ארץ אוכלת פקידיה

>> ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בחר בשבוע שעבר את מועמדו לתפקיד נציב שירות המדינה - ברי בר ציון הצעיר, הלא מוכר וחסר הניסיון.

בתקשורת פורסמה ביקורת נוקבת על בחירת המחליף הלא מוכר, אבל ספק אם זה יעצור את ראש הממשלה. לא ברור אם זה מאחר שנתניהו חשק דווקא במועמד הלא מוכר והלא מנוסה הזה מסיבות השמורות עמו, או שמא לראש הממשלה לא היתה ברירה - מאחר שמי שהגישו את מועמדותם לתפקיד היו מלכתחילה מועמדים בלתי מוכרים ובלתי מרשימים יחסית.



נציב שירות המדינה הוא המלך של הממשלה. יש את ראש הממשלה, שמנהל את המדינה, ויש את נציב שירות המדינה, שמנהל את הממשלה עצמה. על פיו יישק דבר - גיוס עובדים, פיטורי עובדים, דרכי ההתנהלות של העובדים, קידום, תמריצים, מינויים פוליטיים - הכל נמצא על שולחנו של הנציב.



מתוקף תפקידו ועוצמתו, הנציב מחזיק את כל השרים בכף ידו - הוא זה שרשאי לאשר להם את המינוי של המקורב החביב עליהם, או אפילו לאשר להם תקנים ודרכי גיוס לעובדים חריגים. מתוקף תפקידו ועוצמתו, הנציב יכול לשנות את כל דרכי הניהול של הממשלה, בכך שישנה את הדרך שבה עובדי הממשלה מקודמים ומתומרצים. הנציב הוא גם בעל הדעה בנוגע לשכר עובדי הממשלה, בעיקר במקרים של עובדים חריגים בתפקידים חריגים.



מכלול התפקידים הזה מסביר במידת מה את הרגישות העצומה סביב מינוי הנציב. הוא גם מסביר את החשיבות המיוחדת שיש למינוי הנציב הפעם - במשך עשרות שנים קפאה נציבות שירות המדינה על שמריה, ועמה קפא המגזר הציבורי כולו. כיום, אופן עבודתה של ממשלת ישראל מפגר בעשרות שנים אחרי המקובל בממשלות מודרניות, והוא קורא לרפורמה מקיפה ובהולה. הנציב החדש עשוי להיות זה שיוביל את הרפורמה הזו - ובכך הוא עשוי להיהפך לאחד הפקידים המשפיעים ביותר בתולדות ממשלות ישראל.



אז איך זה שלא ראינו את כל שועי המדינה עומדים בתור לקבל את התפקיד? אפשרות אחת היא שכולם ידעו כי המכרז לבחירת נציב חדש הוא משחק מכור, וכי ראש הממשלה חשק מלכתחילה במועמד מסוים. אפשרות אחרת היא שכבר אף אחד לא עומד בתור לקבל תפקיד במגזר הציבורי, יהיה זה תפקיד חשוב, משפיע ומעניין ככל שיהיה, מכיוון שקצה נפשם של אנשים בשירות הציבור במסגרת המגזר הציבורי. למי יש חשק לשרת בממשלה כאשר המגזר הציבורי נהפך לארץ אוכלת פקידיה?



עובדה, לפחות תפקיד בכיר מאוד נוסף עומד פתוח בימים אלה - המפקח על הבנקים, וגם שם האדמה אינה רועדת מהדוחק של מי שמנסים להתמנות למפקח הבא. יתרה מכך, תפקיד שלישי חשוב ומשפיע עומד להתפנות בקרוב - הממונה על ההגבלים העסקיים, והתחושה היא שהדוחק שם לא יהיה רב יותר. שלושה תפקידים מהמעניינים, החשובים ורבי העוצמה ביותר בממשלה מתפנים בימים אלה - ואף אחד מהם לא הצליח להיהפך לאבן שואבת לענקי הרוח והעשייה של ישראל.



בואו נודה בכך: פסה הציונות בישראל, לפחות בכל הקשור למימוש המודרני של תפישת הציונות. את המדינה דור תש"ח כבר הקים - המשימה של הדורות הנוכחיים היא לדאוג לשימורה ולהתפתחותה של המדינה. בשביל זה צריכים הדורות הנוכחיים לתרום ממיטב מרצם וכישרונם לשירות המדינה והציבור - אם באמצעות התגייסות לפוליטיקה או אם באמצעות התגייסות למגזר הציבורי על כל זרועותיו. אלא שלא זה ולא זה קורים.



הפוליטיקה כבר מזמן מוקצית מחמת מיאוס ואנשים איכותיים מדירים את רגלם ממנה. כעת גם המגזר הציבורי עובר אותה ההידרדרות - מיטב המוחות של ישראל בוחרים להיות סוחרי מט"ח, בנקאים, מהנדסי היי-טק או עורכי דין. הם אינם בוחרים להיות פקידים.



בכך ישראל שונה באופן קיצוני ממרבית המדינות המתקדמות בעולם. בסינגפור, שנחשבת אחת משלוש המדינות המצטיינות בניהולן בעולם, השירות במגזר הציבורי נחשב פסגת ההישגים, ומיטב המוחות הסינגפוריים עובדים בממשלה. מן הצד השני של האוקיינוס, בארה"ב הגדולה, אין דבר מקובל יותר מאשר מעבר של מנהלים בכירים מהמגזר הפרטי לתפקידים בכירים בממשל, וחוזר חלילה.



התגייסות כזו כלל אינה עומדת על הפרק בישראל - מנהלים בכירים כאן נזהרים מהמגזר הציבורי כמו מאש. חלקם מתרצים זאת בשכר הנמוך. חלקם נתלים ב"משפטיזציה" - התהליך המייגע של חתימה על הסכם ניגוד עניינים שהם יחויבו בו, ואחר כך העובדה שכל פעולה שלהם תיבדק אם היא אינה נגועה בעבירה על ההסכם שחתמו. כמעט כולם מלינים על ביקורתיות יתר - מצד מבקר המדינה והתקשורת גם יחד.



במדינת היהודים, הם טוענים, אוהבים לבקר, הרבה פחות אוהבים לפרגן. כמעט כולם חוששים מחוסר היכולת לפעול, בגלל הביורוקרטיה הממשלתית וההליכים המשפטיים הארוכים שמחייבת נקיטת כל פעולה (למשל, הקושי שמערימה נציבות שירות המדינה בפני גיוס עובדים, נמרצים וראויים, שלא במסגרת תהליכים ארוכים של מכרזים). ובסוף, כולם חוששים מפוליטיזציה, ומכך שהפוליטיקאים יצרו את צעדיהם - ראו את החששות שליוו את המכרז לבחירת נציב חדש לשירות המדינה.



בסופו של יום יש אלף ואחת סיבות מדוע פסה רוח ההתגייסות למגזר הציבורי, אבל לכולן יש משמעות אחת: ממשלת ישראל הולכת ומידרדרת, ומאבדת מכוחה ומאיכותה. אם התהליך הזה לא ייעצר, לישראל לא תהיה תקומה.