צהריי שבת שטוף שמש, השלווה אופפת את הטיילת של שכונת בת גלים בחיפה. כמה עשרות אנשים מתרחצים בשני המפרצים הקטנים, רובם מפטפטים ברוסית. משפחות ערביות ויהודיות משוטטות על הטיילת, נהנות ממראה הים הכחול הפרוש עד האופק. למבקר התל-אביבי, הרגיל לתנועת השימור, השיפוץ והבהלה לנדל"ן, מראה הטיילת והשכונה כולה מפתיע: לאורך החוף, במרחק כמה מטרים מקו המים, עומדים בשממונם בתי מידות מאבן, חלקם מטים לנפול, סגורים ונעולים. בתחילת הטיילת עומד שלד בטון ענק חשוף, ומאחוריו שטח גדול מגודר שאין אליו גישה. זהו שחזור של בניין הקזינו, שנבנה ב-1930 ושימש מרכז קהילתי תרבותי לשכונה. השטח המגודר מאחוריו הכיל פעם בריכה אולימפית מפוארת שאירחה תחרויות שחייה בינלאומיות. על הטיילת יש מסעדה אחת בלבד, וסניף של רשת יטבתה בעיר שוכן בקצה, בתוך בניין הרכבל התחתון, שממנו עולים כדורים כתומים במעלה הכרמל, אל חלקים מושקעים יותר של חיפה.
גם רחובותיה הפנימיים של השכונה, שתוכננה כשכונת עיר גנים בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת על ידי האדריכל ריכרד קאופמן, נראים מוזנחים. חלק מהבתים היפים שנבנו אז לא שופצו שנים רבות, וקשה לזהות את אופי הבנייה המקורי שלהם. על בתים רבים מתנוססים שלטי "למכירה". הרמז היחיד לפאר העבר הוא השדרה הרחבה שמובילה אל הים, ודקלי הוושינגטוניה שניטעו לאורכה. את בתי השכונה הישנים מקיפים שיכוני עולים שנבנו בסמוך לכביש החוף, וגם הם לא זכו לשיפוץ או לחידוש.
שכונות וערים לא מעטות בישראל נמצאות במצב דומה לזה של בת גלים: חוסר מימוש פוטנציאל ברור לעין. מה פירוש המונח הזה, פוטנציאל, בהקשר של יישוב או של שכונת מגורים? ואילו סוגי פוטנציאל יכולים להתקיים בו? האם מימושו הוא תמיד הדבר הרצוי מבחינת התושבים, ומי באמת מרוויח ממנו?
משכונת שוליים לשדה ציד אטרקטיבי
הדוגמה המובהקת למקום שבת גלים היתה עשויה ללכת בעקבותיו היא שכונת נווה צדק בתל אביב. בתחילת שנות ה-80 עמדה נווה צדק, אחת השכונות היהודיות הראשונות שנבנו מחוץ לחומות יפו בסוף המאה ה-19, ליהרס וליהפך לחלק ממרכז העסקים הדרומי של תל אביב, לפי תכנוני העירייה. כשהתוכנית המטרופולינית השתנתה והוחלט להעביר את מרכז העסקים הראשי לאזור איילון, ניצלו הבניינים מהריסה ונערכה תוכנית התחדשות לשכונה.
האדריכל והיזם אילן פיבקו היה אחד הראשונים שזיהו את האפשרויות הכלכליות ואת הערכים הנוסטלגיים הגלומים בבתיה הישנים והמוזנחים של שכונת העוני דאז. הוא רכש אחד מהם ושיפץ אותו, ולדבריו מכר אותו עוד לפני שהספיק להתגורר במקום. כמה שנים אחר כך הוא היה אחד הראשונים לרכוש ולשפץ גם בעג'מי שביפו. שתי השכונות נהפכו משכונות שוליים מוזנחות לציד אטרקטיבי במיוחד לכרישי הנדל"ן, ואוכלוסייתן המקורית, דלת האמצעים, פינתה את מקומה לטובת דיירים מבוססים הרבה יותר.
