השנה היא 2020, ועל הנהגת המדינה מתמודדים שניים: שי אגסי ואריה דרעי. יזם המכונית החשמלית מול הרב סוחף ההמונים. המצוינות מול האחדות. הפתיחות למערב מול החזרה למסורת. שניים שמייצגים את הפנים הסותרים של ישראל החדשה, את מדינת תל אביב מול מדינת ירושלים. דרעי יהיה מועמד טבעי לראשות הממשלה בישראל, שתהיה הרבה יותר דתית וחרדית מאשר היום. אין עוד פוליטיקאי חרדי שגישר כמוהו בין המחנות בחברה הישראלית, שנתפש כחבר במיינסטרים ולא רק כנציג המגזר. אבל תקופת המאסר שריצה אחרי הרשעתו בקבלת שוחד תקשה עליו להיבחר, ודרעי יצטרך לשכנע שהישיבה בכלא היתה ניסיון חיובי, שחישל אותו לקראת העלייה לצמרת.
אגסי יגיע למערכת הפוליטית מבחוץ, לאחר שהתפרסם כיזם הישראלי המוכר בעולם. איש לא כיכב כמוהו על שערי מגזינים בינלאומיים, כנביא שישחרר את האנושות מהתלות בנפט. ההצלחה תקל עליו לזכות באהדה ולהיבחר כמייצג ישראל העתידית והמפותחת, אבל חוסר ניסיונו הפוליטי יכביד עליו. הוא יידרש לשכנע שיידע להוביל את המערכת במצבי משבר.
קשה לדמיין ניגוד חריף יותר בין שני מועמדים לראשות הממשלה, כמו בין אגסי לדרעי. הביוגרפיות שלהם לא נפגשות: זה למד תורה וזה הנדסה, זה התפתח בעסקנות החרדית וזה בהיי-טק ובעסקים. זה חובש כיפה ומזוקן וזה גלוי ראש ומגולח. זה דובר אנגלית כמעט כשפת אם, וזה מתקשה בשפות זרות. זה גר בירושלים הדתית וזה בהרצליה פיתוח הנהנתנית. זה רוצה שעם ישראל יחזור ללמוד תורה בהמוניו, וזה חולם על הצלת העולם מהנפט. זה סחבק שנהנה להתחכך בהמון, וזה אליטיסט שמככב ברשימות המשפיעים הגלובליות. זה שירת בחיל המודיעין, וזה עשה צבא מקוצר כמש"ק דת. זה חי בישראל מילדותו, וזה גר שנים בעמק הסיליקון.
ובכל זאת, יש דמיון רב בין הרב דרעי ליזם אגסי. שניהם ממוצא מזרחי: דרעי נולד במרוקו ועלה ארצה כילד, אגסי הוא צבר שאמו עלתה ממרוקו ואביו מעירק. שניהם התבלטו בצעירותם כעילויים. דרעי התמנה בגיל 29 לשר הפנים, ואגסי עשה את האקזיט שלו בגיל 30. שניהם ייצגו מהפכות חברתיות: דרעי את עליית המזרחים והחרדים, ואגסי את דור ההיי-טק והרילוקיישן לחו"ל. שניהם קיבלו את הזדמנויות חייהם ממנהיגים באים בימים, הרב עובדיה יוסף והנשיא שמעון פרס. שניהם נואמים מזהירים ובעלי כושר שכנוע, שחולקים חיבה לחליפות שחורות עם חולצות לבנות. והכי חשוב, לשניהם יש אמביציה אדירה להנהיג ולהוביל.
אגסי יהיה בן 52 בתחילת העשור הבא, ודרעי בן 61. איש משניהם לא הכריז עד היום על שאיפותיו לראשות הממשלה, והם לא מוזכרים בסקרים כמועמדים אפשריים. דרעי עסוק בתכנון שיבתו לחיים הפוליטיים, עם סיום תקופת הקלון שגזר עליו בית המשפט, שמנעה ממנו להתמודד על ראשות עיריית ירושלים. הוא מרבה לבקר באירועים ובשמחות בחברה החרדית, ומדי פעם מתראיין גם בתקשורת החילונית, כדי לשמור על שמו בתודעה הציבורית. אגסי מוביל את מיזם "בטר פלייס" לשיווק המוני של מכוניות חשמליות, ולא התערב עד היום בפוליטיקה המקומית. הוא נחשף בתקשורת הבינלאומית הרבה יותר מאשר בישראל, שתהיה מדינת הפיילוט ליישום חזונותיו. עד היום נמנע מהתבטאויות שנויות במחלוקת, והסתפק בקריאות כלליות בעד שלום במזרח התיכון והעברת עולם טוב יותר לילדינו.
