אמרה כלכלית מוכרת קובעת: "אם אתה חייב לבנק 1,000 שקל, יש לך בעיה. אם אתה חייב לבנק מיליון שקל - יש לבנק בעיה". אלא שבשנתיים האחרונות צריך לעדכן אותה. מעתה יש לומר: "אם אתה חייב 1,000 שקל, יש לך בעיה. אם אתה חייב מיליארד שקל - יש למדינה שלך בעיה".
נזכרנו בכך בסוף השבוע בעקבות פרסום יוצא דופן של הבנק המרכזי האמריקאי. הפדרל ריזרב פירסם אסופה של לא פחות מ-22 אלף מסמכים - כמעט כמו מבצע של וויקיליקס - המפרטים את זהות הגופים שקיבלו אשראי מהממשל האמריקאי בימי המשבר של 2008 ותחילת 2009 - ימים שבהם העולם הכלכלי עמד מלכת.
הרשימה הזאת מדהימה. הממשל העמיד באותם ימים 21 אלף הלוואות שונות, בסכום כולל של 9 טריליון דולר - מחצית מהתוצר השנתי של ארה"ב. הלווה המוביל היה סיטיגרופ, שקיבל קווי אשראי של 2.2 טריליון דולר - אך לא רק בנקים אמריקאיים קיבלו עזרה. ברקליס הבריטי קיבל אשראי של 48 מיליארד דולר, דויטשה בנק הגרמני קיבל 293 מיליארד דולר וקרדיט סוויס השווייצרי קיבל 287 מיליארד דולר.
גם גופים שאינם בנקים פנו לקבלת מימון ביניים - ונענו בחיוב. חברות כמו רשת המזללות מקדונלד'ס וחברת התקשורת ורייזון השתמשו במנגנון ממשלתי להנפקת הלוואות קצרות טווח. גם יצרנית האופנועים הארלי דיווידסון קיבלה הלוואות כאלה. אבל המקרה הכי מוזר כנראה הוא של ב.מ.וו - יצרנית מכוניות גרמנית רווחית, שקיבלה ב-30 בינואר 2009 מהבנק המרכזי האמריקאי אשראי של 3.6 מיליארד דולר כדי לגלגל חובות. הפדרל ריזרב, מתברר, נהפך באותם ימים ל"מלווה של ההזדמנות האחרונה" ("lender of last resort") של כל העולם המערבי.
מי לא קיבל?
לימים התברר שהממשל האמריקאי לא רק הציל את העולם, הוא אפילו עשה עסקות לא רעות. הוא קיבל את רוב הכסף בחזרה, בחלק מהמקרים הוא אפילו רשם רווח, ובדרך הציל את הכלכלה העולמית והרבה מאוד מקומות עבודה. דוגמה בולטת היא ג'נרל מוטורס: החברה פשטה את הרגל בימי המשבר, הולאמה, עברה הבראה וארגון פיננסי מחדש, ולפני שלושה שבועות היא הונפקה מחדש. ג'נרל מוטורס שוב נסחרת כיום בבורסה, עם שווי שוק של 52 מיליארד דולר.
מי לא קיבל כסף בימי המשבר? את המידע הזה לא ניתן למצוא במסמכי הבנק הפדרלי, אבל התשובה היא די ברורה: עשרות אלפי בעלי עסקים קטנים ובינוניים, שלהם לא היתה גישה ל"חלונות" המיוחדים שפתחו הבנק הפדרלי והממשל.
גם הבנקים לא תמיד עזרו להם: מוסדות פיננסיים מעדיפים להלוות כספים לגופים שיחזירו להם את הכסף, ולכן הם מעדיפים להעמיד אשראי למדינות ולחברות גדולות - עדיף כאלה שיקבלו סיוע מהמדינה אם ייקלעו לצרות. עובדה: חברות כאלה גייסו בשנה האחרונה חוב בריביות אפסיות, בעוד עסקים קטנים עדיין מתקשים לקבל מימון.
אלא שדווקא ההצלחה של הסיוע הממשלתי וההתאוששות המהירה וחסרת התקדים מהמשבר הפיננסי מזקקות עיקרון מרכזי אחד - והוא שיש שני סוגים של עסקים בעולם: כאלה שהם "גדולים מכדי ליפול" ("too big to fall"), וכל השאר.
מכיוון שהתרופה למשבר עבדה, ברור כיום מעבר לכל ספק שמדינות ימשיכו להשתמש בה: כל עסק שקריסה שלו עלולה לגרום לאפקט דומינו יחולץ. כל חברה שמעסיקה אלפים רבים של עובדים תקבל סיוע. כל קבוצה שמאחוריה עומדים אנשים בעלי יכולת השפעה על הממשל תזכה לעזרה ממשלתית. לעומת זאת, עסקים שלא יוכלו להציג אחת או יותר מהקבלות האלה ייאלצו לדאוג לעצמם.
על חשבון הציבור
זה לא סיפור אמריקאי בלבד, וישראל נמצאת בדיוק באותו מצב. אמנם בישראל לא נזקקו בנקים וחברות לסיוע ישיר מהבנק המרכזי, אבל כאשר חברות גדולות התקרבו לפי התהום, הן מיד נהפכו למועמדות לקבלת סיוע מהציבור - ואין זה משנה אם בעלי השליטה בהן הם מעשירי הארץ.
כך היה בתחילת השנה עם אפריקה ישראל של לב לבייב, שחולצה על ידי החוסכים בקופות הגמל, וכך היה עם צים, של משפחת עופר, שגם היא חולצה על ידי הציבור. גם חברת הטלוויזיה של ערוץ 10, שבשליטת יוסי מימן, ביקשה וקיבלה מהממשלה הקלות כדי להמשיך לשדר.
המסקנה פשוטה: עסק שבעליו רוצה להבטיח את קיומו צריך קודם כל להיות גדול, חשוב או אסטרטגי - ואם אפשר שיפעל בענף לא תחרותי. הוא צריך, אם אפשר, להעסיק הרבה עובדים, וכדאי שהעובדים יהיו מאוגדים ושיהיה להם כוח פוליטי.
עם עסק כזה טייקון פיננסי יכול להתחיל לעבוד. הוא יביא מעט כסף וערבויות משלו, ייקח הלוואות גדולות מהבנקים ומהציבור, ויקנה אותו או ירחיב אותו באמצעות רכישת חברות נוספות. לאחר מכן הוא יתחיל לנהל אותו, ויחיה טוב: משכורות, תנאים טובים, לעתים מטוס פרטי - וכמובן, הרבה כבוד.
אם העסק יצליח, הכל נהדר. ומה אם כתוצאה מניהול כושל, בזבזנות או משבר כלכלי העסק ייקלע לצרות? לא נורא: הוא הרי גדול מכדי ליפול. כך או אחרת כבר תימצא הנוסחה שתאפשר להציל אותו, כמובן בכספו של ציבור משלמי המסים או על חשבון ציבור החוסכים לפנסיה.
העיקר להיות גדול
איתן אבריאל
5.12.2010 / 8:11