>> מיחזור נתפש בדרך כלל כדבר חיובי, כמו למשל במקרה של בקבוקי פלסטיק או של נייר - פעולה התורמת לשמירת איכות הסביבה ולחיסכון בשימוש בחומרי גלם מתכלים. ואכן, יהיה קשה למצוא מתנגדים למיחזור מהסוג הזה, שכן הוא מביא תועלת.
לעומת זאת, בתחומים מסוימים - בתקשורת, למשל - המלה מיחזור נתפשת לא פעם כמשהו שלילי, שכן היא מעידה שלכותב או לכלי התקשורת אין משהו חדש ומקורי לומר, ולכן הם חוזרים על עצמם. במקרה הזה המיחזור אמנם אינו תורם לשיח הציבורי, אך מצד שני קשה לומר שהוא מזיק. אבל יש גם מיחזור מזיק, למשל מיחזור של רעיונות שגויים ומדיניות כושלת.
בזמן האחרון, עלי להודות בצער, אני מוצא את עצמי מחטט בכתבות ישנות שהופיעו במדור הזה בשנים 2002-2004 ושואל את עצמי אם להשתמש בהן שוב, כלומר למחזר, או לא. להגנתי אוכל לומר שהסיבה לכך שהדילמה הזאת מתעוררת אינה נעוצה בי, אלא בכך שאני רואה מסביב שרעיונות עוועים, אמונות חסרות ביסוס ואמצעי מדיניות כושלים שננקטו באותן שנים נשלפים שוב מהבוידעם, ומוצגים כמדיניות כלכלית טובה שתישא פירות חיוביים.
המדובר בצמד המלים "אפקט העושר" והשפעתו החיובית האפשרית על הכלכלה. מדובר ברעיון שאם עושרם של אנשים, הנמדד בשווי נכסיהם, עולה - הם ייטו לצרוך יותר, ובכך יעודדו את הפעילות הכלכלית וימשכו את המשק האמריקאי מההאטה שבה הוא שרוי.
לפני כמה שבועות כתב בן ברננקי, נגיד הבנק הפדרלי, מאמר ב"וושינגטון פוסט" שבו הגן על המדיניות המרחיבה 2 (qe2) שהוא נוקט. צעד לא שגרתי, שנבע כנראה מהביקורת עליו. והנה, למרבית הפתעתי, אחד הנימוקים העיקריים שבהם השתמש היה שהתוכנית מביאה לעלייה במחיריהם של נכסים פיננסיים, בעיקר מניות - ואלה בתורם יתרמו לתחושת העושר שתביא לגידול בצריכה, ובהמשך לעלייה בהיקף הפעילות הכלכלי.
קראתי, קראתי שוב, שיפשפתי את העיניים ולא האמנתי. הרי הטיעון הזה בדיוק נשמע לפני שבע ושמונה שנים, כשמחירי הנדל"ן המאמירים אז, הודות למדיניות ריבית נמוכה וברז מוניטרי פתוח, ייצרו תחושת עושר אדירה אך מזויפת שהביאה לשגשוג זמני - אך לרוע המזל, שלא במפתיע כלל, גם למשבר חריף בעקבותיו.
והנה, אל מול עינינו, אנו רואים מיחזור של רעיונות ואמצעי מדיניות שהוכחו ככישלון מוחץ בעבר. נראה שבנגידים האמריקאיים התגלגלה רוחם של מלכי בית בורבון בצרפת, שעליהם נאמר שהם "לא למדו דבר ולא שכחו דבר". וכאן, למרות העובדה שאין זה יאה, אזדקק למיחזור משל עצמי. הנה דברים שנכתבו בטור הזה בפברואר 2004, שנשא את הכותרת "אפקט העושר":
אמונה מקובלת ששוררת כיום, והשלכותיה הקשות עלולות להתרגש עלינו בעתיד, היא האמונה באפקט העושר וביכולתו למנוע מיתון והאטה כלכלית.
שאלו את עצמכם שאלה פשוטה: נניח שיש שתי משפחות אמריקאיות דומות, שתיהן מהמעמד הבינוני הגר בפרברים, ולשתיהן קרה מאורע משמח. המשפחה הראשונה גילתה שמחיר השוק של הבית שבו היא גרה עלה ב-25% והוא שווה 250 אלף דולר במקום 200 אלף דולר, ואילו המפרנס העיקרי של המשפחה השנייה קיבל העלאה של 100 דולר נטו לשכרו החודשי. מצבה של מי משתי המשפחות השתפר יותר? זו שמחיר השוק של הנכס המשמעותי ביותר שבבעלותה עלה בעשרות אחוזים, בעשרות אלפי דולרים, או זו שהכנסתה השוטפת עלתה בסכום לא גדול?