היתרון: שניהם מותגים
אגסי ודרעי הם ילדי חוץ בפוליטיקה, אבל יש להם יתרון מובהק, ואולי חשוב במיוחד, על הפוליטיקאים הפעילים כיום: שניהם מותגים. הם מייצגים משהו שכל ישראלי יודע לזהות. שמם מעלה מיד אסוציאציה, הם לא צריכים להסביר לאיש מיהם ומהם. אין נכס חשוב מזה בשיווק סבון, מכונית או פוליטיקאי. המיתוג המובחן מדלג מעבר ליריבים במפלגה, ופוגע ישירות בתודעת הציבור. דוד בן גוריון נחשב לאבי המדינה, יצחק רבין היה מר ביטחון, מנחם בגין ייצג את הפאתוס והכבוד הלאומי, אריאל שרון "הכניס לערבים", ויצחק שמיר הגן על ארץ ישראל. דבקותם במותג גם כשספגו מפלות וכישלונות הובילה אותם לניצחונות בבחירות.
לישראלים יש כמיהה למושיע הלאומי שיחלץ את המדינה מצרות. זהו חלק מהתרבות ומהמורשת שלנו עוד מימי התנ"ך, ובעיתוי מדויק ועם קמפיין נכון, גם דרעי וגם אגסי יוכלו להיכנס לתפקיד. בחברה מוכת שסעים, שיחריפו עם השינויים הדמוגרפיים, דרעי יטען שהוא היחיד שיודע לדבר "ישראלית", ולגשר בין חרדים לחילונים, בין מזרחים לאשכנזים ובין ערבים ליהודים. שהוא המפייס הלאומי, שיודע להוציא אנשים לרחובות. במערכת בינלאומית שתהיה מורכבת מאי פעם, אגסי יסביר שהוא היחיד שיכול לדבר עם מנהיגי ארה"ב, סין והודו, ולהוציא מהם את העסקה הטובה ביותר בשביל ישראל, שרק הוא יכול להכניס את ישראל כשווה בין שוות למועדון הגלובלי. פותר הבעיות שהציל את העולם מהתלות בנפט, יושיע עכשיו גם את ישראל.
התמודדות ביניהם תהיה מרתקת. לא צריך לחכות לעתיד: לקראת הכתבה צפיתי ביוטיוב בקטעי וידאו של אגסי ושל דרעי, זיפזפתי ביניהם והתקשיתי לעצור. רציתי לשמוע את הפרק הבא בנאום, לדעת את סוף הסיפור. הם מדברים בפשטות, בשפה שכל אחד מבין, בלי ציטוטים ארכאיים מהגמרא או נוסחאות מתמטיות. יהיה מעניין לראותם בעימות טלוויזיוני, אחד על אחד, מוכרים את המתכונים השונים שלהם לעתיד ישראל.
הרעיון ששני שחקני חיזוק שאפתנים יזנקו להנהגת המדינה, וידלגו מעל העסקנים המקצועיים, אינו חדש. ב-26 בדצמבר 1986, החודש לפני 24 שנה, פירסמו אתי חסיד, חנן קריסטל ואילן כפיר בעיתון "חדשות" תרחיש דמיוני על שני מועמדים לראשות הממשלה, שיתמודדו זה מול זה כעבור עשר שנים. השניים היו בנימין נתניהו ואהוד ברק, שכיהנו אז כשגריר ישראל באו"ם וכאלוף פיקוד המרכז.
