>> מה שאנחנו צריכים עכשיו הוא ג'ונתן סוויפט חדש.
רוב האנשים מכירים את סוויפט כמחבר "מסעי גוליבר", אך האירועים האחרונים באירלנד גרמו לי להיזכר במאמרו "הצעה צנועה", שבו תיאר את עניים הנורא של האירים, והציע פתרון: למכור את ילדיהם כמזון. "אני מודה כי מזון זה יהיה יקר למדי", כתב סוויפט במאמר הסאטירי. "ועל כן הוא מתאים עד מאוד לבעלי האדמות שכבר זללו בכל פה את ההורים, ויהיו קהל היעד המתאים ביותר בשביל הילדים".
נכון, כיום לא מדובר בבעלי אדמות אלא בבנקאים, והם בסך הכל מרוששים את האוכלוסייה ולא אוכלים אותה. ואולם רק סאטיריקן בעל עט שנון במיוחד יכול לעשות צדק עם מה שקורה לאירלנד בימים אלה.
הסיפור האירי החל בנס כלכלי גדול, אך בסופו של דבר הנס הזה הוביל לטירוף ספקולטיבי שהונע על ידי בנקים ויזמי נדל"ן, והכל במסגרת יחסים נעימים עם הפוליטיקאים המובילים. הטירוף הזה מומן בהלוואות ענק של הבנקים האיריים, בעיקר מבנקים במדינות אחרות באירופה.
ואז הבועה התפוצצה, ואותם בנקים ניצבו בפני הפסדים עצומים. ניתן היה לצפות שמי שהלווה את הכסף לבנקים יחלוק עמם את ההפסדים. אחרי הכל היו אלה יחסים בהסכמה, ואם הם לא הבינו את הסיכונים שהם נוטלים, הבנקים לא יכולים היו להאשים איש מלבד עצמם. ובכל זאת, ממשלת אירלנד התערבה כדי לערוב לחובות הבנקים, והפכה את ההפסדים הפרטיים שלהם להתחייבויות ציבוריות.
לפני התפוצצות הבועה היו לאירלנד מעט חובות ציבוריים. ואולם כשמשלמי המסים נאלצו לפתע לספוג את הפסדי הבנקים, ולאחר שההכנסות צנחו, הוטל פתאום ספק באמינותה של אירלנד. לכן היא ניסתה להרגיע את השווקים בתוכנית קיצוצים מחמירה.
כעת, קחו צעד אחד אחורה וחישבו על כך. החובות האלה לא נוצרו כתוצאה ממימון תוכניות ציבוריות, אלא על ידי עסקנים פרטיים שלא ראו דבר מלבד רווחיהם הפרטיים. וכעת האזרחים האירים נושאים בעול החובות האלה. למעשה, הם נושאים בנטל כבד הרבה יותר - משום שהקיצוצים גרמו למיתון, שתוצאותיו הן ירידה בהכנסותיהם ואבטלה גואה.
ואולם האנשים הרציניים יאמרו שאין שום אפשרות אחרת: כל זה נחוץ להשבת האמון. עד כמה שזה נשמע מוזר, האמון לא ממש משתפר. נהפוך הוא: המשקיעים נוכחו כי כל אמצעי הצנע מדכאים את הכלכלה האירית - ובורחים מהאג"ח האיריות בשל חולשת הכלכלה.
אז מה עכשיו? אירלנד ושכנותיה הרכיבו בסוף השבוע את מה שמכונה "חילוץ". ואולם ממשלת אירלנד רק הבטיחה למעשה לספוג עוד גזירות בתמורה לקו אשראי - שנועד, כמובן, להשיב את האמון. השווקים, מן הסתם, לא התרשמו.
האם זה באמת חייב להיות ככה?
בתחילת 2009, אחת הבדיחות הנפוצות היתה: "מה ההבדל בין איסלנד לאירלנד? אות אחת ושישה חודשים". זה היה אמור להיות הומור שחור. לא משנה כמה גרוע היה מצבה של אירלנד, לא ניתן היה להשוות אותו לאסון של איסלנד.
ואולם כיום נראה שאיסלנד מסתדרת יותר טוב מאירלנד. הנסיגה הכלכלית שלה לא יותר חמורה מזו של אירלנד, האבטלה פחות חמורה ונראה כי היא בעמדה טובה יותר לקראת התאוששות. למעשה, נראה שהמשקיעים תוהים כעת אם האג"ח של איסלנד בטוחות יותר מאלה של אירלנד. כיצד זה מתקבל על הדעת?
חלק מהתשובה טמון בכך שאיסלנד נתנה לבנקים הזרים לשלם את המחיר על השיפוט הלקוי שלהם, במקום להטיל זאת על משלמי המסים. בנוסף, איסלנד נמנעה מבהלה פיננסית באמצעות הגבלות הון זמניות על תושביה. איסלנד גם הרוויחה מהעובדה שבניגוד לאירלנד, היא עדיין משתמשת במטבע משלה. פיחות הקרונה, שהפך את היצוא מאיסלנד לתחרותי יותר, היה גורם חשוב שבלם הידרדרות חמורה יותר של הכלכלה האיסלנדית.
אף אחד מהאמצעים האלה לא זמין בפני אירלנד, אומרים החכמים. הם יגידו שאירלנד חייבת להמשיך להסב כאב לאזרחיה - משום שכל דבר אחר יפגע באמון השווקים.
ואולם אירלנד נמצאת כבר בשנה שלישית של מדיניות הצנע, והאמון ממשיך להתרחק ממנה. אי אפשר שלא לתהות מה יגרום לאנשים הרציניים להבין שהענשת הציבור על חטאי הבנקים היא חמורה מפשע. היא שגיאה.
אירלנד - ארץ אוכלת יושביה
פול קרוגמן
28.11.2010 / 7:39