אל תדחו את חיזוריה הנלהבים של סין

>> באופן תיאורטי, בכלכלה קפיטליסטית אין זה רלוונטי מיהם הבעלים של תאגיד מסחרי. בפועל, זהות הבעלים לעתים קרובות שנויה במחלוקת. מגל הרכישות של חברות יפניות בארה"ב בשנות ה-80 והשתלטות וודאפון על מאנסמן הגרמנית ב-2000, ועד מעלליהן של חברות השקעות פרטיות באחרונה - רכישות עוררו פרצים של זעם לאומני.



חששות אלה עלולים להתעצם במהלך השנים הבאות, מכיוון שהחברות הממשלתיות של סין יצאו למסע קניות. רוכשות סיניות אלו מתנהלות בצורה לא שקופה, נשלטות באופן תדיר על ידי המפלגה הקומוניסטית ולעתים מונעות משיקולים פוליטיים לא פחות מאשר מרווחיות.

מתחילת השנה היו חברות סיניות המקור לעשירית מכלל העסקות הבין-גבוליות בעולם לפי שווי, והן ניסו לרכוש כל דבר - מחברות גז אמריקאיות ורשתות חשמל ברזילאיות ועד חברת המכוניות השוודית וולבו.



באופן מובן, יש התנגדות גוברת למגמה זו. הרעיון שקפיטליסטים צריכים להרשות לקומוניסטים לרכוש את התאגידים שלהם הוא, לטענת רבים, קיצוניות אבסורדית של הליברליות הכלכלית. ואולם, מוטב שלא יתנגדו לכך מכיוון שהתפשטותו של ההון הסיני בעולם תביא תועלת למקבליו, ולעולם כולו.



התחזקות הקפיטליזם הריכוזי



לפני זמן לא רב, חברות בשליטה ממשלתית נתפשו כיצירים לא מוגמרים שנועדו להגיע להפרטה מלאה. ואולם צירוף של גורמים - שיעור חיסכון עצום בעולם המתעורר, עושר נפט ואובדן אמון במודל השוק החופשי - הובילו להתחזקותו של הקפיטליזם הריכוזי. כחמישית מערכו של שוק המניות העולמי מרוכז כעת בחברות מסוג זה - יותר מכפליים השיעור לפני עשור.



העולם העשיר ספג בסובלנות את עלייתה של הלאומנות הכלכלית: בדרום קוריאה הובילה המדינה את הפיתוח, בסינגפור החברות שנשלטות על ידי הממשלה רוכשות פעילות בחו"ל.



ואולם סין שונה: כבר עכשיו היא הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, ובבוא הזמן היא תעלה על ארה"ב. החברות שלה הן ענקיות שעד כה התבוננו פנימה, אולם כעת הן מתחילות להשתמש במשאביהן בחו"ל.



חברות סיניות מחזיקות רק ב-6% מההשקעה הגלובלית בעסקים בינלאומיים. היסטורית, הכלכלות הגדולות החזיקו בנתח גדול בהרבה מכך. בריטניה וגם ארה"ב הגיעו לשיא של 50% מההשקעות הגלובליות ב-1914 ו-1967 בהתאמה. עלייתה של סין מתודלקת בעזרת העוצמה האדירה של החסכונות של אזרחיה. כיום הם מושקעים ברובם באג"ח של ממשלות המדינות העשירות, מחר הם עשויים לשמש לרכוש חברות ולהגן על סין מפיחות של מדינות זרות ואולי גם פשיטות רגל.



חברות סיניות נהפכות גלובליות מהסיבות המקובלות: כדי לרכוש חומרי גלם, להשיג ידע טכנולוגי ולהשיג גישה לשווקים זרים. ואולם הן נתונות להנחיותיה של ממשלה שמדינות רבות רואות בה מתחרה אסטרטגית, ולא בעלת ברית.



כפי שמסביר המאמר על הרכישות של הדרקון הסיני (ראו עמוד 22), ממשלת סין ממנה מפעם לפעם מנהלים בכירים, מכוונת עסקות ומממנת אותם באמצעות הבנקים הממשלתיים.



לאחר הרכישה, חברות של מחצבים יכולות להיהפך לספקיות שבויות של הממלכה האמצעית, כינויה של סין. יש המאמינים כי תאגידי סין פועלים משיקולים נאורים הרבה פחות: לדוגמה, ארה"ב חושבת שיצרניות ציוד טלקום סיניות מאיימות על הביטחון הלאומי שלה.