תיק מניות במקום בית
אם נחליף את הבית, שהיה הגורם לאפקט העושר אז, בשווי תיק המניות, נראה שאין חדש תחת השמש. במה השתפרה יכולת הצריכה של מי שמחיר השוק של תיק המניות שלו עלה? הרי כדי להעלות את הצריכה הוא צריך מזומן, ואז עליו למכור את התיק ולממש את הרווח. אבל אז, למי שקנה ממנו את המניות יהיה פחות מזומן והוא יצטרך להקטין צריכה - וכך ברמה הכוללת של המשק לא קרה כאן כלום.
ניתן לטעון שכנגד עליית ערך התיק יכול אותו משקיע לקבל אשראי נוסף - כסף יש מאין - ולהשתמש בו לצריכה. לרוע המזל, זה בדיוק מה שקרה לפני כמה שנים בתחום הנדל"ן. למשך זמן מסוים אכן ניתן לצרוך יותר, אבל אז צריך להתחיל להחזיר את האשראי ולצרוך פחות. לא מדובר פה בגידול קבוע בצריכה, אלא רק בהקדמת צריכה להיום על חשבון הצריכה מחר. לכן המסקנה אז היתה חדה וברורה. הנה המשך הציטוטים מ-2004:
איזה עושר בדיוק נוצר למשפחה שחוותה עלייה במחיר הנכס? במה השתפר כושר ההחזר שלה? האם ההכנסה החודשית שלה עלתה ולו בסנט שחוק אחד? התשובה היא שלילית. מה שקרה הוא שערך הביטחונות שבידיה, לצורך קבלת אשראי בנקאי, עלה. זה הכל. אבל אשראי - בין אם לצרכנים ובין אם לחברות, יגיד לכם כל בנקאי - לא מחזירים מתוך הביטחונות, אלא בהתבסס בראש ובראשונה על יכולת ההחזר, שהיא כושר יצירת תזרים המזומן של הלווה, בין אם הוא שכיר במפעל ובין אם הוא המפעל עצמו.
כפי שניתן ללמוד מהנתונים הכלכליים המצרפיים, מעט מאוד משפחות נהנות מעלייה בהכנסתן השוטפת, שכן שוק העבודה שאינו מתאושש אינו מאפשר עליית שכר ריאלית אלא אפילו להפך - השכר נשחק.
ושוב, כמו בימי אופוריית "הכלכלה החדשה" עומדים פרשנים שונים, כמו כלכלנים, פוליטיקאים, אנשי תקשורת או מנהלי חברות ואנשי עסקים, קושרים לתופעה הזאת, שבבסיסה היא פשוט חוסר אחריות פיננסי מהדרגה הראשונה, כתרים ורואים אותה כגאונות צרופה, גאונות שתביא את אמריקה לפריחה כלכלית. אלה שעומדים מהצד ואומרים שמדובר שוב באופוריה חסרת בסיס נתפשים שוב כקטני אמונה, כמי שאינם מבינים את המנגנון הכלכלי המופלא הזה של יצירת עושר יש מאין.
עד כאן הציטוטים מ-2004. אחרי שש שנים ומה שעבר על כלכלות העולם, ובראשן ארה"ב, ניתן היה להניח או לפחות לקוות שהלקחים נלמדו. שמקבלי ההחלטות יבינו ויודו בפני עצמם ובפני הציבור שלו הם אחראים שאין פתרונות קלים, ושבדרך להבראה יצטרכו לעבור לא מעט שנים של ירידה ברמת חיים. אחרי שרואים את המאמר של ברננקי ב"וושינגטון פוסט", ניתן לומר בצער שמקבלי ההחלטות בארה"ב עדיין לא הפנימו זאת, והם עדיין ממחזרים רעיונות שכשלו בעבר רק מפני שהם לכאורה מבטיחים פתרון קל יותר, ומתוך פחד להתמודד עם המציאות. וכל עוד מדיניות המיחזור הזאת בתוקף - עלינו להיות מוכנים לכך שאחריתה תהיה כמו זו של המדיניות הקודמת.
-
הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות
המיחזור המסוכן של אפקט העושר
דורון צור
28.11.2010 / 7:02