האתגר של אובמה: לקצץ בתקציב, להעלות מסים ולהיבחר מחדש

>> בשבוע שעבר אסיה, השבוע אירופה: אין פלא שנשיא ארה"ב, ברק אובמה, נכח במפגשי פסגה רבים מאז המכה שספגה מפלגתו בבחירות לקונגרס. לנוכח האפשרות של מבוי סתום בבית, פנה הנשיא בטבעיות אל מחוץ לארה"ב. אך הוא זקוק נואשות להוכיח כי עדיין ביכולתו להוביל את מדיניות הפנים. עליו להתחיל באמצעות שכנוע הקונגרס להגיע להסכם בנושא המאבק בגירעון המאיים של ארה"ב.



הדעה הרווחת היא שהסכם שכזה אינו אפשרי: הבעיה גדולה מדי והתנאים הפוליטיים קשים מדי. אך המחשבה שהגירעון אינו בר-תיקון שגויה, לאור שתי ההצעות לטיפול בו שהועלו החודש. גם חילוקי הדעות הפוליטיים אינם בלתי ניתנים לגישור.

היקף הבעיה התקציבית של ארה"ב תלוי בטווח שבו בוחנים אותה. הגירעון הנוכחי, בשיעור של 9% מהתמ"ג, הוא אדיר. החוב הציבורי שמוחזק בידי הציבור זינק ל-62% מהתמ"ג - השיעור הגבוה ביותר שנרשם ב-50 השנים האחרונות. אך מצב זה נגרם בעיקר עקב הקשיים הכלכליים שבהם נתונה ארה"ב. אם הצמיחה תתאושש, ניתן יהיה לסתום את החורים שנותרו בעקבות שנים של הורדות מסים סדרתיות ובזבוז מיותר: כדי לייצב את החוב הפדרלי עד 2015, יש צורך לקבוע קיצוצים בהוצאות או העלאות מס בסך של 2% מהתמ"ג.



ואולם במבט אל העתיד הרחוק יותר מתגלה פער חריף יותר, עקב הזדקנות האוכלוסייה והגדלת הנטל על קרנות הפנסיה ושירותי הבריאות. הקצבאות העתידיות צפויות להכפיל את החוב הפדרלי עד 2027, והנתון רק יגדל וילך לאחר מכן. נתוני חובות המדינות והעיריות מפחידים גם הם.



הפתרון צריך להתחיל בהסכם בין אובמה לקונגרס לגבי יעד ברמה סבירה של חוב פדרלי שמוחזק בידי הציבור: לדוגמה, 60% מהתמ"ג עד 2020. הצדדים צריכים גם להסכים על כך שכדי להשיג יעד זה, יש לאזן בין קיצוצים בתקציב לבין העלאות מסים. "אקונומיסט" סבור כי החלק הארי של התיקון הזה צריך לנבוע מקיצוץ בהוצאות. תקציבי הרווחה נמצאים בלב הבעיה ויש לקצץ בהם, ומחקרים הראו כי אף שקיצוצים בתקציב פוגעים בצמיחה בטווח הקצר, הם פוגעים פחות מהעלאות מסים. בנוסף, בטווח הארוך העלאת גיל הפרישה ורפורמות נוספות ירחיבו את כוח העבודה ויגדילו את פוטנציאל התפוקה, בעוד שמסים גבוהים יותר יפגעו בתמריצים לעבוד ולהשקיע.



מטמון של טריליון דולר



אך גם לתומכי הממשלה הקטנה - בהם "אקונומיסט" - יש סיבות טובות לתמוך גם בהעלאת מסים. מבחינה פוליטית, סביר להניח שזה יהיה המחיר של כל הסכם על-מפלגתי. מבחינה כלכלית, יש מרווח סביר לתמרון מבלי לפגוע בצמיחה. המסים בארה"ב נמוכים יחסית לאחר ההפחתות של השנים האחרונות. בעולם אידיאלי, נטל המסים יעבור בהדרגה מההכנסה לצריכה (כולל מס על פליטות הפחמן). אך הדבר מסובך מבחינה פוליטית - ויש יעד קל בהרבה לרפורמה.



