מקובל לדבר על תרבות הצריכה כתהליך כלכלי וחברתי תוך ניתוח רחב של התופעות הסוציולוגיות של אופנות ופרסום, השפעה חברתית ופירוק מנגנונים של קהילה ומשפחה - בעוד כל אלו חשובים מאד, כדאי להפנות מבט גם לנגיעה של תרבות הצריכה בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו.
יוצאים מהמודה
דמיינו רגע את החדר שלכם בבית, או אולי חדר הילדים. נסו רגע לראות את החדר בעיני רוחכם, לדמיין את החללים שבו, הרהיטים.. וכעת נסו להעריך - כמה חפצים יש בחדר הזה שלא נגעה בהם יד אדם כבר חודשים? אולי אפילו כמה שסביר שלא יגעו בהם עוד לעולם?
בגדים שיצאו מהמידה או מהמודה, צעצועים שעבר זמנם, ספרים דקי כריכה ומסר- נערמים כמעט בכל חדר וכמעט בכל בית. אלו מוצרים שיוצרו, הובלו, שווקו ונמכרו כאשר ספק אם היה בהם צורך אי פעם, והנה ברור בכל מקרה שהצורך בהם היה זמני וקצר מועד. הביטו לרגע במוצרים האלו- ניכר בהם שלא נועדו ותוכננו להחזיק מעמד, פינות הפלסטיק השבורות, הקפיצים המשתרבבים ודפי הכריכה הקמוטים שלהם מעידים על כך שהובאו לעולם עם תוחלת חיים קצרה וציפיות נמוכות.
לא רק האנרגיה והחומר מתבזבזים במהלך של צריכה המונית כזו, לא רק בעיית הפסולת מטרידה. הרי בשירותם של החפצים האלו בילינו שעות בחיפושים וקניות, ערכנו וויכוחים והתמודדנו עם מניפולציות הולכות ומתחכמות של ילדינו, ונאבקנו בעטיפות שיווקיות שלעיתים גילו איכויות ועמידות גבוהה יותר מהמוצר עצמו. עבדנו קשה בשביל הכסף לרכוש את המוצר, אבל אנחנו עובדים די קשה גם במשרה הנוספת שלנו כצרכנים (ולמי שלא כואבות הרגליים אחרי אחר צהריים בקניון שיקום ויגיד).
לא צריך לחזור למערות
משכנעים אותנו שמדובר בשפע. מאות מיליוני דולרים של תעשיית הפרסום מזמינים אותנו ל"חווית קניה" (כאב רגליים וזמזום באוזניים כבר אמרתי?), מספרים סיפור על "איכות חיים" שלא נודעה לאנושות לדורותיה, ואני מזכיר לכם את הערימה ההיא של חפצים מיותרים ושעות מבוזבזות. במקרים קיצוניים אנחנו חשים את הריקנות של כל זה, כשהבגד או הצעצוע החדש שקנינו לילד נשכחים מייד והעיניים כבר משוטטות ומחפשות את הדבר הבא ש"אני פשוט חייב/ת שיקנו לי"
יש חלופות ממשיות לחיים כאלו של מרדף צריכה ומכולות אשפה, גם בלי לחזור למערות או לסוואנה, אפשר לחיות חיים טובים יותר. ניתן וכדאי לצרוך פחות אריזות ונוצצים, ויותר איכות אמיתית. לקנות מה שישרת אותנו לשנים (גם אם במחיר קצת גבוה יותר) ולא חפצים "חד פעמיים" שמשרתים את המעגל האינסופי של שדרוגים יקרים ופסולת מזהמת. להיזכר בהנאה במשחק ביחד ולאו דווקא ברכישת משחק חדש בכל ביקור, לעצור ולנשום- להרגיש מה אנחנו באמת צריכים ורוצים ולא מה דחפו לנו לראש.
* שי כהן הוא יו"ר הוועד המנהל של המכללה החברתית כלכלית