פיבקו מגדיר פוטנציאל של מקום מסוים כפער בין מצב המחירים הנוכחי של הנדל"ן באזור לבין האופציה שלהם לעלות משמעותית. "תמיד יש מקומות כאלה, שמסיבה כזאת או אחרת - דימוי או הרכב האוכלוסיה - לא מתייחסים אליהם כאל אופציה. הראייה המפוכחת, שהיא אמיצה יותר במידה מסוימת, רואה את הדברים כמו שהם באמת. זה לא מקרי שהרבה פעמים אנשי רוח ואמנות הם שמתחילים את השינוי - הם מחפשים חללים גדולים ולא מוטרדים מבעיית הדימוי של מקום המגורים. אחרי שנכנסים אחד, שניים, שלושה, אנשים נוספים מגלים את הקסם וזה נהפך לתופעה מתפשטת".
פיבקו אינו מכחיש כי לאוכלוסיה שמשנה את גורלה של השכונה יש יכולת כלכלית גבוהה יותר. "התושבים המקומיים, גם אם הם רואים את הפוטנציאל, לא יכולים לממש אותו. לקחת חורבה ולהפוך אותה לארמון - זה לא דבר שאוכלוסיה חלשה יכולה לעמוד בו. לאוכלוסיה המקומית תמיד עדיף לעבור למקום אחר, לקבל כסף שבו הם יכולים לקנות דירה טובה יותר. מי שנכנס לדירות האלה יכול להרשות לעצמו להשקיע ולהחזיר לחורבות עם הווה מסכן את עברן המפואר. זאת תערובת של יכולת כספית, עין טובה וראייה לא שיפוטית.
"בעג'מי היו ארמונות קטנים ומוזנחים, בתים יפהפיים שיושבים על הים, במרחק של כלום מתל אביב, שמחולקים ל-16 דירות קטנות. אנשים רגילים ראו שם שכונת מצוקה ועוני ולא רצו לגור שם".
האדריכל ומתכנן הערים ניקי (נסים) דווידוב מנסה יחד עם הסטודנטים שלו בטכניון בחיפה לממש - לפחות באופן תיאורטי - את הפוטנציאל הגלום בבת גלים. "הסטודנטים העלו הרבה רעיונות לא שגרתיים, למשל לפתח את האזור כקהילת חוף, או לפתח שם תיירות מרפא בגלל הקרבה לבית החולים רמב"ם. לשכונה יש פוטנציאל רב, אבל היא לא ממריאה. אני חושב שהבעיה המרכזית היא שכדי להגיע לשכונה היפה הזאת צריך לעבור קודם את תחנת האוטובוסים המרכזית הנטושה, אחר כך את תחנת הרכבת, לאחר מכן את רמב"ם, אחרי זה את בסיס חיל הים, ורק אז מגיעים אליה. הממשק של השכונה הוא בנייני שיכון לא אטרקטיביים, ורק מאחוריהם נמצא האזור היפה על חוף הים. רק יודעי ח"ן יודעים להגיע למקום הזה. אופן החשיפה של המקום משמעותי מאוד".
דווידוב מסמן את חיפה כעיר בעלת פוטנציאל לא ממומש. "לחיפה יש איכויות של סן פרנסיסקו. התיאוריה שלי אומרת שלא קורה עם זה כלום בגלל הדי.אן.איי הפועלי שלה: זו עיר שלא מצליחה להתמסר לדברים שעושים עיר, כמו פנאי ושעשועים. האמרה הידועה משנות ה-50 קובעת שחיפה עובדת, ירושלים לומדת ותל אביב רוקדת, וזה נשאר כך עד היום. המלונאות של חיפה מתבססת על הר הכרמל. כל האזור של העיר התחתית והעיר הישנה, שמתחבר לוואדי ניסנאס, שיש לו איפיונים אקזוטיים, מנותק מאזור המלונאות. ההזנחה של כל מה שיש בעיר התחתית לא מאפשרת לממש את הפוטנציאלים שלה.
"אין ספק שבת גלים היא הדוגמה הבולטת ביותר לפספוס: זה המקום היחיד בישראל שבו הבתים נושקים לים, ובכל זאת זה אזור מוזנח ומתפורר. הפוטנציאל בעיניי הוא שאנשים ייהנו מזה".
אבל אם השכונה תתפתח יותר מדי ותתייקר, אולי היא תחדל להיות ביתם של הדיירים הנוכחים.