מערכת המס של ארה"ב עמוסה בהטבות, פטורים וזיכויים שמזינים תעשיית יועצים - אך מבזבזים אנרגיה כלכלית. סילוק כמה מאותם עיוותים - כלומר הרחבת בסיס המס מבלי להוסיף מסים חדשים - עשויה להכניס כטריליון דולר בשנה. אף שחלק מהשינויים עשויים לכלול הנמכה של שיעור המס השולי, זה קצת כמו למצוא כסף שנפל מתחת לכריות הספה. מערכת המס צריכה להיות פשוטה, הוגנת ויעילה יותר. פירוש הדבר הוא שארה"ב יכולה לשאוף לאיזון בין קיצוץ בהוצאות להעלאות מסים, בדומה לתוכנית של בריטניה. להערכת "אקונומיסט", הקיצוץ בהוצאות צריך להיות אחראי ל-75% מהנטל, והעלאות המסים ל-25%.



יש חשש לגיטימי שתוכנית צנע - אם תבוצע בחופזה - תיפגע בהתאוששות המדשדשת. אך הדבר מחזק את הטיעונים בעד תוכנית אמינה לצמצום הגירעון. ממשלת ארה"ב, בכך שתרגיע את השווקים באשר ליכולתה לשלוט בחובותיה, תוכל לפעול כדי להאיץ את הכלכלה בטווח הקצר במידת הצורך - לדוגמה, על ידי הארכת תוקף הטבות המס של ממשל בוש באופן זמני.



אובמה והרפובליקאים מלאים ברעיונות להקפאת הוצאות שאינן מחויבות מציאות, בהן מרבית פעילויות הממשל - החל מביטחון וכלה בפארקים לאומיים. הם גילו מטרה משותפת בתקיפת "תקציבים משוריינים", פרויקטי מחמד שמכניסים הפוליטיקאים להצעות חוק. אך ההוצאות שאינן מחויבות, בהן הביטחון, מהוות יותר מ-40% מהתקציב הכולל. הזכאים לקצבאות, ובייחוד לקצבאות הביטוח הלאומי (פנסיות), שירותי הבריאות לקשישים ולעניים (מדיקר ומדיקייד), מייצגים את מרבית ההוצאות ואפילו את מרבית הגידול בהוצאות.



הפתרון לא פופולרי - אך פשוט



בנושא הפנסיות הפתרון ברור, גם אם אינו פופולרי: אנשים צריכים לעבוד שנים רבות יותר. ארה"ב צריכה להתאים את גיל הפרישה לתוחלת החיים, ולהפחית את דמי הפנסיה הניתנים לעובדים בעלי הכנסות גבוהות. התקרה למס השכר (מעבר למס הכנסה) צריכה לעלות, כך שתכסה 90% מההכנסות, לעומת 86% כיום.



ההוצאה על שירותי הבריאות היא סוגיה קשה בהרבה, משום שהיא חובקת הן את הזדקנות האוכלוסייה והן את העלייה בביקוש לשירותים. מבוטחים עשירים יותר צריכים לשלם יותר למדיקר, ויש להגביל את נדיבות המערכת על ידי ועדה עצמאית שתוקם תחת רפורמת שירותי הבריאות של אובמה כדי לפקח על השירותים ועל התשלומים.



קל יחסית להתוות תוכנית להפחתת הגירעון, ובסופו של דבר החובות, לקנה מידה סביר יותר. השגת הסכמה מצד הפוליטיקאים מורכבת יותר.



ואולם מנהיגים אמיתיים יודעים כיצד להפוך את הקשיים לאפשריים. שני דברים צריכים לעמוד לנגד עיניו של אובמה: הראשון, ייתכן שהפוליטיקה של המציאות התקציבית תהיה פחות נוראה מכפי שנדמה לו. נשיאי ארה"ב לשעבר רונלד רייגן וביל קלינטון זכו לכהונה שנייה לאחר שקיצצו בתקציבי הרווחה או העלו מסים. סקרים במדינות אחרות מראים כי בימים אלה אפשר למכור "אהבה קשוחה". שנית, בטווח הארוך הכלכלה תעיד: אם ארה"ב לא תשנה כיוון, היא צועדת לאבדון. אם אובמה לא ימצא את התעוזה הדרושה כדי להתחיל לטפל בבעיה, הוא יגלה שאמריקאים רבים יותר, ה"אקונומיסט" ואפילו בכירים ממדינות זרות, יהיו רק מתוסכלים ממנו יותר ויותר.