התחזית של "חדשות" פיספסה קצת בתזמון ההתמודדות העתידית, בהנחה שרבין לא יחזור להנהגת המדינה, ובציפייה שפרס יפרוש בגיל 71 לכתיבת זיכרונות. אבל אלה זוטות. חסיד, קריסטל וכפיר פגעו בול. הם איתרו נכון את דור העתיד של מנהיגי המדינה, שמובילים אותה גם כיום. הם זיהו את עוצמת המותגים שייצגו נתניהו וברק - הדובר הרהוט, "מר טרור", מול הלוחם הנועז מהסיירת. ניתוחי האופי של השניים מאז עומדים בתוקפם, אף על פי שנכתבו הרבה לפני עלייתם לצמרת, לפני הנפילות והקאמבקים, ולפני שנישאו לנשותיהם הנוכחיות שרה ונילי, שמואשמות לרוב בהתנהלות הבעייתית של בני זוגן. נתניהו תואר כ"סנוב מורם מעם שעושה שימוש נרחב במאבטחים ובנהגים גם למשימות פרטיות", ולברק "מיוחסת מידה של אופורטוניזם... חברים בנפש אין לו, לפחות לא כאלה שיודעים עליהם".
נתניהו וברק, עם כל ההבדלים באישיותם ובניסיונם, באו מאותו בית ספר: השירות בסיירת מטכ"ל. שניהם מייצגים מובהקים של האליטה הישנה, האשכנזית והחילונית, שבניה התקדמו בשירות הציבורי ופרשו בגיל מבוגר כדי לעשות לביתם. שניהם אליטיסטים, שנהנים לעשן סיגרים ולקרוא ביוגרפיות של ווינסטון צ'רצ'יל. צ'אפחות וחיבוקים לא מתאימים להם, ובסיטואציות המוניות הם נראים לא שייכים, כאילו התחפשו לרגע. גם ראייתם את ישראל ואת מקומה בין האומות זהה. אין פלא שעבודתם המשותפת של ברק ונתניהו כיום, כראש הממשלה ושר הביטחון, הולמת אותם יותר מאשר ההתמודדות ביניהם בעבר, במערכת הבחירות של 1999.
כשברק ונתניהו טיפסו לצמרת, החברה הישראלית נשענה על שלד רחב של מיינסטרים. הטלוויזיה שידרה בערוץ אחד, התרבות הפופולרית היתה צברית-אשכנזית, צה"ל שימש ככור ההיתוך, לא היו מיליארדרים, והערבים והחרדים הצטיירו כקבוצות שוליים מסוגרות. בישראל ההיא, נתניהו וברק נראו כמנהיגים טבעיים. אבל המדינה שלהם אינה קיימת עוד. השינויים החברתיים, הטכנולוגיים והכלכליים בדור האחרון בנו כאן חברה אחרת, הרבה יותר תחרותית והרבה יותר שבטית.
השליטים הישנים נאבקים
דמות הישראלי מפוצלת כיום בין כמה זהויות: החילונים, חובשי הכיפות הסרוגות, הרוסים, החרדים, הערבים, הדרוזים, ובהדרגה גם המהגרים החדשים מאפריקה. המכנה המשותף נשחק והולך. החילונים מחוברים הרבה יותר לארה"ב דרך האינטרנט, הלימודים בחו"ל והתעסוקה בחברות גלובליות. הצבא איבד ממקומו המרכזי ונהפך לערוץ ההתקדמות של הדתיים-הלאומיים והדרוזים, שממלאים בו את עמדות הפיקוד. בטלוויזיה יש המון ערוצים, רשימות העשירים מתפוצצות ממיליארדרים חדשים, והמוסיקה הפופולרית הרבה יותר מגוונת וים-תיכונית משהיתה.
אבל את השינוי העמוק ביותר מחוללת הדמוגרפיה של החרדים והערבים, בעלי המשפחות מרובות הילדים. לפני עשור, 40% מתלמידי כיתות א' בישראל למדו בבתי ספר חרדיים או בחינוך הערבי. השנה, 48% מילדי כיתות א' הם ערבים או חרדים, ולפי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב-2015 הם יהיו הרוב. באותה שנה, מחצית מתלמידי כיתות א' בחינוך העברי ילמדו במוסדות דתיים או חרדיים. לזה צריך להוסיף את מה שאין בסטטיסטיקה הממשלתית: רוב הישראלים שעוזבים את הארץ לתקופות ממושכות, או מהגרים לצמיתות לחו"ל, הם חילונים.