"הפתרון טמון בתפישה הפוליטית-חברתית של המדינה. התכנון לא יכול לשלוט במה שקורה בשוק. גורמי התכנון יכולים להגיד שאי אפשר יהיה לבנות דירות גדולות יותר משטח מסוים, אבל אי אפשר להכריח - כי מישהו צריך לבנות את זה, והיזמים רוצים לבנות כך שישתלם להם. אז השאלה היא אם להשאיר את זה מוזנח, או לפתוח את זה למשהו שיתגלגל לג'נטריפיקציה, כלומר חדירה של אוכלוסיה חזקה לסביבה חלשה. ג'נטריפיקציה היא בלתי נמנעת, אבל השאלה היא איך עושים אותה: אם אתה זורק את האנשים שהיו בשכונה ועושה משהו מלאכותי, כמו בפינוי בינוי, או שאתה יוצר צמיחה אורגנית שמביאה אוכלוסיה חזקה - אבל לא בבת אחת".
מהנדס העיר חיפה, אריאל וטרמן, דווקא מביע התלהבות ואופטימיות לגבי עתיד השכונה, בניגוד לראייה הפסימית של דווידוב. "בעיניי, פוטנציאל הוא ההפרש בין המצב הנוכחי לבין מה שיכול להיות בעתיד, בהתאם לתוכניות שנעשות. בת גלים היא דוגמה מובהקת לכך. לאחר שנים רבות שבהן השכונה לא היתה על המפה, אנחנו רואים בשנתיים האחרונות ביקושים גדולים. יש שם יזמים שקונים בניינים שלמים, כבר יצאו היתרי בנייה ובשנה הקרובה נראה מנופים בשכונה. חלק מהמבנים מיועדים למגורים ואחרים לנופש. הרקמה הקיימת של השכונה תישמר. בשולי השכונה נאפשר בנייה יותר גבוהה, ויכול להיות שיהיו גם מתחמים לפינוי בינוי".
מה לגבי הניתוק הבולט בין השכונה לעיר?
"אנחנו פועלים כדי לשכנע את הממשלה לשקע את הרכבת לאורך התוואי באזור השכונה, ואז היא תחובר באופן אמיתי לעיר ואנשים יוכלו ללכת ברגל מהעיר לשכונה. גם הבסיס של חיל הים אמור להתפנות אבל זה ייקח כמה שנים טובות, כי זה תלוי בבניית הנמל החדש. בשלב ראשון מתוכנן פינוי חזית בסיס ההדרכה, וכך תיווצר טיילת רציפה מהחוף השקט דרך החוף של רמב"ם, חוף הכרמל ועד עתלית. יש כבר שמות מעניינים שקנו בבת גלים, יש סלבס. אני מעריך שזה יהיה דומה למה שקרה בנווה צדק".
מקום נטוש אוסף סטיגמות
דווידוב היה שותף בשנות ה-80 לפרויקט לב העיר של האדריכל אדם מזור, שעודד התחדשות עירונית במרכז תל אביב, תנועה ששיאה היה בהפיכתו של רחוב שינקין למושג תרבותי. הוא מבחין בין פוטנציאל תכנוני, כלומר תוכניות בניין עיר מאושרות שאינן ממומשות, לבין פוטנציאל גולמי, כלומר כזה שעדיין לא טופל על ידי הגורמים המתכננים.
לדבריו, בדרך יש שלב נוסף: הפוטנציאל של מימוש הפוטנציאל. "זה כרוך בדרך כלל בהתאמה בין תוכנית להבשלת התנאים. תוכנית לב העיר בתל אביב הצליחה כי היא הגיעה ברגע הנכון. העירייה היא זו שתיכננה את הפרויקט, אבל המימוש שלה בא מהתושבים.
"מבחינה זו, דוגמה לפוטנציאל לא ממומש היא כיכר אתרים, שלדעתי נולד טרם זמנו. מתחת לכיכר אתרים יש שלוש או ארבע קומות מסחריות, מכלול שלם שאמור היה לחיות, להיות כמו דיזנגוף סנטר. גם לסנטר לקח זמן להתפתח, אבל זה היה בשלב שבו העיר, האנשים, ההיקפים והתודעה כבר היו בשלים לצרוך משהו כזה. כיכר אתרים נהפכה למקום נטוש, ומקום נטוש אוסף סטיגמות".
