לפצח את הקוד
אולי יש קוד ויש שיטה?
אין קשר, אין קשר
עולה ויורד ללא שליטה,
מתחמק ואין בו אחיזה.
כסף, כסף, כסף
שורף לי את קצה היד.
כסף, כסף, כסף
בא ונעלם מיד.
אין שקט, אין שלווה
אין הגנה ואין תרופה.
("אין קשר". מלים: רמי פורטיס, לחן: ברי סחרוף)
האם יש קוד ושיטה בעולם ההשקעות? פורטיס טוען שאין. ואכן, מי שמסתכל על השווקים בטווחי זמן קצרים יכול לראות רק שהם עולים ויורדים ללא שיטה. בשוק מכנים זאת "הליכת אקראי" (random walk). מי שינסה להרוויח בשוק המניות במשחקי הטווח הקצר יגלה די מהר שהכסף "בא ונעלם מיד".
את השיטה ואת הקוד של השווקים ניתן לפצח רק באמצעות מבט על טווחי זמן ארוכים. בטווחים הארוכים ניתן לרוב לראות את השיטה ואת האחיזה במציאות. מי שמשקיע במניות לטווחים ארוכים ובפיזור רחב - בשווקים שונים, בענפים שונים, במטבעות שונים ובאמצעות מדדים רחבים ומכשירים יעילים וזולים - יגלה שיכולות להיות לו הגנה, תרופה וגם תשואה לא רעה.
ומאיפה הדירה? אבא ישלם
המצב גרוע, ואין שום פתרון.
פתאום אני תקוע, עם שקל אחרון.
גם אני כבר מוכן לוויתורים,
אך בתנאי שלפני כן ההורים.
ההורים רק אומרים, רק אומרים:
אין לי כסף אין לי, אבא כך אומר.
הלוואי והיה לי יותר, הוא אומר.
("אין לי כסף". מלים: אהוד מנור, לחן: אריאל זילבר, ביצוע: גידי גוב)
מלותיו של אהוד מנור חושפות את אחת הסיבות המרכזיות להתנפחות מחירי הנדל"ן בישראל - כסף מההורים. הורים רבים חשים מחויבים לסייע לילדיהם להשיג קורת גג, ועוזרים להם ברכישת דירה.
לפני כשבועיים פירסם themarker סקר שלפיו כ-50% מהזוגות הצעירים נעזרים בהוריהם בקניית הדירה הראשונה. אחד ההורים אף צוטט בכתבה באומרו שהוא מתכוון לתת לבנו שהתחתן באחרונה כ-300 אלף שקל לקניית דירה. עם סכום דומה מהורי הכלה, מעט חיסכון של הזוג הצעיר ומשכנתא מהבנק יוכלו שני הצעירים לממן לעצמם דירה חדשה בסכום דמיוני עבורם - כ-1.5 מיליון שקל.
אבל לא לכל ההורים יש סכומים כאלה. מי שהוריו אומרים לו "אין לי כסף אין לי", יצטרך להיות מוכן לוויתורים. וכמו שנאמר בהמשך השיר: "צריך להיות צנוע וגם מציאותי".
מדוע להשקיע בחברות התרופות
רוח לא עולה כסף.
גם לא חלומות.
רק שהרוח תקרר אותי, ואין לי כסף לתרופות,
וחלומות הילדים לא יאכלו.
("חוץ ממך כלום". מלים: איתן גלס, לחן: רמי קליינשטיין)
נכון, רוח לא עולה כסף אבל תרופות דווקא כן. ההוצאה הציבורית על בריאות עולה יחד עם תוחלת החיים. זוהי גם אחת הסיבות לכך שתחום הבריאות נחשב לחסין מיתון. אנשים אולי לא יחליפו מכונית ודירה בתקופות של חוסר ודאות, אבל על תרופות וטיפולים רפואיים הם יעדיפו לא לוותר. מי שאין לו כסף לתרופות באמת נמצא בצרה.
חברות התרופות המשיכו להרוויח לאורך המשבר הפיננסי. מניותיהן נסחרו בשנה האחרונה במחירים שנחשבים ללא גבוהים בהשוואה לעבר, וגם תשואות הדיווידנד שלהן אטרקטיביות למדי - בדרך כלל בין 3% ל-6%. משקיעים שמחפשים פיזור יכולים להשקיע בתעודות סל שעוקבות אחר מדדי מניות מתחומי הרפואה ובכך לצמצם לעצמם את הסיכון.