משמעות הדברים ברורה: בישראל נוצרת חברה חדשה, הרבה יותר מקוטבת ורב-תרבותית, שבה קבוצות השוליים לשעבר מתחזקות והאוכלוסיה נהפכת דתית יותר. התוצאה ניכרת בוויכוח הפוליטי הפנימי, שרוחש ביטויי שנאה לערבים ולחרדים. הסיבה ברורה: הקבוצות המתרחבות רוצות חלק גדול יותר בעוגה הלאומית, והשליטים הישנים נאבקים לשמור על העוצמה שנשמטת מידיהם. זה ניכר במחלוקת על זהותה של ישראל - מדינת כל אזרחיה או מדינה יהודית - וגם בחיי היום-יום, בייחוד באזורי התפר שבין הקהילות היריבות. בקווי האוטובוס הנפרדים לגברים ונשים בירושלים, בניסיון למנוע קבלת ערבים ליישובים קהילתיים, או בקניונים בערים היהודיות בשרון, שבהם רואים יותר מוכרים וקונים מהערים הערביות השכנות. ומעל לכל, בפער שהולך ומתרחב בין תל אביב המערבית וההדוניסטית לירושלים המתחרדת, שבה קשה למצוא מסעדה לא כשרה. רק לפני עשור נראה המרחב הציבורי בישראל אחרת לגמרי.
הקיטוב התרבותי המחריף אינו ייחודי לישראל. בארה"ב הגדולה מתרחבים הניגודים בין ערי החוף הליברליות ל"שדה התירס" השמרני שבלב הארץ. באירופה נראות הערים הגדולות ככורי היתוך רב-לאומיים, והמורשת הישנה נשמרת באזורים הכפריים. אבל רק בישראל יש לרב-תרבותיות המתגברת שתי השלכות ייחודיות, על הצבא והכלכלה. החרדים והערבים פטורים מגיוס החובה לצה"ל, ושיעורי התעסוקה שלהם נמוכים. רוב הגברים החרדים לומדים תורה, ורוב הנשים הערביות דואגות לבית. לפי דו"ח מצב המדינה של מרכז טאוב, בעריכת דן בן-דוד, רק כשליש מהגברים החרדים וכרבע מהנשים הערביות בישראל יוצאים לעבודה.
אם המגמה הזאת תימשך, המשק הישראלי יתקשה יותר ויותר לפרנס את הקהילות הגדלות של חרדים ושל ערבים עניים שאינם עובדים ומתפרנסים מקצבאות. ההנהגה הנוכחית מודעת לבעיה יותר מקודמותיה. ראש הממשלה קורא לערבים ולחרדים להשתלב בהיי-טק, בצה"ל מגייסים חרדים במסלולים מיוחדים, וראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל, רואה את משימתו המרכזית בהגברת התעסוקה של הערבים והחרדים. אבל הפוליטיקה הולכת נגד האילוץ הכלכלי: הקואליציה של נתניהו ואביגדור ליברמן נאבקת בקהילה הערבית ומנסה לרצות את החרדים. כך לא מגבירים את השילוב, כי הערבים מרגישים דחויים והחרדים מקבלים גיבוי להימנעותם מעבודה.
הצבא מתמודד עם התערערותו של מודל השירות הנוכחי, שיתקשה לשרוד כשרוב הצעירים בגיל הגיוס יהיו פטורים ממנו. אם ירצו ואם לא, ראשי מערכת הביטחון יידרשו לפתח מודל חדש, מקצועי יותר, המבוסס פחות על האתוס של צבא העם מימי בן גוריון. צה"ל יצטרך לשלם יותר למתגייסים, לפתוח את שעריו למהגרי עבודה ולילדיהם ולהישען אפילו יותר מהיום על רובוטים ומזל"טים כתחליף ללוחמים בחזית.
בעשור הקרוב תתמודד ישראל עם אתגרים אסטרטגיים לא פשוטים: תוכנית הגרעין האירנית, הלחץ הבינלאומי להקים מדינה פלסטינית, חילופי השלטון במצרים ובסעודיה, נסיגת הצבא האמריקאי מעירק והשינויים במאזן הכוחות בין מעצמות העל. אולי תפרוץ מלחמה עם אירן ועם חיזבאללה, שתגרום אבידות קשות ותאיים על הצמיחה הכלכלית של ישראל.
