תחנה פחמית - על חשבון האזרח הקטן

>> דו"ח על התרחבות השימוש באנרגיה המתחדשת בעולם הציב באחרונה את ישראל בתחתית הרשימה, בחברה טובה עם מדינות כמו וייטנאם ותימן. ואולם נראה שלא משנה כמה מדברים על אנרגיה מתחדשת, כמה פעמים מציבים יעדים, משנים או מעדכנים אותם, בסופו של דבר מקימים עוד תחנות פחמיות.



הסיבה לכך היא, כמה לא מפתיע, החור של הגרוש. רק לפני כשלושה חודשים החליטה הממשלה להעביר את ההחלטה על הקמת תחנת הכוח באשקלון לוועדת מנכ"לים בראשות חיים שני, מנכ"ל משרד האוצר, שמרכז כבר כשבעה חודשים את ועדת המנכ"לים לקביעת אסטרטגיה לאומית בנושא פליטות פחמן.

עם מינויה של הוועדה השנייה בראשותו, ולאור החפיפה בין תחומי האחריות של שתי הוועדות והרכבן, ההנחה היתה שההחלטה בעניין הקמת תחנת הכוח באשקלון תשקף את רוח הדברים בעניין צמצום פליטות הפחמן.



מינויו של שני למנכ"ל האוצר, שלא צמח בתוך המערכת והגיע מן המגזר הפרטי, הפיח תקוות בקרב כל מי שמבין את היקף ההשלכות הכלכליות של התחום הסביבתי, כי הוא לא ייכנע לדפוסי המחשבה הקיימים. ואולם באחרונה הצהיר מנכ"ל משרד האוצר, ברוח נערי האוצר, שהגורם המכריע בהחלטה על הקמת התחנה כפחמית או כגז בגיבוי פחם הוא עלות הדלק לטווח הארוך בלבד. משרד האוצר מתעלם מהגידול הצפוי בהוצאה של המשק על בריאות כתוצאה מתחלואה מזיהום האוויר, ומעלות פליטות הפחמן, שמחירן יילך ויאמיר. מחיר זה יגולגל על המשק כולו, ככל שההתחממות הגלובלית תגרום לאסונות טבע שנזקיהם הכלכליים חמורים יותר. אפילו הסיכון הפוטנציאלי שבהטלת הגבלות סחר על יצוא ישראלי (כדי להגן על התוצרת היקרה יותר של המדינות המפותחות שפועלות לצמצום פליטות הפחמן), אינו נכלל בחישובי האוצר.



למעשה, כל עלות חיצונית להקמת התחנה ולתפעולה אינו נכלל, כך נראה, בחישובי האוצר. בשאלת מימון הקמת התחנה, גם חברת החשמל וגם משרד האוצר כבר הגיעו להכרה שחברת החשמל לא תוכל לעמוד במשימה במצבה הפיננסי הקיים. וכאן ניטש הקרב הגדול. חברת החשמל דורשת שבעליה, המדינה, תכניס את היד לכיס, בין אם באמצעות הזרמת הון ובין אם באמצעות העלאת התעריפים. האוצר, מצדו, מעדיף כמובן להשקיע כמה שפחות מכספי המסים, בוודאי שעה שהרפורמה במשק החשמל תקועה. גם העלאת התעריפים אינה צפויה, מכיוון שהרגולטור, רשות החשמל, טוענת שהציבור אינו אמור לממן באמצעות התעריפים את תנאי הפנסיה המועדפים של עובדי חברת החשמל.



אך התחנה חייבת לקום, או כך לפחות טוענים במשרד התשתיות, ובעיית המימון מחזירה את הכדור לפתחו של משרד האוצר. כפי שהאוצר מסתכל דרך החור של הגרוש בבואו לחזות את מחירי הפחם לעומת הגז הטבעי בעוד 20-30 שנה, כך הוא גם מתייחס לעלויות הישירות של הקמת התחנה. במטרה להוציא באופן ישיר כמה שפחות כסף, הן בשלב הקמת התחנה והן בשלב תפעולה, דוחפים במשרדים הכלכליים להקמת תחנה פחמית, שעלותה פחותה מתחנת מבוססת על גז ובגיבוי פחם. תוסיפו לכך את ועד העובדים החזק ביותר במדינה ואת המספר הנמוך יותר של עובדים הנדרש לתפעול תחנה הפועלת על גז, והנה לכם משולש לא קדוש: מחיר הקמת התחנה, מחיר הדלק וההתחשבות היתרה בעובדי חברת החשמל.



כל זאת על חשבונם של אזרחי המדינה, שישלמו יותר על הטיפולים הנוספים באסתמה, במחלות לב ובסרטן ריאות, יסבסדו את המדינה בעלות פליטות הפחמן וישלמו במשרותיהם בגלל הפגיעה ביצוא.



הכותב מנהל את תחום התוכניות בשתיל ומרכז את מטה המאבק בתחנה הפחמית