גיליה ברגר, אדריכלית תל-אביבית שעוסקת בשימור מבנים, טוענת כי בכל הנוגע לשכונות בתל אביב, הפוטנציאל טמון במרקם. "המרקם כולל את המרחקים בין הבניינים, מצבם של גני הילדים, אם יש סופר קרוב - משהו שמאפשר לספק את הצרכים היום-יומיים שלך בלי להזיז את האוטו או להרגיש שאתה רחוק או תקוע. שכונה שמממשת פוטנציאל היא שכונה שמקימה קהילה שעובדת ומשתפת פעולה.
"אין באמת טעם לדבר על מקומות שרק אנשים צעירים בלי ילדים יכולים לגור בהם, כלומר כאלה שיכולים לזוז הרבה ממקום למקום. מרקם עירוני הוא דבר שמיועד לזוגות צעירים עם ילדים - הם נלחמים עבור מדרכות נורמליות, הם מחפשים יציבות מסוימת. פעם דובר רבות על הפוטנציאל של שכונת פלורנטין, אבל לדעתי זאת דוגמה למקום שלא הצליח. בבנייה שלה יש משהו מקסים - בלוק אירופי בלי רווחים בין הבניינים - אבל היא תוכננה כמרכז מסחרי, שיש בו הרבה רעש, פיח וזבל במהלך היום. השכונה התבססה על אוכלוסיה ששוכרת דירות, והתחלופה בה גבוהה. ברגע שנולדים ילדים, התושבים עוברים משם, כי אין שם תנאים מתאימים. היות שהתושבים יודעים שהם שם באופן זמני, הם לא נלחמים בעירייה שתטפל בשכונה. לכן זה אף פעם לא המריא.
"עוד שכונה בעייתית בעיני היא נווה שרת בצפון תל אביב. זו שכונה שלא יכולה להצליח כי המרקם שלה לא טוב: יש רווחים גדולים מדי בין הבניינים, כאוס תכנוני. אפשר להגיד שלכאורה היה לה פוטנציאל כי היא נמצאת בצד הנכון של תל אביב, כלומר לא בדרום, אלא קרובה לצהלה ולקריית עתידים. היא יכולה היתה להיות שכונה אידיאלית להיי-טקיסטים, והיא לא ממריאה. בהשוואה לשכונות אחרות בצפון, היא לא מתוכננת היטב. יש בה הרבה שטחים שלא ברור למי הם שייכים, אז איש לא מטפח אותם והם נהפכים ללא נעימים. זו בעיניי דוגמה למקום שהפוטנציאל שלו לא באמת קיים".
מה לגבי שכונת שפירא? היא קרובה למרכז תל אביב, והבתים בה צמודי קרקע. יש סיכוי שהיא תיהפך יום אחד ליוקרתית כמו נווה צדק?
"כשמדברים על הפוטנציאל של שכונת שפירא, מדברים על האפשרות שלה להיות שכונת מגורים עם מרקם חיים שכונתי קהילתי, ועם גני ילדים. שכונת שפירא לא תהיה נווה צדק: היא לא נמצאת ליד הים והבנייה שם פחות ייחודית. בנוסף, בשפירא כבר היתה קפיצה במחירים, הרבה לפני שהמקום סיפק את הסחורה. זה הארד קור דרום תל אביב".
אודי כרמלי, אדריכל ומתכנן ערים מצוות יפו והדרום במינהל ההנדסה של עיריית תל אביב, אומר כי גורמי התכנון העירוניים רואים בשכונת שפירא מפתח לשינוי תדמיתו של אזור דרום תל אביב. ב-2006 הסתיימה הכנתה של תוכנית אב לשכונת שפירא, שלדבריו היתה חדשנית למדי.
"קווי המדיניות המרכזיים שהציעה התוכנית היו עידוד תהליכי התחדשות, חיזוק קהילתיות ושיתוף תושבים. תמהיל האוכלוסיה בשכונה טוב ואפשר לחזק אותו, יש שם בסיס קהילתי איתן שאפשר להישען עליו. בשכונה יש תושבים שגרים שם זמן רב, יש תחושת זהות חזקה יחסית עם השכונה. גם ההיבט הפיסי משמעותי: יש שם תחושה של כפר בתוך עיר, וראוי לשמור על זה. הבנייה בשכונה נמוכה יחסית, וסוג הפיתוח של הרחובות מתאים לשכונה רגועה".
