מגיל צעיר אנו מחנכים את ילדינו כי מוצרי צריכה באים אחד על חשבון השני. נותנים לצאצא לבחור ממתק אחד בלבד בחנות, או מציבים בפניו את הדילמה שבין שני צעצועים קטנים (זולים) לאחד גדול (יקר). הסיבה מובנת מאליה כמות הכסף שברשותינו מוגבלת ואינה יכולה להספיק להכל מהכל, צריך לבחור ועדיף בתבונה.
הילד שאינו מוכן לקבל את העובדה כי משאבי הוריו מוגבלים ועליו לבצע בחירה, רוקע ברגליו ודורש שימלאו אחר דרישותיו. נשמע הגיוני כשאנו מדמיינים ילד. אך מסתבר שגם אנחנו, עם ישראל הבוגר, נוהג כיום באופן שאינו שונה מהותית מהילד שהיינו. אנחנו דורשים מערך כבאות שיכול לכל שרפה ואנו רוצים בנוסף מערך בריאות שיכול לכל מגפה. אם אפשר אז שהמשטרה תוכל לטפל בכל התפרעות והפרת סדר. "ככה זה בכל מדינה מתוקנת" אנו חוזרים ואומרים ומצקצקים בלשוננו, מלאי פליאה מדוע לא תחזקנו עד כה מערך מטוסי כיבוי. אין כסף מסבירים לנו קברניטי המדינה אבל אנו בשלנו: "אז למה לגרמניה קנו? למה ליוון וטורקיה יש מטוסי כיבוי ולנו לא? זה לא בסדר".
עיקר הכנסות המדינה מושתת על מיסוי. על מנת שמדינת ישראל תוכל לספק מאויי אזרחיה עלינו לצאת לעבודה ולהעשיר את קופת המדינה. ככל שנעבוד יותר וכמדינה נבזבז פחות כך יישאר לנו יותר כסף. נהוג להשוות שיעורי תעסוקה לפי גילאי העבודה העיקריים 35-54 ולנטרל בכך השפעות של זיקנה צבא ולימודים.
שיעור הלא מועסקים בישראל בגילאים אלו עומד על 32% לעומת 11.9% בממוצע מדינות ה-OECD, יותר מפי שניים וחצי. חשוב לציין כי עיקר ההבדל לא נובע כלל מנתוני אבטלה, שהינם סבירים. שורש הבעיה הוא בשיעור אלו שאינם משתתפים בשוק העבודה. כלומר אינם עובדים מעל שנה ואינם מחפשים עבודה.
הוגן אולי לא, אבל הגיוני
בנוסף לכך, שיעור ההשקעה בביטחון במדינת ישראל עומד על 8.3% מהתוצר המקומי הגולמי, שהינם 18.6% מסך הוצאות הממשלה. גם כאן סדר גודל של פי שניים ויותר ממוצע מדינות ה-OECD, כורח המציאות. (מקור: הלמ"ס, מרכז טאוב, OECD).
אם נחזור לדוגמת הילד בחנות הצעצועים הרי שבהינתן הנתונים הללו ההסבר לילד יהיה משהו חסר טאקט בסגנון: "הקשב ילדי, ההורים שלך משתכרים פחות מהורי החברים שלך ובנוסף מבזבזים יותר כסף כדי לשמור אותך בחיים מאשר הורי החברים שלך. לכן חסוך לעצמך מפחי נפש ותסכולים עתידיים והפסק לצפות שתקבל את אותם הצעצועים כמו של חבריך. עכשיו בחר בין כבאית, בובת שוטר או ספר לימוד ובוא נלך הביתה".
אין פתרונות קסם
במידה ואנו רוצים לפתח לעצמנו עמידות גבוהה יותר בפני הטלטלות שצופן העתיד עלינו לטפל בשורש הבעיה. לנצח נוכל בתום כל אסון לזעוק מדוע לא הופנו יותר משאבים לנושא מבעוד מועד, אך במצבינו כיום כנראה שאיננו יכולים להפנות מספיק משאבים לכל התחומים.
איננו יכולים לרכוש את כל הצעצועים. חלק נכבד מפתרון ארוך טווח יהיה לעודד את אותם אלו שאינם משתתפים בשוק העבודה להיכנס לתוכו. למצוא את הדרכים לשלב יותר דתיים חרדים וערבים ישראלים בשוק העבודה, כל אחוז בודד שנגרע מאותם 32% לא מועסקים משמעותו התפנות של ממון בתקציב רווחה והכנסה נוספת למדינה.
גם לסדר העדיפויות הלאומי בחלוקת התקציב יש מקום מרכזי. הגיעה העת להתרכז בשאלה, האם תקציב המדינה מיועד בעיקר לטיפול שורש בסוגיות החברתיות והכלכליות המרכזיות או האם הוא מופנה לכיוונים אחרים, לפי שיקולים שונים.
במדינה הנושאת ממילא בנטל ביטחוני כבד בהרבה מהמקובל במערב, כל הוצאה חייבת להיות מדודה ומבוססת על שיקולים ממלכתיים, המדגישים את הצורך במתן כלים ותנאים לכל אזרח למקסם את יכולותיו המקצועיות. יש לבצע זאת בהבנה כי זה המפתח לקיומנו ולקבוע עדיפויות. לא להיגרר לבכיות וזעקות שבר מיותרות.
* שחף מזין, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה