העליון מחזק את מעמד הבוררות: הפך החלטת המחוזי וקבע שהחלטות הבורר ישי לויט בעניין פז תקפות

לאחר שנים של הטלת רפש, טיהר בית המשפט העליון את הבורר והשופט בדימוס ישי לויט והחזיר על כנו פסק בורר שנתן לויט בפרשת פז והקבוצה הפלונית ובוטל על ידי בית המשפט המחוזי בטיעון שלויט היה נגוע בקשר עם אחד הצדדים.



שלא בטובתו, לויט הפך למקרה דגל. בעקבות פרשה זו הפך העיסוק בבוררות לקשה יותר בגלל הנטייה של צדדים שהפסידו בבוררות להפוך כל אבן בדרך למציאת קשרים חשודים בעברו של הבורר שעלולים להוות סיבה לביטול הפסק.



שלשום פסק הרכב שופטי העליון בראשות השופט ד"ר יורם דנציגר כי פסק הבוררות החלקי של לויט, בנוגע לבוררות שהתנהלה בין חברת ארט-בי לבין קבוצת ליברמן יעמוד על כנו. דנציגר הפך פסק דין של שופטת בית המשפט המחוזי שולמית וסרקרוג וקבע כי החלטותיו של לויט שניתנו עד לעיכוב הליכי הבוררות יוותרו בתוקף. בנוסף קבע בית המשפט העליון כי הליך הבוררות בין הצדדים יימשך באמצעות בורר אחר שזהותו תיקבע על ידי הצדדים בהסכמה. במידה והם לא יגיעו להסכמה בתוך 30 ימים יקבע הרכב שופטי העליון את זהות הבורר. השופט הטיל על קבוצת ליברמן הוצאות משפט בסך 150 אלף שקל.



בשנים 1989-1988 רכשה קבוצת ליברמן את הבעלות המלאה בחברת פז. 75% מהמניות נרכשו מהמדינה ו-25% מהמניות נרכשו מאיש העסקים גד זאבי. קבוצת ליברמן יצרה קשר עם חברת ארט בי שנוסדה על ידי ארבעה אנשים מפולין שכונו "הקבוצה הפלונית", שמאוחר יותר התברר כי הם מעורבים בפלילים ורוקנו את קופת חברת ארט בי. לפי הסכם בין קבוצת ליברמן לקבוצה הפולנית, היו אמורות להיות מוקצות 50% ממניות החברה שהחזיקה בפז, לאדם מהקבוצה הפולנית. בהסכם לרכישת מניות פז מהמדינה נקבע כי מכירת המניות לצד שלישי תהיה מותנית באישור שר האוצר. כשהתעוררו חשדות בנוגע למעורבות הקבוצה הפולנית במעשים פליליים, עוכב אישור שר האוצר וקבוצת ליברמן פעלה להחזיר את מניות חברת פז שמכרה לקבוצה הפולנית.



הבוררות המתנהלת מזה 13 שנים בין קבוצת ליברמן למפרק ארט בי מתמקדת לכאורה בנישה צרה ביותר - הסתרת "התשלום הנוסף" בסך כ-17 מיליון דולר ששולמו על ידי קבוצת ליברמן לידי הקבוצה הפולנית כדי שאלה יסכימו לבטל את עסקת רכישת המניות של פז. הבוררות החלה אצל השופט בדימוס דב לוין שנפטר בעיצומה של הבוררות. ב-2002 פנו הצדדים לבית המשפט והתיק הועבר להכרעת הבורר לויט.



לפי הסכמת הצדדים הכריע לויט ראשית האם קיימת חבות כלשהי של קבוצת ליברמן כלפי ארט-בי ואם כן באיזה תחום. לויט קבע כי קיימת חבות עקרונית של קבוצת ליברמן כלפי ארט-בי. הצדדים היו אמורים להמשיך לשלב השני של הבוררות ובו אמור היה הבורר להכריע מה גובה החיובים הנובעים מקביעותיו.



לאחר קביעת השופט הגישה קבוצת ליברמן בקשה לבורר לחדול מתפקידו, לאחר שנודע להם שהוא ניהל עם פז משא ומתן למכירת מגרש בבעלותו ובבעלות בני משפחתו לצורך הקמת תחנת דלק במגרש - אך העסקה לא יצאה לפועל. הבורר דחה את בקשתם ולכן פנתה קבוצת ליברמן לבית המשפט המחוזי בחיפה.



קבוצת ליברמן טענה כי פז נסוגה מהעסקה ברגע האחרון ובכך נגרם ללויט נזק כלכלי הנאמד ב-2.2 מיליון שקל. לויט הבהיר כי המשא ומתן לא נוהל מול בעלי השליטה בפז או בעלי המניות, אלא מול מנהל מחלקת העסקים בחברה. יתרה מזו, אמר, קבוצת ליברמן ופז הם גופים שונים.



בנובמבר 2007 קיבלה השופטת שלומית וסרקרוג מבית המשפט המחוזי בחיפה החלטה נדירה לבטל פסק בוררות, ולהעביר את הבורר לויט מכהונתו. בינואר 2008 הגיש מפרק חברת ארט-בי הפולנית, עו"ד יצחק מירון, בקשת רשות ערעור על פסק הדין של השופטת שלומית וסרקרוג, ובה טען כי קבוצת ליברמן לא "אהבה" את פסק הבורר, ולכן החליטה לפעול נגדו.



בפסק הדין כעת מקבל השופט דנציגר את עמדתו של לויט שלא לפסול את עצמו. בפסק הדין התקדימי מחזק דנציגר את מוסד הבוררות ומתווה גבולות לבקשות להעברת בורר מתפקידו ולחובותיו של הבורר והצדדים לפני ובמהלך הבוררות.



לדברי דנציגר "בכל הקשור להגשת בקשה להעברת הבורר מתפקידו, לאחר שניתן פסק הביניים, יש להיזהר ממצב בו הצדדים מנצלים את המנגנון שנקבע על ידם בהסכם הבוררות, לפיו פסק הבורר יינתן בשלבים, וזאת כדי 'לחכות' ולראות מה תהא פסיקתו של הבורר בשלב הראשון, או אז אם פסק הביניים לא ימצא חן בעיני מי מהם, להעלות טענות פסלות כדי למנוע את המשך הדיון בשלב השני של הבוררות (ואולי אף להביא לביטול הפסק)". דנציגר מתריע כי "מצב זה מחייב את בתי המשפט אליהם מוגשת בקשה להעברת בורר מתפקידו להקפיד הקפדה יתרה על כבודו של הבורר וכבודו של מוסד הבוררות ועל בית המשפט לבחון האם הבקשה אינה מוגשת בחוסר תום לב ומטעמים זרים".



דנציגר סבור כי המבחן לפסלות בורר צריך להיות דומה למבחן שנקבע בעניינם של שופטים וכי על הטוען לפסלות בורר להוכיח בהתבסס על ראיות אובייקטיביות, קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. הוא מציין כי על כל המשתתפים בבוררות: הצדדים והבורר חלה חובת גילוי מלאה. חובה זו כוללת בין היתר, גם בדיקה אצל עובדיו ושותפיו של הבורר לגבי קשרים קודמים עם הצדדים. דנציגר מציין כי "לדעתי, ההכרעה האם מדובר בקשר מהותי אם לאו צריך שתהיה בידי הצדדים ולא בידי הבורר, קרי על הבורר לחשוף את המידע ולתת לצדדים להחליט על פי שיקול דעתם האם הם רוצים למנות אותו לתפקיד".