הסוד בשינוי מבני הוא פשוט פריסת התהליך על פני הזמן. בנמלי ישראל משופעים בעשרות כוחות שפועלים בעד ונגד ההפרטה. רבים סותרים אחד את השני ,ונראה כאילו מהלכי קסם יש להלך בכדי להביא את ההפרטה להתממשות. הזמן לפיכך הפך למרכיב מגוחך בשינוי המבני בנמלים.
האם קובעי המדיניות, קרי הממשלה ושריה, יכולים לשרטט מילים כמו יעוד וחזון לנמלים? האם אסטרטגיה לטווח ארוך וקצר הינם מילים שמאחוריהם יש אפשרות ביצוע, או גם כאן אנו מעוניינים לעשות שינויים של תוצאות מידיות ואחרינו המבול?
בואו נבחן לדוגמא את האצלת הסמכות הניהולית המקצועית הנדרשת כיום מכל נמל. השרים הממונים מינו יושבי ראש, מנהל ודירקטוריון לכל נמל בתקווה לרוח חדשה.
השרים הנחו ניהול כל נמל הפועל כיחידה עסקית שלוקחת החלטות של כדאיות כלכלית. האם למנהלי הנמלים יש את הכלי הניהולי הבסיסי של גיוס אנשים איכותיים, פיטורי אנשים שאינם מתאימים וטיפול בנושא תגמולם? האם למנהלי הנמלים יש יכולת ליצור ארגון אשר בליבו אנשי איכות מקצועיים שיכולים להתמודד עם צורכי התפתחות הנמלים ו"השרות ללקוח"? התשובות לכך מוטלות בספק.
כיצד יכול מנהל נמל להתקדם, אם על כל תזוזה ניהולית הוא זקוק לכ-25 אישורים? אישור הוועד עימו מתנהל המשא ומתן , אישור עוד כ-17 ועדים לבעיות השלכות רוחב, אישור יו"ר הדירקטוריון, אישור הדירקטוריון, אישור ההסתדרות, אישור השר, אישור אגף התקציבים באוצר, אישור שר האוצר ולעיתים אישור ראש הממשלה כי נמל זה נכס מדינה אסטרטגי.
הפרדת הפרטת הנמלים
המחשבה של האוצר הייתה להפריד את הנמלים לחברות נפרדות לקראת הפרטה.
בחישוב עלות הרפורמה ומה שולם לעובדים בגינה, מדובר בעשרות מילוני שקלים עבור "רפורמה לכאורה". אם כבר חברות חדשות מיד משלמים ואם מפצלים צריך טיפול שורש בוועדים. ועד אחד בכל נמל ולא נמל בו מספר נתבים יכולים להפסיק עבודה של אלפי עובדים בהוראת ועד הנתבים ולשתק נמל שלם.
מה קיבלנו ברפורמה החדשה? עוצמה חזקה יותר של הוועדים מול מנהלי הנמלים, ובעת הצורך שיתוף פעולה מינימלי כחזית אחת מול הממשלה - מגוחך. כאשר הותקנו מנופים חדשים בנמלים שוב העובדים שוב יפוצו על הכנסת טכנולוגיה חדשה, ועם פתיחת נמל "איתן", שוב יועבר תשלום - והפרטה איין.
בנושא התעריפים ידוע לכל בעל עסק: יש מחיר קנייה + רווח ומחיר מכירה. כך מתנהל שוק נורמלי. בנמלים קיים סבסוד צולב, יש עלויות, אך אלו כלל אינן קשורות להכנסות, אשר אינן מאפשרות בגלל בעיות פוליטיות לשנות את התמחור.
שיטות תגמול העובדים ארכאיות עם פרמיות של העמסת ארגזי תפוזים מול טכנולוגיות מהמתקדמות שהותקנו. כל אלו קיימים בתשלום לעובדים אך לא עודכנו בתחשיב. לא נלקחו בחשבון בעת ביצוע הרפורמה וההפרטה העתידית עלויות שכר היסטוריות מוטעות שהפכו "לנכס קבוע" ממנו רק עולים בתשלומים.
כיצד ניתן להפנים כי לקוח של הנמל הוא אכן לקוח? הרי הדבר הראשון שחברה רוצה לדעת זה תכנון לטווח ארוך ובנמלים הכול נזיל. החלפת שרי תחבורה כל תקופה קצרה תורמת לכאוס. מדוע על שר להיות לא פופולרי בעת כהונתו? והכוח האלקטורלי של העובדים תמיד יציב. רק הלקוחות לא יכולים לתכנן זמן עבודה אמין.
כושר יצור ואבטלה סמויה
עודף כושר יצור שנרכש בנמלי ישראל בסכום עתק, אינו מאפשר לתת שרות איכותי בהשוואה לאותם תנאים בנמלים אחרים. ניתן להבין, מבלי להיות מומחה לניתוחי יעילות תפעולית, כי משהו כאן מוזר. המלחמה על עוד עובדים, עוד תנאים ועוד שביתות, במקום מלחמה על כל לקוח, הפכו לנוסח קבוע. נמל מחכה לאונייה ולא אונייה מחכה לנמל. הלקוחות שבויים, אין להם חלופות. מקסימום יעברו בין חיפה לאשדוד וחזרה. התוכניות שאנו שומעים כיום על נמל חדש פרטי עצמאי נשמעות רצויות יותר ויותר.
מדוע להמציא את הגלגל כשהבנק העולמי מפרסם כבר שנים ערכה מוסדרת של איך נעשו רפורמות והפרטות בנמלי העולם על בסיס ידע מצטבר. גם שם בעולם הגדול יש עובדים טובים כמו כאן. גם שם יש ועדים חזקים. יש ממשלות ופוליטיקה, מינויים, אוניות ומנופים. אבל לפחות שם, בנמלים כמו בסינגפור או אנטוורפן, מוכנים לבצע שינויים מושכלים שנוסו והצליחו.
אם ננסה שלא להמציא את הגלגל, נרתום את כל העוסקים במשימה ונלמוד מניסיונם של אחרים, אולי בעוד 30 שנה נזכה לראות את נמלי ישראל כחלק מהנמלים היעילים בעולם.
*ד"ר עמוס רביב, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה, יועץ אסטרטגי