כל האתגרים האלה מחייבים התמודדות מורכבת והחלטות קשות, ובכל זאת מתגמדים בהשוואה לשינוי החברתי המתרחש בבית - בעיקר מפני שהדמוגרפיה לא תלויה במנהיגים, ואין להם שליטה עליה. ראש הממשלה יכול להחליט אם לצאת למלחמה או לעשות שלום, אבל קשה לו לקבוע כמה ילדים יגדלו בשבט בדווי או בחצר חסידית. מנהיגי העבר וההווה התמחו בניהול הסכסוך הישראלי-ערבי והקשרים עם הבית הלבן. מנהיגי העתיד יידרשו קודם כל ליצור מכנה משותף פנימי, שיכבד את השוני בין הקהילות והשבטים בחברה הישראלית, וישמש בסיס לחוסן הלאומי כלפי חוץ. בנסיבות כאלה יהיה יתרון לפוליטיקאים שייתפשו כמותגי-על, שמסוגלים להרים את המשימה ולגייס לה תמיכה המונית.
הרב יוסף מול הנשיא פרס
כל קריירה מוצלחת נשענת על ניצול נכון של הזדמנות ועיתוי, וההזדמנות של דרעי נקרתה בפניו בהיותו תלמיד ישיבה צעיר, שהתחבר עם בניו של הרב עובדיה יוסף והתחבב מאוד על אביהם. כמה שנים אחר כך, ב-1984, לאחר שהודח מכהונת הרב הראשי הספרדי, הנהיג יוסף את המהפכה הספרדית - והוביל את המפלגה החדשה ש"ס, שייצגה את החרדים המזרחיים, שביקשו לבדל את עצמם ולמרוד בהנהגת הרבנים האשכנזים.
דרעי היה האופרטור הפוליטי הראשי של הרב, והמהפכה שלהם הצליחה. שלא כמפלגות עדתיות שקדמו לה וכשלו, ש"ס התקבעה והתרחבה. תוך שנים ספורות התקדם דרעי מהאנונימיות של הישיבה החרדית לעמדת מפתח במערכת הפוליטית.
בשנות השיא שלו בפוליטיקה, לפני כ-20 שנה, התקרב דרעי למיינסטרים יותר מכל פוליטיקאי "מגזרי". הוא היה ונותר חברו הטוב של חיים רמון, ולחש באוזנם של ראשי הממשלה רבין ונתניהו. למרות גילו הצעיר וניסיונו הדל, דרעי מילא תפקיד מפתח באירועים המרכזיים של התקופה. הוא רקם עם רמון ויוסי ביילין את התרגיל המסריח, שהביא לפירוק ממשלת האחדות הלאומית ב-1990. הוא שימש פה למתונים במלחמת המפרץ ב-1991, כשהתנגד לפעולת תגמול ישראלית בתגובה לירי טילי הסקאד. תמיכתו איפשרה לרבין להעביר בכנסת, בהימנעות ש"ס, את הסכם אוסלו - מה שלא הפריע לדרעי להתקרב אחר כך לנתניהו, המתנגד הגדול של אוסלו. ואת כל זה, תוך ניהול שלושה קמפיינים מוצלחים של ש"ס בבחירות לכנסת, עשה דרעי במקביל לחקירה ולמשפט שהתנהלו נגדו.
דרעי השכיל למנף את הסדקים במערכת הפוליטית, את המאבקים בין הימין והשמאל, כדי לחזק את ש"ס ולבצר את מעמדה כלשון המאזניים בין הגושים הפוליטיים. יורשו ויריבו בהנהגת התנועה, אלי ישי, נטה בבירור ימינה בהתאם לרוח מצביעיו. דרעי ידע לרצות את הבוחרים הימניים וגם להיראות מתון לשמאלנים, כשהוא נשען על עמדת יוסף, שמותר להחזיר שטחים כדי להציל חיים.
כמנכ"ל וכשר במשרד הפנים, דרעי קירב אליו את ראשי הרשויות המקומיות הערביות. לפי הביוגרפיה שלו, שכתב העיתונאי יואל ניר, הוא היה מנכ"ל משרד הפנים הראשון אי פעם שביקר באום אל פאחם ופעל לשיקום התשתיות בעיר, למורת רוחו של ראש הממשלה שמיר. "כולנו, גם הערבים, בני אנוש. אפסיק את הקיפוח של היישובים הערבים והדרוזים", הכריז דרעי. הקיפוח לא נפסק, אבל דרעי יוכל לשלוף בעתיד את הבטחותיו מהארכיון כדי להיראות כפוליטיקאי נאור החותר לשילוב ולא להדרה, לאפליה ולקיטוב. אולי יש כאן בסיס לקואליציה ערבית-חרדית, שתייצג ישראל יותר מסורתית ופחות בן גוריונית.