השקעה בחברות התרופות נחשבת לדפנסיווית בדרך כלל, ואינה מתאימה למי שחולם על תשואה של 50% בשנה. לא נורא, ילדים הרי לא יכולים לאכול חלומות, וכדאי שלפחות יהיה די כסף כדי לקנות להם תרופות.
העבודה היא חיינו?
אין לו זמן לשמוע את המוסיקה בטבע.
אין לו זמן לראות את הים והשקיעה.
אין לו זמן ללכת לשקוע בקולנוע.
תמצאו אותו תמיד בעבודה.
על הבוקר כשהוא קם,
הוא עייף ולא רגוע.
ממהר עם הקפה, והראש בילדים.
מנקרת מחשבה: כמה כסף הוא מרוויח?
וכבד בנשמה. הקרבות הם אבודים.
("אין לו זמן". מלים: אריק איינשטיין, לחן: יצחק קלפטר)
טרדות היומיום והפרנסה ממלאות את כולנו. אנשים שמכורים לעבודה משלמים לא פעם מחיר אישי ומשפחתי כבד. אבל האם זו רק גזירת גורל או גם בחירה אישית?
אצל רבים זה גם עניין של סדרי עדיפויות. אריק איינשטיין רומז לנו בשיר "אין לו זמן" שיש גם אלטרנטיבה. ללכת מדי פעם לים לראות את השקיעה, לשמוע את המוסיקה של הטבע או לצפות בסרט טוב - אלה הנאות שלא צריך כמעט כסף בשבילן. רק זמן. בסופו של דבר, הזמן הוא המשאב הכי יקר שלנו, וכדאי להשתמש בו בתבונה.
זהירות: אינפלציה
כסף מצלצל, מרשרש,
ואני מתייבש.
אם זה כל מה שיש.
שום שקט לא נקנה בכסף.
ורק הכסף (והערך יורד והמס הוא כבד),
ירקרק הכסף (מרמים וחושדים הפכנו עבדים)
וכחלחל הכסף (הוא ימשול באדם מעתה ועד עולם)
ואדמדם.
("כסף". מלים ולחן: שלום חנוך)
אחת הצרות הגדולות עם כסף היא שהערך שלו יורד עם השנים - כפי שמציין שלום חנוך. האינפלציה שוחקת את כוח הקנייה שלו. לכן אנו זקוקים לתשואה כלשהי על הכסף שאנו חוסכים. כיום, כשהתשואה שמציעות אג"ח ממשלתיות צמודות מדד שואפת ל-0%, המשימה הזאת קשה מתמיד.
כשהבורסה נופלת
הבורסה נפלה.
אנשים קופצים מהגג
גם משיח קפץ, והודיעו שהוא נהרג.
"דצמבר המר", זעקו כותרות בעיתון,
ושר האוצר נתן ב"מבט" ראיון.
הציבור מטומטם,
ולכן הציבור משלם.
מה שבא בקלות,
באותה הקלות ייעלם.
("משיח", מלים ולחן: שלום חנוך)
האלבום "מחכים למשיח" של שלום חנוך, שיצא ב-1985, הוקלט מעט לאחר מפולת מניות הבנקים שהתרחשה בסוף 1983. זו היתה מפולת שבה איבדו משקיעים רבים בישראל את הונם. המדינה נאלצה להלאים את רוב הבנקים הגדולים, מה שהוביל למשבר כלכלי חמור ולאינפלציה דוהרת של כ-400% בשנה. הטראומה הכלכלית משתקפת היטב בשורה "אנשים קופצים מהגג".
אבל השיר רומז שבמשבר חבויה הזדמנות. אם הציבור "מטומטם" ומשלם תמיד את המחיר, אולי מי שילמד מהניסיון יידע לנצל מפולות לטובתו.
