חתימה של שכרון חושים

>> מדירתו הקטנה ברחוב חנן בירושלים, מנהל הרב יוסף שלום אלישיב את הפלג הליטאי ביהדות החרדית. הקשיש בן ה-100, הצלול באופן יוצא דופן, מקבל את ההחלטות החשובות ביותר לקהל חסידיו - ההלכתיות והפוליטיות. פשרנות? הקלות הלכתיות? לא אצלו. הוא נחשב ממובילי המאבק החרדי בנושאים כמו הקלות בחוק הגיור והשכלת חרדים.

ואולם אותו הרב אלישיב לא הסכים השבוע לחתום על "מכתב 50 הרבנים" - שחתומים עליו כבר 300 רבנים והיעד הוא 500 - שלפיו חל איסור הלכתי להשכיר ולמכור דירות לערבים. "כבר מזמן אמרתי שיש רבנים שצריך לקחת להם את העט", צוטט אתמול הרב אלישיב. אנשי חצרו הסבירו כי "זאת פסיקה הלכתית שנובעת משיקולים פוליטיים". גם מנהיגים בכירים נוספים של הפלג הליטאי והחסידי הדירו את ידיהם מהמכתב הזה. מי כן חתום עליו? הדרג הנמוך של רבני ערים ושכונות, ובעיקר מנהיגים מהציונות הדתית.



במכתב עצמו מצאו רבני השכונות את כל הנימוקים ההלכתיים לאסור מכירת והשכרת דירות לגויים. הם ציטטו את הציווי מספר דברים "לא תחנם", את פרשנות הרמב"ם שלפיה יש איסור לתת להם חניה בקרקע (כלומר, למכור להם נדל"ן) ואפילו הכריזו כי אדם שהעז למכור דירה לגוי צריך להיות מנודה מהקהילה.



אותם רבנים היו יכולים לצטט עוד כמה הלכות מהמקורות היהודיים, לחתום על גילוי דעת ולעורר סערה בינלאומית גדולה הרבה יותר. למשל, אחת הפרשנויות לציווי של "לא תחנם" היא שאסור לתת מתנה לגוי, ויש כאלה שטוענים שאסור אפילו לדבר בשבחו של הגוי. פרשנות הלכתית אחרת טוענת כי אסור למנות גוי למשרה ממלכתית, ויש אפילו סברה שלפיה - לא תאמינו - יהודי שרוצח גוי אינו עובר כל איסור מהתורה.



הסיבה שהרבנים חתמו על ההלכה הזאת ולא על האחרות היא פשוטה: לאף אחד, בינתיים, לא היה אינטרס פוליטי, כלכלי ואידיאולוגי להחתימם על כך.



דווקא רבני המגזר החרדי, הזרם השמרני ביותר, נמנעים מלחתום על הלכות כאלה, שהן בעלות השלכות פוליטיות לאומיות ובינלאומיות. כן, הם ייאבקו בחירוף נפש למתן מלגות לאברכים, יעשו הכל כדי להעניק תקציבים לישיבות וישללו כל אפשרות שנערים חרדים ירכשו השכלה כללית, אבל כשזה מגיע לפסקות הלכתיות בעלות השלכות פוליטיות - הם יוצאים מהמשחק.



למה דווקא רבני השכונות והרבנים מהזרמים המתונים יותר מוכנים לחתום על פסק הלכה שמגשים חזון פוליטי קיצוני - יהודים בפנים, ערבים בחוץ? הסיבה לכך פשוטה: אצלם מתקיים הממשק החזק ביותר בין הדת למדינה. רבני השכונות מקבלים משכורת מהמדינה, ומנהיגי הציונות הדתית מזדהים לחלוטין עם כל ערכי המדינה, בניגוד לפלג החרדי.



אולי כדאי שבמקרה הזה האנשים שמאחורי המכתב יביטו לעבר הקשיש מרחוב חנן. הוא יכול ללמד אותם פרק או שניים בצניעות ובהתפכחות משכרון החושים של אלה שמאמינים כי יצליחו להקים כאן מדינת הלכה. יש אמנם מחלוקת חריפה עם הקהל החרדי לגבי הפניית תקציבים ממשלתיים למוסדות התורניים, אבל כיום החרדים כבר מבינים כי יש גבול לתחום שיפוטם.



השאלה הגדולה ששרויה במחלוקת היא היכן להציב את הגבול הזה. האם המדינה היהודית והדמוקרטית צריכה לממן את אלה שתורתם אומנותם או לא? האם החוק הישראלי צריך לאסור פתיחת עסקים בשבתות? האם יש הצדקה לאסור תחבורה ציבורית בשבת? נושאים אלה ואחרים נפסקים על פי סטטוס-קוו של עשרות שנים, בלי ניסיון להגיע אחת ולתמיד להכרעה מהו סוג הקשר בין הדת למדינה בישראל. וכשאף אחד לא יודע היכן הגבול עובר - יש כאלה שחוצים אותו בקלילות.