>> שר המשפטים יעקב נאמן סבור שהמדינה משמשת דוגמה לא טובה לאזרחים בכל הקשור להפחתת העומס בבתי המשפט, משום שאינה מעבירה תיקים שהיא צד להם להליך בוררות. "מה הפלא שהציבור חושש מבוררות ומעדיף להתדיין בבתי המשפט, כשהמדינה עצמה אינה מעבירה לבוררות תיקים שהיא צד להם", אמר יעקב נאמן בפתיחת יום עיון שקיים המוסד הישראלי לבוררות עסקית ביום רביעי בנושא "המדינה כצד בבוררויות".
"מערכת המשפט פשוט סתומה", הוסיף נאמן, ולמרות כל הניסיונות להקל על המערכת - בין השאר באמצעות העברת סכסוכים להליכים כמו גישור, פישור ובוררות - הציבור עדיין חושש ממוסד הבוררות. התוצאה, לטענת נאמן: הציבור מקבל "עינוי דין ולא צדק".
הפתרון שהציג נאמן ביום העיון: "בקרוב נעביר הצעת חוק שתיתן סמכות לכל שופט להעביר תיק לבוררות - לפי שיקול דעתו".
באוקטובר 2009 הוציא מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, הנחיה חדשה שכונתה "מהפכה" בהתייחסות המדינה למוסד הבוררויות. ההנחיה סימנה שינוי במדיניות המדינה להליכי בוררות. מזוז הודיע כי החליט לזנוח את הגישה שהנהיג קודמו בתפקיד, אליקים רובינשטיין, שלפיה "ככלל, אין המדינה מיישבת את סכסוכיה בבוררות אלא באמצעות בתי המשפט", וקבע כי המדינה תפנה לבוררות במקרים מסוימים.
כשפורסם הנוהל החדש הסבירה המדינה: "פתרון סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט הוא תופעה ראויה שיש לעודדה...בפרט מאחר שהמדינה מעודדת מתדיינים אחרים לפעול ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, ראוי לה כי תנהג באותו האופן. בפתרון זה יש כדי להפחית את העומס על מערכת בתי המשפט, לקדם הכרעות מהירות בסכסוכים ולסייע בשמירה על מערכות יחסים ארוכות טווח ועל המשך שיתוף הפעולה בין הצדדים, למרות מחלוקות שנתגלעו ביניהם".
מזוז אמר ביום העיון כי שינוי המדיניות היה חלק ממהלך רחב יותר של פתיחות וביזור בניהול הסכסוכים האזרחיים של המדינה. "מדיניותו של רובינשטיין", הוסיף מזוז, "לא היתה גחמה של אדם אחד; היו מקרים שביססו אותה. לדעתי, הבעיה שזו מדיניות גורפת מדי".
כמה מהבעיות, שהיו מנימוקיו של רובינשטיין להנחיה האוסרת פנייה לבוררות, תוקנו בחוק הבוררות - עוד לפני שפמזוז פירסם את ההנחיה החדשה. אחד המחסומים היה חוסר היכולת לערער על פסק הבוררות - מה שהרתיע את המדינה "שחששה להפקיד את גורלה בידי בורר, כשלאחר מכן אין לה אפשרות לערער עליו, בעוד שבבית המשפט יש לפחות אפשרות ערכאת ערעור אחת". החוק תוקן וכיום ניתן לערער על פסק בוררות אם הצדדים מסכימים.
ההנחיה של מזוז הציבה תנאי אחד: היועץ המשפטי לממשלה הוא הגורם המוסמך היחיד להחליט על הכללת סעיף בוררות בהסכם שהמדינה צד לו, או על הפניית סכסוך לבוררות כשלא קיים בין הצדדים הסכם עם סעיף בוררות - בלא אישורו של היועץ, אין תוקף להסכמה להעביר את הסכסוך לבוררות.
בפועל, סיפר מזוז ביום העיון, לא הגיעה אליו אף בקשה כששימש יועץ משפטי לממשלה להפנות סכסוך לבוררות במקום להשאירו בבית המשפט - על אף שלדבריו, בחוזים של עבודות תשתית גדולות שמכינה המדינה יש סעיף בוררות.
בעניין זה אמר עו"ד רובי בכר, כי הסיבה היחידה שהמדינה מכניסה סעיפי בוררות בחוזי תשתית היא רצונה שחברות זרות, המתעקשות על סעיף בוררות בחוזה, יבצעו עבודות תשתית גדולות. לדבריו, אם זה היה תלוי במדינה, היא לא היתה מכניסה סעיף בוררות גם לחוזי התשתית.