שי אגסי, לעומתו, הוא המבטא העדכני של חזון המדע והפיתוח שהציב בן גוריון. ההתגלות שלו התרחשה לפני כמה שנים, כשמילא תפקיד בכיר בענקית התוכנה הגרמנית sap והיה מועמד למשרת המנכ"ל. "הפורום הכלכלי העולמי" הזמין אותו למפגש של מנהיגים צעירים בדאבוס, ולפני האירוע נתנו לו שיעורי בית: לכתוב איך אפשר לעשות את העולם למקום טוב יותר (a better place) ב-2020. אגסי חשב ובא עם רעיון: לשחרר מדינה אחת מהתלות בנפט על בסיס הטכנולוגיה הקיימת ובאופן שניתן לחיקוי, וכך ליצור בהדרגה עולם משוחרר מנפט. הוא בחר את ישראל כמדינת הפיילוט, כיוון שהיא "אי תחבורתי". או כדבריו, "אם האוטו שלך נוסע מחוץ לישראל, סימן שגנבו אותו".
הרעיון של אגסי היה להשתמש במכוניות חשמליות, שאינן המצאה חדשה. הוא הציע לייעל את הטעינה ואת ההחלפה של המצברים, כך שהמכונית החשמלית תוכל להתחרות במכוניות השורפות דלק. "כל מי שדיברתי אתו על זה אמר לי שאני משוגע", סיפר אגסי בהרצאה בטכניון בפברואר. ואז פגש אגסי את שמעון פרס, הראה לו את התוכנית, "ואחרי שבועיים של עבודה אתו, הוא שאל אותי שאלה פשוטה. הוא אמר לי, אפשר לעשות? אמרתי, כן. ואז הוא אמר לי, אוקיי, אז תעשה. אמרתי, אני המנכ"ל הבא של sap. אז הוא אומר לי, ה-sap הזה זה בטח חשוב מאוד, כי אתה לא רוצה להציל את המדינה שלך ואת העולם, אז תסביר לי מה זה המנכ"ל הזה של sap. אמרתי לו, תן לי יומיים-שלושה לחשוב על השאלה הזאת, ואחרי שלושה ימים התפטרתי".
הקשר עם פרס העניק לאגסי את פריצת הדרך במיזם: בכנס דאבוס בינואר 2007, הנשיא לעתיד הפגיש את היזם השאפתן עם מנכ"ל יצרנית הרכב הגלובלית "רנו ניסאן", שהסכימה לייצר ולשווק את המכוניות החשמליות. הצעד הבא היה לגייס מימון, ואגסי רתם לפרויקט את עידן עופר, יו"ר החברה לישראל. עופר התרשם מהביטחון העצמי של אגסי: "הוא רואה את עצמו כשווה לסטיב ג'ובס, למייקל דל או לביל גייטס", סיפר למגזין "וויירד". עופר השתכנע והשקיע.
אגסי שונה מרוב אנשי העסקים הישראלים ברוחב שאיפותיו: הוא רוצה לשנות את העולם ושכולם יידעו את זה. המגזין "פוריין פוליסי" הציב אותו השנה במקום 28 ברשימת 100 ההוגים החשובים בתבל. הישראלי השני ברשימה, הסופר דוד גרוסמן, הגיע למקום 80. ב"אקונומיסט" הציבו את תמונתו כאיש שילמד את העולם איך לא להשתמש בנפט. באתרים אחרים כינו אותו "הנביא הירוק" ו"סטיב ג'ובס של תעשיית האנרגיה". והוא כיכב גם ברשימות המשפיעים של "טיים" ו"סיינטיפיק אמריקן" ובקרוב ידגמן ב"ווג".