חברות פרטיות שיחקו תפקיד גדול במימוש יתרונות הגלובליזציה. הן חובקות עולם, מקצות משאבים לפי הצורך ומתחרות על לבן של הלקוחות. הרעיון שממשלה חשאית עלולה לשלוט בקפיטליזם הגלובלי אינו מעורר תיאבון - הקצאת המשאבים עלולה להתבצע על ידי פקידי ממשל, ולא השוק; הפוליטיקה, ולא הרווחים, עלולים להכתיב את ההחלטות - חששות אלה מקבלים ביטוי גובר והולך.



אוסטרליה וקנדה, בעבר שווקים פתוחים לרכישות, מעמידות מחסומים בפני החברות הממשלתיות של סין, במיוחד בתחום המשאבים הטבעיים, ויש להניח שמדינות נוספות ילכו בעקבותיהן.



תהיה זו טעות לעשות כן. סין רחוקה מלהוות איום כזה: רוב החברות שלה רק החלו לטבול רגליהן בחו"ל. אפילו בתחום המשאבים הטבעיים, שבו היתה פעילה ביותר בעריכת עסקות, ברוב הסחורות היא אינה קרובה לשליטה בחלק גדול מספיק מההיצע, כדי שתוכל "לסדר" לטובתה את השוק.



המערכת הסינית אינה מקשה אחידה שהתנהגותה צפויה מראש כמו שזרים רבים מניחים. חברות ממשלתיות בסין מתחרות ביניהן בשוק הבית, וקבלת ההחלטות נעשית על ידי הסכמה הדדית ולא בהכתבה רודנית. כשהן פועלות בחו"ל, לחברות הסיניות מניעים מעורבים, ובמגזרים מסוימים - ביטחון ותשתית אסטרטגית, לדוגמה - יש רגישות גבוהה מדי מכדי לאפשר להן לפעול. אולם תחומים אלה הם מועטים יחסית.



ומה בנוגע לשיקולים הפוליטיים של חברות סיניות בבעלות ממשלתית, ולשיקולי הרווח? כל עוד חברות אחרות מספקות את צורכי הלקוחות, אין זה משנה. חברות סיניות יכולות להחזיק בבטחה בחברות אנרגיה, למשל, בשוק תחרותי שבו הלקוחות יכולים לפנות לספקים אחרים.



ואם חברות סיניות יתחילו לפזר הון מסובסד בעולם, זה בסדר גמור. ארה"ב ואירופה זקוקות לכסף הזה. ההתמודדות עם הסכנה שההון הסיני הזול עלול לחתור תחת המתחרות, צריכה להיעשות על ידי חיזוק חוקי ההגבלים העסקיים, ולא על ידי הגבלת ההשקעות.



לא כל החברות הסיניות נתונות לניהול ממשלתי. חלק מהן עצמאיות למדי, ובעיקר מעוניינות ברווחים. לעתים קרובות חברות אלה לומדות במהירות כשהן פועלות בחו"ל. דוגמה לכך היא הבעלים החדשה של וולבו, ג'ילי. וולבו תוכל עכשיו למכור יותר מכוניות בסין; ללא העסקה למכירתה, עתידה היה עגום.



השפעה דו-כיוונית



חברות סיניות יכולות להזרים אנרגיה והון חדשים לחברות מדשדשות בעולם כולו; אולם ההשפעה לא תזרום בכיוון אחד. כדי להצליח בחו"ל, חברות סיניות יצטרכו להסתגל. משמעות הדבר היא גיוס מנהלים מקומיים, השקעה במחקר מקומי ומתן מענה לחששות המקומיים - לדוגמה, על ידי הנפקה מקומית של חברות בנות. חברות הודיות וברזילאיות הן בעלות יתרון בחו"ל הודות לניסיון הגדול שלהן במגזר הפרטי, והתרבות הפתוחה יותר. המנהלים הסיניים יודעים זאת.



חיזוריה של סין יכולים להניב תועלת מעבר לאופק המסחרי הצר. עם הגידול בהשקעתה בכלכלה הגלובלית, יתיישרו האינטרסים שלה עם אלה של שאר העולם, וכשזה יקרה - ההתלהבות משיתוף פעולה בינלאומי תגדל. דחיית חיזוריה של סין תהיה טעות לדורות הבאים, והכרזה פסימית להפליא אודות הביטחון של הקפיטליזם בעצמו.