>> אפילו עבור ארה"ב, מדינה שקשרי ההון והשלטון בה הם לגיטימיים ומעוגנים עמוק בתרבות העסקית שלה, היה משהו בוטה במהלך שנקט לפני שבוע וורן באפט. מנכ"ל חברת האחזקות ברקשייר התאוויי, שהונו מוערך ב-45 מיליארד דולר, מצא לנכון לפרסם מכתב תודה לשלטון האמריקאי ולהודות באופן אישי, קבל עם ועדה, על המהלכים שנקט כדי להציל את המערכת הפיננסית האמריקאית מקטסטרופה.
באפט הוא גורו כלכלי, שלדבריו מייחסים משקל רב. יותר מכך, הוא משקיע בעל אידאולוגיה. הוא אינו ספקולנט שמנסה לעשות רווחים מהירים, אלא אדם המחפש חברות ערכיות במונחי שוק ההון. הוא מחפש חברות עם הנהלה יציבה ואמינה הפועלת כדי להשביח את החברה לטווח ארוך; חברות שהוא מבין את פעילותן, עם עדיפות למוצרים ושירותים מוחשיים. אם נוסיף לכך את העובדה שכמה ימים לפני באפט הביע מיליארדר אחר, ג'ורג' סורוס, מרמור על כך שגשם הדולרים שהומטר על השווקים עד כה אינו מספק - כדאי לשאול את עצמנו על מה התודות האלו ומה משמעות הסימביוזה המופלאה הזו שבה אנחנו חוזים.
2010 - שנת שפע
האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית יזרימו 100 מיליארד יורו לאירלנד. הבנק הפדרלי של ארה"ב ישקיע 600 מיליארד דולר ברכישת אג"ח ממשלתיות. שרי האוצר של גוש היורו וקרן המטבע הבינלאומית הגישו 110 מיליארד יורו כחבילת סיוע ליוון. ייתכן שברמה המטאורולוגית אנחנו חווים שנת בצורת, אבל ברמה המוניטרית מסתמנת 2010 כשנת שפע שבה זרם הדולרים לא מפסיק ליפול על הכלכלות המערביות הזקוקות לכך.
האם יעזרו טריליוני הדולרים הנשפכים כדי לכבות את השריפה הגלובלית שהחלה לבעור ב-2008? ככל שההתערבויות הפיננסיות גוברות הולכות, נראות הזרמות הכספים האלו יותר ויותר כערימות של ניירות שמושלכות כלאחר ייאוש לבור ללא תחתית.
ואולם באפט, סורוס ומשקיעים רבים בעולם, גדולים וקטנים, התרגלו לטוב בשנתיים האחרונות. הם מודים לממשל האמריקאי, לאיחוד האירופי, לקרן המטבע הבינלאומית ולממשלות מערביות נוספות על ההתערבות המוניטרית שלהן והזרמת הכספים שאינה פוסקת בשנתיים האחרונות כדי לייצב את כלכלותיהן. מרתק לצפות בחסידי השוק החופשי - אנשים שהקפיטליזם הוא אמונתם משכבר הימים - עומדים ומריעים להתערבות משמים, או נכון יותר מרגולטורים ממשלתיים. הסיבה כמובן היא שללא הזרמות הכספים האלו, רבים מהם מעריכים, המוסדות הפיננסיים הגדולים היו קורסים והמשבר היה הופך לכאוס פיננסי שאחריתו מי ישורנה.
התירוץ להזרמות הכספים האלו היה הצלת אזרחי העולם ממצב ביש, אבל בדרך להגנה על האזרחים שמר הסיוע הממשלתי על כספם של רבים מהמיליארדרים, שהונם נסמך על שוקי ההון הציבוריים.
להזרמות הכספים העצומות האלו יש מחיר. אין קסמים בכלכלה. כלכלת העולם היא מערכת סגורה. הרחבה כמותית של היצע הכסף בארה"ב ובעולם - ארה"ב מספקת 18% מסך הכסף של קרן המטבע העולמית - משמעותה בסופו של יום התפרצות אינפלציונית בארה"ב. התפרצות כזו תימנע כל עוד מדינות שאינן נתונות במשבר, ובראשן סין, יסכימו להמשיך ולמנוע את ההתפרצות הזו ולספוג את החוב האמריקאי.
הזרמות הכספים - שנועדו לשמר את הסדר הקיים ולדאוג לכך שהכלכלות המערביות הנקלעות לצרות ישמרו על מעמדן - ייהפכו לחסרות ערך ביום שהסינים יחליטו לשנות את כללי המשחק, ולהפסיק לדאוג לכך שהצרכנים המערביים הגדולים של הסחורות שהם מייצרים יעמדו על הרגליים.