אז למה יש תחושה שהשכונה לא מממשת את הפוטנציאל שאתה מדבר עליו?
"היא לא מממשת את הפוטנציאל, כי עדיין לא רואים תוצאות. לצורך כך נדרש פרק זמן משמעותי. ברגע שמבנים מתחילים להתחדש, כשמוסיפים קומות, משפצים, רואים יותר ילדים ברחובות, פותחים גנים ומתנ"סים - אלה הפרמטרים שלנו לכך ששכונה מתחילה להתחדש. אנחנו מזהים התחלה, וכרגע יש עבודה על כמה היתרים באזור. זה נעשה בפינצטה. לא משהו שיקרה תוך שנה-שנתיים".
האם אתם חושבים על האוכלוסיה שחיה בשכונה ועל דרכים לשמור עליה?
"עצם העובדה שאומרים שהשכונה תשמור על האופי שלה כשכונת תושבים מופנמת ושהגובה המרבי של הבנייה יהיה שלוש קומות וחצי, מראה שיש מעורבות ושמירה על האינטרסים של התושבים. לא נאפשר שם פינוי בינוי, לא נאפשר מחיקה, לא ניתן אחוזי בנייה מטורפים. יהיו תוספות עדינות וטיפול במרחב הציבורי. אני יכול ליצור באמצעים תכנוניים מצב שבו אני שומר על אופי מסוים. הרבה אנשים אומרים: זאת שכונה במרכז העיר, צריך לבנות בצפיפות מקסימלית. אבל לא זו הכוונה".
האם ייתכן שהפוטנציאל הבלתי ממומש לכאורה של שכונת שפירא הוא בדיוק התפקיד הנכון לה, של שכונת פועלים ומהגרים בלב העיר היוקרתית? פרופ' רחל אלתרמן, ראש המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, סבורה שזו הדרך הנכונה להסתכל על הדברים. "זה מצוין למטרופולין שהוא לא כולו זוהר כמו צפון תל אביב. עיר צריכה שיהיה בה מקום גם לפחות עשירים, גם לעובדים זרים. עיר זקוקה למגוון, גם מבחינת האוכלוסיה וגם מבחינת הפעילות הכלכלית. אני מתנגדת למגמות בהתחדשות עירונית, שלפיהן כל החנויות בעיר צריכות להיות נוצצות ומצוחצחות. טוב שבאזור מטרופוליני יש גם מסחר 'ג'יפה'.
"השכונות משחקות תפקיד חשוב מבחינה ציבורית: הן משמשות משקי בית, מסחר, דת, תחבורה זולה, חנייה זולה. כשמשפרים שכונה, דוחקים חלק מהאפשרות למגורים זולים, והעירייה צריכה להביא את ההשלכות האלה בחשבון. במשחק בין משקיעים פרטיים לבין תכנון ציבורי, בכל מקום שבו יש כלכלה פרטית תמיד קשה לאזן".
לא משקיעים בהון האנושי
מאות אלפי אנשים ברחבי העולם הפכו בשנים האחרונות את הקבלה לחלק מחייהם. צפת, העיר שבה נולדה קבלת האר"י, היתה אמורה להיות הראשונה ליהנות מהאופנה החדשה. כשמוסיפים לכך את הנוף המרהיב ואת מזג האוויר הנהדר, אפשר היה לצפות שהיא תיהפך לבירת תיירות בקנה מידה עולמי.
בפועל, החלק העתיק של צפת ומוקדי התיירות שלה, כמו בית הכנסת של האר"י, בית הקברות וסמטאות העיר העתיקה, נבלעים בתוך עיר מוזנחת וענייה, שאינה מצליחה למנף את שכיות החמדה שלה להצלחה תיירותית וכלכלית. צפת מושכת אליה כמויות עצומות של תיירים, בעיקר כאלה המגיעים להשתטח על קברי הצדיקים הפזורים על הר מירון, או באים לראות את המקום שבו חי האר"י הקדוש ושבו הוא קבור.