אף על פי שבא מעולם העסקים, אגסי הבין איך לנצל את הפוליטיקה לצרכיו. הוא ביקש מראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, סובסידיה גדולה למכוניות החשמליות, שעליהן יוטל מס נמוך כדי לעודד את קנייתן. אולמרט נרתם לעזור, והחל בקידום רפורמת המיסוי הירוק על כלי רכב, שאושרה בתקופת נתניהו. מעניין שנתניהו, שהכריז על פרויקט טכנולוגי לאומי למציאת תחליפי נפט, לא מקרב אליו את אגסי. אולי הוא מזהה בו מתחרה עתידי.
מי שמבטיח לשנות את העולם עוד לפני שמכר אפילו מכונית אחת, כמו אגסי, יכול גם להיבחר לראשות ממשלת ישראל, אם יחליט שזו משימתו הבאה. ומי שמכיר את המערכת הפוליטית מנעוריו, כמו דרעי, יודע איך לסובב אותה לטובתו ולנצל את הנסיבות כדי לעלות לפסגה. אבל איך הם יגיעו לשם? הרי הפוליטיקאים הקיימים לא יתנדבו לפנות להם מקום. כשעיתון "חדשות" ניבא את עלייתם של נתניהו וברק, היה ברור שהם ייכנסו לפוליטיקה דרך הליכוד והמערך, המפלגות הגדולות של אז. כיום המסלול פחות מובן מאליו.
עבר פלילי, עבר אמריקאי
בתקופת השיא של המשטר הדו-מפלגתי בישראל, אחרי הבחירות של 1981, למערך ולליכוד יחדיו היו 95 ח"כים מתוך 120. התהפוכות שעברה מאז המערכת הפוליטית - הנהגת הבחירה הישירה לראשות הממשלה וביטולה, השינויים החברתיים והמיאוס הגובר של הציבור בפוליטיקאים - ריסקו את המפלגות הגדולות ויצרו במקומן סלט של סיעות קטנות ובינוניות. בבחירות האחרונות זכו שתי המובילות, קדימה והליכוד, ב-55 ח"כים בלבד. זה הביטוי האלקטורלי של חברה משוסעת ושבטית: הבוחרים מעדיפים להצביע למי שדומים להם, ולא למפלגת שלטון גדולה, שבהכרח תהיה יותר מגוונת ופחות סקטוריאלית.
כיום נתונות רוב המפלגות בישראל באי ודאות בשאלה אם יצליחו לשרוד ולהתקיים בכלל. הליכוד עשוי להתפלג מחדש, אם נתניהו יפנה לתהליך מדיני שיהיה כרוך בנסיגות. קדימה צריכה להוכיח שהדבק שמחבר בין חבריה חזק יותר מהאופורטוניזם של מייסדיה. העבודה מתפוררת ומצביעיה הוותיקים הולכים לעולמם. מרצ תתקשה לעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות. קיומה של ישראל ביתנו תלוי בשאלה אם יוגש כתב אישום נגד ליברמן. ש"ס תעמוד בפני פרשת דרכים אם הרב יוסף בן ה-90 יירד מהבמה.
בנסיבות כאלה יש מקום להתארגנויות חדשות, ושוב מתעורר הדיון בשינוי שיטת הממשל: אם לחזק את המפלגות, דרך העלאת אחוז החסימה וצעדים אחרים שיעודדו חזרה לגושים גדולים, או להפך, לוותר על המפלגות ולעבור לשיטה כמו נשיאותית, שתיתן עדיפות לפוליטיקאים בעלי כריזמה. רפורמות פותחות שער לשחקנים חדשים: נתניהו וברק דילגו מעל העסקנים הוותיקים במפלגותיהם דרך הבחירה הישירה לראשות הממשלה, שנתנה סיכוי לכוכבים מבחוץ.
דרעי תומך, לדבריו, בבחירה ישירה להנהגת המדינה, "במשטר דומה לארה"ב", שבו ראש הממשלה או הנשיא יוכל למנות שרים מקצועיים ולא פוליטיקאים. הח"כים ייבחרו בשיטה אזורית, שבה אין צורך במפלגות חרדיות או חילוניות. ועד שזה יקרה, אין ברירה אלא לדבוק במסגרות השבטיות, "כי במשטר הקיים אין דרך אחרת למיעוט להגן על עצמו", כדבריו באירוע של "הקמפוס החרדי" בקריה האקדמית אונו, לפני כחצי שנה.
