גז זה לא רק תמלוגים

>> הדיון התקשורתי בתמלוגי הגז מזכיר לי שני ילדים שזוכים יחד במיליון דולר, רצים לחנות הממתקים הקרובה ורבים על הממתקים שיבחרו לקנות במיליון הדולר. לי, המבוגר, בא לי לצעוק: קנו דירה, חיסכו להשכלה. ואולם ילדים דורשים סיפוקים מיידיים.

לצערי, ישראל מתנהגת כמו שני הילדים, וכך גם הדיון השטחי שמתקיים בתקשורת ובין הפוליטיקאים כבר כמה חודשים בנוגע לגילויי הגז והתמלוגים שיתקבלו בגינם.



למעשה, שאלה חשובה בהרבה אינה זוכה לטיפול: כיצד להבטיח את התועלת הלאומית המרבית ממאגרי הגז? התשובה אינה טמונה רק בתמלוגים, אלא הרבה מעבר לכך. תמלוגים הם חלק קטן מהתועלת הזו. מה עם תכנון הניצול של הגז? האם ניתן לחברות האנרגיה לייצא את הגז בזול ללא כל פיקוח כמותי? מה עם אופן חלוקת הגז בין יצוא ליבוא לצורכי המשק והכלכלה הישראליים? מה בנוגע לעידוד פעילות כלכלית והשקעות זרות מבוססות על הגז כחומר הגלם בלבד?



חשוב להדגיש: לגז חשיבות עליונה להתפתחותה הכלכלית של ישראל לא רק כיצואנית גז, אלא בעיקר לשימוש עצמי מושכל לפיתוח הכלכלה והתשתיות שלה עצמה. גז זה חשמל נקי, זמין וזול; ככזה הוא שווה מים מותפלים, הוא שווה יתרון תחרותי בתעשייה עתירת ידע ואנרגיה כמו ענפי השבבים ואלקטרוניקה, הוא שווה תחבורה פרטית וציבורית, והוא גם מוריד את התלות בנפט.



גז זה דשן חנקני - הסוג היחידי שישראל מייבאת ואינה מייצאת. זהו גם סוג הדשן הנפוץ בעולם. 5% מהגז בעולם מוקצה לייצור דשן. הגז, יחד עם אשלגן וזרחן המופקים בים המלח, יכול להפוך את ישראל למעצמת דשנים עולמית. גז זה חומרי גלם לתעשיות הפטרוכימיות.



גז ניתן לזקק לדיזל, נפטא ודלק סילוני. התועלת הציבורית תהיה הכנסות המדינה ממוצרים ושירותים מבוססי גז, שתהיה גדולה בהרבה מהתמלוגים על היצוא שלו. הציבור הישראלי ייהנה מאספקה סדירה של חשמל ומים במחירים מפוקחים והגיוניים, ומגידול בתעסוקה ובפעילות הכלכלית במשק.



יש להרחיב את הדיון לתכנון ופיקוח על ניצול משאבי הגז: היצוא יוגבל תוך עידוד צריכה לאומית של הגז ועידוד ייצור ויצוא מוצרים ושירותים מבוססי גז. ניתן לקבוע הטלי יצוא פרוגרסיביים לצד פיקוח על מחירי גז לשימוש עצמי ולאומי. יש להחליט גם בעניין התערבות המדינה בעניין ההולכה - הפרדה בין חברות מפיקות לבין העיסוק בהולכה, תוך גביית הטלים ויצירת תחרות ופיקוח על היצוא, ומתן הקלות ביבוא.



יש שני סוגים של מדינות עשירות בגז: אחד הוא קטאר, המדורגת שלישית בעולם בהיקף מאגרי הגז שלה ומובילה את העולם בפיתוח כלכלי מבוסס גז. בנסיכות יש מדיניות פיקוח על פיתוח כלכלי מבוסס גז, הכולל תעשיות פטרוכימיות, דשנים ובאחרונה גם דלקים מיוחדים כמו דיזל דל עופרת ודלק סילוני. הכלכלה הקטארית אינה מבוססת רק על יצוא גז כחומר גלם, אלא על פיתוח כלכלי עמוק וארוך טווח שגז משמש בו חומר גלם בלבד. הסוג השני הוא מדינות כמו ניגריה, שעליה אין צורך להרחיב את הדיבור.



לאן מועדות פניה של ישראל? האם לצד קביעת מדיניות תמלוגים תקבע המדינה פיקוח על המגזר כולו? פיקוח כזה, שהוא גם כמותי וגם על רמת המחירים, חשוב לתעשיות האנרגיה והמים, שברשותן פוטנציאל לספק לסקטור היצרני ולצרכנים מים ואנרגיה בשפע ובמחיר שיספק לתוצרת הישראלית יתרונות נוספים על פני מתחרינו.



הכותב הוא סמנכ"ל חברת אקוטק מיחזור