פרקליטת מחוז תל אביב (אזרחי), עו"ד גלי מיארה, חיזקה את דבריו של מזוז וסיפרה כי לא נתקלה אפילו בפנייה מצד גופים המנהלים הליכים משפטיים מול המדינה, שבה התבקשה המדינה להסכים להעברת סכסוך לבוררות. "אם מדברים על הסרת העומס מבתי המשפט, עלינו לדבר על מסה של תיקים".
לדבריה, גם אם משרד ממשלתי רוצה להעביר סכסוך לבוררות, הרי שלפני פנייתו אליה מתעוררת שאלת התקציב. "תקציב זה ביורוקרטיה, זוהי צרה שאין לה תשובה. ברמת החשב הבודד, כשצריך להעביר תיק בודד לבוררות יש ביורוקרטיה שצריך להביאה בחשבון". יתרה מזאת, אמרה מיארה, כשהמדינה מסכימה לבוררות, היא מעדיפה שהבורר יהיה שופט בדימוס, אבל: "אין הרבה שופטים בדימוס שהם בוררים - ואז נוצר עומס גם עליהם וגם על מוסד הבוררות".
מסר לא נכון לציבור
שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר, לשעבר עורך דין ובורר מוערך, שידוע בגישתו החיובית לבוררויות ולאי-התערבות בתי משפט בפסקי בוררות, אמר ביום העיון כי בהנחייתו של מזוז יש אמנם יתרונות רבים - "אבל עדיין יש חשש של המדינה מבוררות, ואפילו הצבת מכשול".
לדבריו, הנחיית מזוז המבקשת להגביל את הבורר בסכום שיוכל לפסוק נגד המדינה (לפי הנוהל, המדינה יכולה "לשקול הגבלת סמכות הבורר לסכום מקסימלי שיוכל לפסוק בהכרעתו"), מעבירה לציבור מסר לא נכון; מה גם שאישור היועץ המשפטי לממשלה לוקח זמן רב מדי. לדעתו, היה נכון לתת סמכות זו גם לפרקליטי המחוז, שכן המדינה לא יכולה למשוך זמן: "להפך, המדינה צריכה ללכת לבוררות כדוגמה לרצון לסיים את ההליכים במהירות המרבית".
עוד אמר דנציגר: "בהליכים שהמדינה צד להם צריך לעמוד על פרוטוקול מסודר. ראוי שתהיה הקלטה של הדיונים ותמלול של ההקלטה". באשר לזהות הבורר, הוא ציין כי מדינה רשאית וצריכה לעמוד על כך שתהיה לה זכות וטו בבחירת הבורר. לדעתו, ראוי שתהיה רשימה סגורה של בוררים, רצוי שופטים בדימוס, שממנה יבחרו בורר מוסכם כשהמדינה היא צד לבוררות.
בעניין זה התערב השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, נשיא המוסד הישראלי לבוררות עסקית: "לפי הנחיות החשב הכללי, שופט מחוזי בדימוס זכאי לקבל 800 שקל לשעת בוררות ושופט עליון 950 שקל. למה שהם ירצו להיות בוררים בשכר כזה?".
למחוק את זכות הערעור
נשיא בית המשפט המחוזי תל אביב לשעבר, השופט בדימוס אורי גורן, כיום בורר מבוקש, אמר כי אין בסיס לחשש המדינה שמוסד הבוררות מתנהל שלא על פי הפרוצדורה והראיות הנהוגות בבתי המשפט. לדבריו, אם בוחרים בורר שהוא שופט בדימוס, הרי שדיני הפרוצדורה והראיות הם חלק משגרתו כשופט: "הוא רגיל להתנהל כך. יש את הסעיף שלפיו בורר יכול לחרוג מדיני הפרוצדורה והראיות - אבל משתמשים בזה לעתים נדירות".
על התיקון לחוק המאפשר ערעור על פסק הבורר, אמר גורן בציניות: "כולם מהללים את הערעור שמותנה בהסכמת הצדדים" - אלא שאם הבורר אינו מוכן שיערערו על החלטתו, התיקון הופך לריק מתוכן, שכן אם הצדדים רוצים את אותו בורר הם יוותרו על זכות הערעור. גורן סיפר כי באחרונה הגיע אליו תיק לבוררות: "היה כתוב בו שאפשר לערער על הבוררות. אמרתי להם שאם הם לא מוחקים את הסעיף אני לא מוכן לשמוע את התיק. כמובן שהם מחקו".
"מה הפלא שהציבור חושש מבוררות כשהמדינה לא מעבירה תיקים להליך?"
מאת שני מזרחי
28.11.2010 / 7:02