אבל שום דבר בצפת לא גורם למבקרים האלה להישאר בה. גם אם היו רוצים - אין להם כל כך איפה, מכיוון שבעיר יש רק 550 חדרי מלון, רובם ברמה נמוכה. לעומת זאת, ראש פינה הסמוכה, רק עשר דקות נסיעה במורד ההר, היא מגנט תיירותי שהישראלים משאירים בו אלפי שקלים בכל ביקור.
"צפת היא ממלכת הפוטנציאל הלא ממומש", אומר מקסים בן אבו, שהקים וניהל את עמותת התיירות של צפת. "יש לה היסטוריה של כישלונות, שנובעים מהפוליטיקה המקומית. זה כולל גם את האירוע האחרון, כשהחרדים הצביעו נגד המשך בניית מכללת צפת, בגלל פסק ההלכה של הרב אליהו שקבע שאסור להשכיר דירות לסטודנטים ערבים. המדינה השקיעה מיליוני שקלים בתשתיות, אבל אף אחד לא השכיל להשקיע בהון התרבותי, באנשים ובתכנים. וזה הדבר שאנשים באים בשבילו, לא בשביל מדרכות. שנות ה-60 וה-70 היו תור הזהב של צפת, שנחשבה אז למושבת אמנים. מאז זה הידרדר והלך".
בן אבו מתאר תנאי פתיחה אידיאליים במדינה רוויית סכסוכים על מקומות קדושים כמו ישראל: "צפת היא היחידה מבין ארבע ערי הקודש שלדתות האחרות אין שום זיקה אליה. אבל קברניטי העיר לא השכילו לפתח את התחום התיירותי. המדינה השקיעה הרבה כסף בשיפוץ, אבל ברגע שהאחריות עברה לרשות המקומית, היא לא הצליחה לתחזק את זה וכל ההשקעה ירדה לטימיון. הבאנו קרנות מארה"ב שהיו מוכנות להשקיע המון, אבל ראשי העירייה הקודמים לא ידעו איך לנצל את התרומות האלה, והכסף הלך למקום אחר.
"באירועים כמו יום פטירתו של האר"י מגיעים לצפת בלילה אחד יותר מ-200 אלף איש. הם באים באוטובוסים, זורקים טונות של לכלוך ונוסעים הלאה. לא משאירים שקל. הם לא צורכים כלום, מביאים הכל מהבית. לעיר אין כלי קיבולת ואין כלי יכולת, אין שום דבר שמכוון אותם, דוגמת תחנת מידע".
מה שמשפיע מאוד על גורלה של צפת, לדברי בן אבו, הוא המאבק בין חילונים לדתיים. "התושבים מכשילים את עצמם. ראש העירייה הוא חילוני אבל תלוי בדתיים, מפני שהם מרכיבים את הקואליציה שלו. כל עוד יימשכו המלחמות בין היהודים ליהודים - ועכשיו גם עם הערבים - זה לא יעבוד. העיר העתיקה נמצאת בשליטה מלאה של החרדים, ובקריית האמנים אין מקומות פתוחים בשבת. החילונית והדתיים לא רואים עין בעין את האינטרס התיירותי של העיר. הדתיים לא מבינים שגם הם ירוויחו מזה, והם רק רוצים להוציא את החילונים מהעיר, כי היא קדושה. הממסד העירוני מכשיל בדרך כלל את היוזמות לשינוי, כי אין קונצנזוס לגבי התכנים, ואם יש כסף - החרדים רוצים שגם המוסדות שלהם יקבלו מזה משהו".
ראש עיריית צפת, אילן שוחט, מגדיר את העיר כיהלום שעדיין לא לוטש. גם הוא מזכיר נתוני פתיחה בעייתיים: מתוך קרוב למיליון תיירים שמבקרים בעיר בכל שנה, רק 8.7% נשארים ללון בה. "שני מנועי הצמיחה של העיר הם התיירות ובית הספר לרפואה. נכנסנו לתהליך של מיתוג העיר, והחזון שלנו הוא להפוך את צפת לבירה העולמית של התרבות והרוחניות ולהוות מרכז אזורי למחקר ופיתוח רפואי", הוא אומר.