גדול המשקיעים, וורן באפט, אמר פעם: "אני יודע שציבור המשקיעים ינהג ביום מן הימים בחוסר היגיון מוחלט, אני רק לא יודע לומר מתי זה יקרה". מי שמצליח לזהות את תקופות השיגעון וחוסר ההיגיון שמגיעות מדי פעם לשוק - תקופות שמאופיינות באופוריה מצד אחד או בדיפרסיה מהצד השני - עשוי להיות המרוויח הגדול בו.
כוחו של מזומן
העולם הזה גורם לי לבקש את הקש.
בשביל כבוד אני צריך לבקש את הקש.
לבקש את הקש, אז מה עושים?
שב"ק ס' מחפשים את השקלים.
("לבקש ת'קש", מלים: חמי. לחן: שב"ק ס')
משקיעים ותיקים בשוק המניות יודעים שלפעמים הדבר הקשה ביותר הוא לדעת מתי לקום מהשולחן ו"לבקש את הקש". כשהשוק נע בתנועה עקבית מעלה במשך כמה שנים, משקיעים רבים חוששים לצאת מהמשחק, שמא השוק יעלה בלעדיהם.
זו אכן סוגיה קשה מאוד, אבל ישנם איתותים שיכולים לעזור בכך. נקודת יציאה טובה מתאפיינת בדרך כלל באופטימיות כלכלית מקיר לקיר, מחירי מניות גבוהים שמשקפים מכפילי רווח גבוהים בהשוואה לעבר, עניין גדול של הציבור והתקשורת בשוק המניות ופעילות מימוש ערה מצד בעלי העניין והשליטה בחברות.
כשכל הסימנים מופיעים, ייתכן שהמחירים כבר גבוהים מדי - ועדיף להמתין כמה סיבובים בחוץ כדי לחכות להזדמנויות השקעה חדשות, טובות יותר. הניסיון מלמד שבמוקדם או במאוחר הן מגיעות, ושרצוי להכין קצת cash כדי לקבל את פניהן.
חוכמה שבדיעבד
הייתי יכול להיות דוקטור לפיסיקה גרעינית.
הייתי יכול ללמוד פילוסופיה שנה חמישית.
הציעו לי לפתוח מסעדה גדולה עם שיש.
הציעו לי לנהל סניף של בנק מקומי.
מיליון דולר.
("מיליון דולר". מלים ולחן: רפי פרסקי)
אח, אם רק הייתי מוכר את כל התיק לפני המפולת. אם רק הייתי קונה בחזרה, באשראי, את כל התיק מחדש בתחילת 2009, כשהשוק זינק בחזרה. אח, אם רק הייתי עושה את כל אלה הייתי היום עשיר חסר דאגות. האומנם?
ובכן, זוהי רק חכמה שבדיעבד. אין לה שום קשר לעוז הדרוש כדי ללכת נגד המגמה בזמן אמיתי, למכור מניות כשכולם מסתערים על השוק ולקנות אותן כשהדובים משתוללים ו"הדם זורם ברחובות".
אבל פרסקי מציע בשיר גם דרך ביניים, פחות גרעינית ופחות פילוסופית: לנהל סניף של בנק מקומי. גם זו דרך לא רעה להרוויח מיליון דולר.
ככה לא בונים ארמון
אמצא לי עבודה.
אלך לעבוד בבית מלון.
עם כסף שאחסוך,
אבנה לנו ארמון.
זה הכל בשבילך.
הו דון קישוט,
אל תהיה כל כך תמים.
בעולם, ילד,
אין מקום לסתם חולמים.
("זה הכל בשבילך". מלים ולחן: דני סנדרסון. ביצוע: דני סנדרסון ומזי כהן)
האומנם? האם מעבודה בבית מלון ניתן לחסוך? רק אם אתם צעירים ואין לכם כלל הוצאות. ענף התיירות בישראל אינו מצטיין במשכורות גבוהות. רבים מעובדיו, במיוחד אם הם חסרי השכלה, מקבלים שכר שקרוב למינימום.
כל עבודה כמובן מכבדת את בעליה, ועבודה בבית מלון אינה יוצא מכלל זה. אבל לבנות עליה כמקור לחיסכון שממנו ייבנה הארמון לאהובה? בשביל זה באמת צריך להיות תמים לפחות כמו דון קישוט.
לשיר כל הדרך אל הבנק
עמי גינזבורג
5.12.2010 / 8:11