באירוע רשם דרעי נקודת זכות חשובה בדרכו חזרה אל המיינסטרים. לצדו בפאנל ישבה יו"ר קדימה, ציפי לבני, נציגת "הפוליטיקה הנקייה", שצחקה בקול מבדיחותיו של דרעי. אין ביטוי מובהק יותר למחילה של המרכז הפוליטי החילוני לגאון הפוליטי החרדי שהסתבך. נשכחו טענותיו של דרעי לקונספירציה של האליטה האשכנזית נגדו, נשכחו קלטות "אני מאשים" ומופעי "הוא זכאי", נשכחו "ישיבת שאגת אריה" בשערי הכלא והביקורת הארסית של דרעי וחסידיו נגד מערכות החקירה, התביעה והמשפט. "הקדוש ברוך הוא שלח אותי שנתיים לישיבת מעשיהו", סיכם את החוויה בדיעבד.
לא רק הזמן שחלף מסייע לדרעי בטשטוש הרושם של מעידתו, אלא גם ההסתבכויות של פוליטיקאים בכירים בעקבותיו. אחרי הרשעתם וכליאתם של השרים לשעבר אברהם הירשזון ושלמה בניזרי, משפטיהם של הנשיא לשעבר משה קצב ושל ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, והחקירות נגד ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ושר החוץ אביגדור ליברמן, פרשת דרעי נראית בפרופורציה שונה. העבירות שבהן הורשע - ובראשן קבלת שוחד של 150 אלף דולר, שבו קנה דירות בירושלים - נראות קלות ערך ביחס למעללי האחרים.
אבל מה שיקשה יותר על דרעי להיבחר לראשות הממשלה לא יהיה העבר הפלילי, אלא ההווה הציבורי. עם כל קרבתו לפוליטיקאים חילונים, דרעי נטוע עמוק בעולם החרדי, ונשמע להוראות הרבנים. הוא יתקשה לשלב נשים ברשימה לכנסת, או לעמוד על שלו מול מנהיגי הקהילה החרדית. כדי לשבור את המחסום שמרתיע בוחרים לא חרדים, הוא יצטרך להראות עצמאות. לזכותו עומד גילם המתקדם של הרב עובדיה יוסף ושל הרב יוסף שלום אלישיב, החשוב ברבנים הליטאים. אם יירדו מהבמה בשנים הקרובות, זו תהיה ההזדמנות שלו לשבור למרכז. יש כבר סימנים לזה: בהופעותיו הציבוריות דרעי מדבר על תהליכי שינוי בציבור החרדי.
הבעיה של אגסי שונה. אם יחליט להשתלב בפוליטיקה, יטיחו נגדו שאינו ישראלי מספיק, מכיוון שעשה את שנותיו המעצבות בחו"ל. ישלפו הרצאות שלו, שבהן כינה את ארה"ב "האומה שלנו". זה לא צריך להפריע לו: אותן טענות בדיוק הועלו נגד נתניהו, שלמד וחי בארה"ב, ואף שינה את שמו ל"בנג'מין ניתאי". אבל כפי שנתניהו שמר תמיד על זיקתו למדינה וסייע להסברה הישראלית, כך גם אגסי בחר להקים את המיזם שלו בישראל, ומעולם לא הסתיר את מוצאו.
ההתמודדות בין אגסי לדרעי ב-2020 תציב את ישראל בנקודת הכרעה על זהותה: מדינה מסורתית המתבוננת פנימה, או מנוע טכנולוגי וכלכלי שמחובר לעולם. הכריזמה של שני המועמדים מבטיחה שאם יתחרו על ראשות הממשלה, הם יסעירו את הבוחרים ויציגו להם ברירה בין שתי דרכים ושתי תפישות עולם. אבל אסור לטעות: למרות הרקע והניסיון השונים של השניים, הם באים מאותו הכפר, ומייצגים יחד את שני פניה של הישראליות החדשה. הבסיס המשותף הזה יאפשר להם לעבוד יחד גם בממשלת אחדות, אם הבוחרים יתחמקו שוב מהכרעה.
תרחיש לא דמיוני: קבלו את המתמודדים על ראשות ממשלת ישראל בעוד עשור
אלוף בן
16.12.2010 / 13:08