מגיע, ולא צריך לקרוא להם. זה לא מובן מאליו".



אימון אישי בכלא היה חלום ילדות של אקשוטי, שדרנית ברדיו חיפה שעברה הכשרה בבית הספר לאימון של פלג, "יוזמות". לאחריה, היא הציעה לפלג להעביר קורס לאסירים בהתנדבות. "מגיל 15 אני רוצה לעבוד עם אסירים", היא מספרת. "אם האימון עובד אצל מנכ"לים, ילדים, בני נוער והורים - אז למה לא אצל אסירים? הרבה דברים מאוד דומים. כולם רוצים מקום חם, לקבל ולתת אהבה, להצליח". כמובן שקבוצת אסירים שונה למדי מקבוצת מנכ"לים: לא בכל קבוצת אימון שהוא מעביר, לדוגמה, מצויד פלג בלחצן מצוקה.



פלג ואקשוטי בנו תוכנית מיוחדת שתתאים לצורכי האסירים, ומטרתה שינוי דפוסי התנהגות. היא כללה תיאום ציפיות, הצבת מטרות, מה יחזיר אותי אחורה (משפחה, חברים, אגו) ומה יכול להפריע לי בדרך. הם קבעו לוחות זמנים לביצוע. ההתקדמות נעשית בצעדים קטנים עד כאב: פלג ואקשוטי מספרים על בוגר הקבוצה שכמעט נכנס לתגרה אלימה עם אסיר אחר על זכויות השימוש בטלפון - סוגיה נכבדת בחיי הכלא - אך עצר את עצמו, כדבריו, בזכות הלקחים שלמד באימון. אחר הצליח לנהל שיחה עם אשתו בלי להתעצבן. על יותר מזה אי אפשר לדבר כרגע.



אולי בכלא וקרוב לזמן האימון זה עבד, אבל בחוץ הלחצים שונים לגמרי.



אקשוטי: "נכון, לפעמים זה עובד ולפעמים לא. צריך להאמין ולבטוח ביכולת שלהם לקחת הזדמנות, ביכולת הבחירה. וכמובן, גם הם צריכים לעבוד כדי שזה יצליח".



בקבוצה יושבים אסירים שהורשעו בעיקר בעבירות רכוש וסמים, אבל לדברי אקשוטי, להם לא משנה מה היה הפשע: הם לא בודקים, לא שואלים ומנהלים עם כל אסיר תהליך לפי רצונו. הגבולות צריכים להישמר כל הזמן. "האנשים האלה הרי קיבלו תעודת הצטיינות בשבירת גבולות", מסבירה טל, "חשוב שייכנסו למקום מאוד ברור, עם הרבה עבודה על משמעת וסדר יום. יש להם גם בעיה לתת אמון: לכן, רק אם נהיה עקביים, רציניים ואמינים - הם יהיו אתנו". למרות הרוח החיובית האופפת את הסיפור על האימון האישי בבית הסוהר, שואן חשש בתחילה לחשוף את הפעילות הזו בעיתון. הוא מודע לכך שפעילויות מסובסדות להצלת עבריינים לא תמיד נראות טוב. "התפקיד שלנו הוא קודם כל לוודא שזה בית סוהר, בתנאים נאותים. להוריד את רמת המסוכנות לחברה".



אפשר גם להגיד שהאסירים מקבלים קייטנה בחינם - בעוד שהקורבנות ומשפחותיהם נאלצים להתמודד עם תוצאות הפשע.



"אי אפשר להתווכח עם האמירה הזו, מאחר שהיא תלויה בעיני המתבונן - אמא של אסיר מרחמת עליו שהוא כלוא ויש לו סוהר שקובע את סדר היום שלו. אבל מי שיש לו, למשל, ילד או ילדה שנפגעו, מצפה לראות את העבריינים נענשים. לנו יש אחריות חברתית. מי שביצע פשעים מסוכנים ואי אפשר להצילו - אנחנו מחויבים לתת לו תנאים בסיסיים ולהבין שרמת המסוכנות שלו לא בת שינוי. אבל כן צריך להשקיע באלה שאפשר להציל".



האם לקחי האימון האישי יישארו עם ג' ועם מוסטפה? במידה רבה זה תלוי בהם. עינת מבקש למקם את הכוונות הטובות בתוך התמונה הגדולה. "כיום ידוע שהגורמים לפשיעה הם רב-ממדיים, והמרכזיים בהם הם דווקא מבניים, עם אוריינטציה חברתית. למשל, בחברה קפיטליסטית רוב העבירות הן עבירות רכוש, ורוב העבריינים עניים. כך שהתמודדות אופטימלית תשלב בין טיפול בעוני ומניעה בקרב אוכלוסיות מועדות, לענישה ושיקום בסוף המאסר". לפי מחקרים, מוסיף עינת, חלון ההזדמנויות שיקבע אם אסיר יחזור לפשע או לא, הוא השנה הראשונה לאחר שחרורו: והסיכוי שיישאר נקי יגדל אם תהיה לו בת זוג נורמטיבית או עבודה חוקית. שואן מספר על מאמצים מתמשכים להגביר את שיתוף הפעולה בין הכלא לבין גורמי שיקום אחריו.



אז מה כבר יכולה לחולל סדנת אימון קצרה בתוך הכלא, כשמחוצה לו ממתינות כל כך הרבה בעיות? את האפקטיביות של תוכניות כאלה, מסביר עינת, מודדים לא במדדים כמותיים או איכותיים. "ההצלחות עובדות על מדדים של איזה אחוז מהאסירים משתתף בפרויקטים בתוך המערכת, כי זה מעיד על מוטיווציה ואווירה חיובית באגף, ואיזה אחוז של האסירים מחזיק עם הפרויקט עד הסוף. אבל אם בעזרת פעילויות שיקום וחינוך בתוך הכלא הצלחת להציל שלושה אסירים מתוך 15, עשית את שלך. בסך הכל, לרוב האסירים, לפחות מאמצע המאסר והלאה, לא טוב בכלא. אני חושב שבאופן תיאורטי, הם היו שמחים לחיות בלי לפשוע. חלקם, אין מה לעשות, יחזרו לפשע ללא קשר למה שיציעו להם. אבל חלקם מוכנים לשינוי. כגוף שאחראי עליהם, חובתך להציע להם אופציות. יותר מזה אתה לא יכול לעשות".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully