חושבים שאני רוטשילד

מאת ליאת זנד



להיות בעל נכס ברוטשילד, שרשום כדת וכדין על שמך בטאבו, משול לזכייה בפרס בינוני בלוטו - כך לפחות נשמעות התגובות כשאני מזכירה היכן אני גרה. בחיי היומיום, כמו כל פנטזיה, זה הרבה יותר ארצי.



לגור בשדרות רוטשילד זה לגור באתר תיירות. כל קמפיין של עיריית תל אביב יתקיים "בשדרה", כמו שקוראים לה דיירי השכונה, וכל אורח שמגיע מחו"ל או סתם מעיר פרברית מוצא עצמו מהלך בה שעה ארוכה. משמאל הוא רואה בתים מאובקים שעברו שימור מחמיר ומימין את גל אוחובסקי בקנטינה.



לגור בשדרות רוטשילד, או בשכונה שמסביב, הלוא היא לב העיר, זה קצת כמו לגור בקיבוץ, בעיקר למי שקנה בה נכס הרבה לפני ש"השדרה" נהפכה למותג. את הרכב הוא זנח או שלא הזיז אותו מהחניה מאז הפעם האחרונה שביקר אצל ההורים בחדרה. הדייר המקומי עבר מזמן לאופניים או לטוסטוס. את מעבר החצייה שלו חוצים בכל בוקר מכוניות כמו יגואר, מרצדס ואלפא רומאו של אותם שכנים מנותקים מה"פרויקטים" היוקרתיים שבמרכז העיר.



לצד המגדלים החדשים בשדרה, שוכנים הבתים הישנים של תל אביב שמתחזקים לבדם שורה של בעלי מקצוע, שרק הם יודעים איך נראית צנרת הטלאים הישנה ופותחים שוב ושוב את הסתימות שגורמים שורשי הפיקוסים שבשדרה. כשיורד גשם בחורף, אין לתושבים סיכוי לחצות את מפגש הרחובות אחד העם-שינקין, מפני שפשוט אין שם ניקוז. שיפוץ השדרה פסח על שיפוץ שאר תשתיות השכונה. עכשיו מבטיחים ששינקין הגווע עומד לפני שיפוץ.



לכל דיירי השכונה יש קפה שכונתי שבו הם פוגשים בדיוק את אותם האנשים מדי בוקר. כולם, אף שזה לא נראה כך לעין זרה, עובדים קשה מאוד לפרנסתם, אלא שהם מבלים הרבה יותר ברחוב - ממעטים לארח בדירות הקטנות ומעדיפים קפה בשדרה. שם הם ישמעו לא אחת ממכריהם ש"ניתן למכור את הנכס ברווחים של מאות אחוזים, ורק היום".



אבל דייר האליזה המקומית לא ימהר להחליף את דירתו באחרת - גם אם מדובר בדירה גדולה ומהודרת בפרבר ישנוני. הוא מכור לקיבוץ העירוני שלו ומתעלם מדי יום מהתיירות, מההמולה ומהסיטי העסקית השוכנת בקצה. מבחינת בן המקום, הוא חי בשכונה הכי טובה בתל אביב.