במשבר של סוף 2008 הוכיחה המערכת הפיננסית שאינה יודעת לשמור על שיווי משקל, כשהמטרה של השלטון המרכזי לא היתה צריכה להיות שמירה על המוסדות הפיננסיים. מי שכשל היה צריך ליפול. העובדה ששנתיים אחרי מתפקדת התעשייה הפיננסית כאילו לא היו דברים מעולם - אינה סבירה.
לנוכח המחיר שישולם בבוא היום על ההזרמות האדירות האלו, ראוי להצטער בדיעבד על כך שהשלטונות לא בחרו להכביד יותר את היד על ברז הדולרים והיורואים. השלטונות היו צריכים לחסוך את הכספים, ולא להתמקד בשמירה על המערכת הפיננסית כמות שהיא. היה עליו להתמקד בשמירה על השירותים שהמוסדות הפיננסיים האלו מספקים לציבור, על חסכונות הפנסיה של הציבור, על כספם השוטף, וכן על הספקת מקורות תעסוקה.
במקום לייצר תוכניות עומק, ננקטות בזו אחר זו תוכניות חירום. השפיכה חסרת התקדים של טריליוני הדולרים, בהזרקה ישירה למערכת הפיננסית, אמנם הרימה את השווקים חזרה והצילה את הקהילה הפיננסית, אך רק חלקה הגיע לציבור.
במועדון של רוזה פארקס
חוץ מלתמוך בדוד סאם, באפט גם הצטרף למועדון מכובד ביותר. הוא חבר לרוזה פארקס, אשת העמל האפרו-אמריקאית שבדצמבר 1955 סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן ונתנה בכך את האות למהפכת זכויות האזרח האמריקאית. היא זכתה למדליית החופש הנשיאותית, וגם באפט זכה בה יומיים אחרי שהודה לדוד סאם.
המדליה מוענקת למי שהעלו תרומה ייחודית לביטחון האינטרסים הלאומיים של ארה"ב, שלום העולם או תרומה תרבותית אחרת. באפט הוא כנראה אחד האנשים העשירים ביותר שקיבלו את המדליה הזו עד היום, וכנראה שזהו המועדון היחיד שבו הוא חבר עם פארקס.
ואולם למרות שותפות גורל זו - שימור בנקי ההשקעות הבינלאומיים, ועושרם של וורן באפט וג'ורג' סורוס במתכונתם הנוכחית - ההזרמה לא היתה חיונית כדי לשמור על צאצאיה של פארקס, הנלחמים על מחייתם בדטרויט, אורלנדו וערים אחרות בארה"ב. בדרך לגברת ג'ונסון מדטרויט, חלק גדול מדי מהכסף שהזרים הממשל נעלם במאזני הבנקים. זאת ועוד, במקרים רבים אותה גברת ג'ונסון אף מצאה עצמה ממילא מובטלת.
מכל מקום, העלייה המהירה של השווקים חזרה סיממה את מקבלי ההחלטות והפחיתה את הסיכוי לתיקון אמיתי. דווקא הזינוק המהיר של השווקים העיד כי משהו בצורת ההתערבות לא היה תקין.
איך ייתכן שבאפט והקברניטים הפיננסים בעולם אינם חוששים מההרחבה הכמותית הזו? הסיבה לכך היא שטבעה של מערכת הוא שאינה יכולה לחזות את סופה. עשירי ארה"ב יכולם אולי לדבר על כוחו העולה של הענק הסיני, אבל הם לא יכולים לחזות את שינוי הסדר העולמי שהביאם למקום בו הם נמצאים.
הונו של באפט צמח השנה ב-5 מיליארד דולר לעומת 2009, תוך שהוא מגדיל את אחזקותיו בבנקים ברבעון השלישי. האמריקאים אינם יכולים לחשוב על עולם שבו הדולר אינו מטבע עובר לסוחר שניתן לשלם בו בכל מזג אוויר. הם אינם יכולים לחשוב על עולם שבו מגמת הצמיחה של כלכלתם לאורך עשורים היא לא של צמיחה בלבד. הם אינם יכולים לחשוב על עולם שבו רמת חייהם לא תעלה תמיד. הם אינם יכולים לחשוב על עולם שבו אין להם כסף כדי להחזיק צבא של מאות אלפי חיילים המוכן למשימות בכל העולם.
תודה לך אלוהים על גשם הדולרים
חגי עמית
26.11.2010 / 6:48