בתחום התיירות מונה שוחט את הקמתה של מינהלת רובע לעיר העתיקה, שאמורה לפעול בנושא תשתיות ושיפור איכות החיים. אחד מהדברים שעשתה המינהלת עד כה היה פתיחת שלושה מתקנים של שירותים ציבוריים בעיר העתיקה. כמו כן, אומר שוחט, נעשה מאמץ להוסיף חדרי אירוח בעיר.
"יזמנו הקמת מלון עם 220 חדרים, שאמור להיבנות ליד העיר העתיקה, בעמק התכלת. אנחנו מייסדים חברה לפיתוח צפת, שאחד מיעדיה הוא הקמת מרכז מבקרים עירוני בסיוע של קהילת פאלם ביץ', שנתנה קרוב לחצי מיליון דולר להכנת עבודת מחקר על נושא הקבלה. בינואר הקרוב אנחנו חונכים מלון בוטיק בן 12 חדרים בפאתי העיר העתיקה. אנחנו נמצאים בהליכים מול מלון ספא כנען, שמבקש הרחבה של 100 חדרים. אנחנו רוצים להרחיב את פסטיבל הכלייזמרים ולהפוך אותו לכנס בינלאומי לקבלה ולמיסטיקה. בנוסף, אנחנו מקימים לתחייה את קריית האמנים".
איך אתה מסביר את העובדה שבמשך שנים התיירות בצפת הוזנחה כל כך?
"זה מחדל של המנהיגים ושל ראשי העירייה שהיו פה לפני. המנהיגים הקודמים היו עסוקים בהישרדות פוליטית ובבחירה מחדש, ואף אחד מהם לא הבין שצריך להסתכל קדימה ולהשקיע בתשתיות תיירותיות. מאוד מפתה לשקוע בניהול היום-יומי של העיר. אני רואה את העיר העתיקה כמנוע צמיחה וכאמצעי למינוף התחום הכלכלי והתיירותי של העיר".
ומי מפריע לך לעשות את זה?
"במשך השנים בוצעו המון עבירות בנייה שצריך לפעול נגדן ביד קשה. בסך הכל אני מגלה הרבה אהדה ותמיכה מצד משרדי הממשלה שרוצים לפתח את התיירות בעיר, וחיכו רק שמישהו יבוא וירים את הכפפה. עכשיו יש ריכוז מאמץ בשיפור תשתיות בסדר גודל של 20 מיליון שקל בחמש שנים. לאף אחד לא היה אומץ לבצע את זה כי המשמעות היא עימות עם הסוחרים ועם התושבים. אבל ההשקעה גם משביחה את הנכסים של התושבים והם נהנים מכך. כשיש שיקולים פוליטיים, בעייתי להתעסק עם הציבור הזה ולהתעמת אתו. הסברנו להם למה כדאי להם לשתף פעולה".
גם החברים הדתיים בקואליציה משתפים פעולה עם תנופת השינוי הזאת?
"התיירות בצפת היא רוחנית-מיסטית. התיירים באים לראות את הקודש וליהנות ממנו, לא להרוס אותו. יש פה האדרה של הצד הרוחני. תמיד יהיו מתנגדים. כרגע זה עניין של מנהיגות, נחישות וזמן. כשמקבלים תקציב לעיר ממשרד השיכון, יש בקשות שונות, אבל החלטנו להשקיע רק בפרויקטים מחוללי שינוי. לשפץ עוד מבנה תמיד אפשר, אבל אם נשקיע במשהו שיכול לשנות את העיר, זה יהיה לטובת כולם".
אלתרמן לא מאמינה שהתהליכים שהתרחשו בצפת הם הפיכים. "אוכלוסיה חרדית משפיעה על תדמית של ערים. בצפת, טבריה ובת גלים, רואים שהיסטוריה תדמיתית וחברתית, דברים עלומים ובלתי מדידים הם הדברים המכריעים. בצפת יש אטרקטיביות, אבל הגורמים החברתיים דרדרו אותה והם גורמים לגיטימיים. זה מה שהם רוצים. גרים שם אנשים שלא עושים טוב לכלכלה של המקום. אם צפת תתפתח, זה אומר ג'נטריפיקציה וייקור נכסים וזו בשורה רעה מאוד לציבור החרדי. אני לא יודעת אם זה יכול להשתנות. החרדים לא יאפשרו את התיירות הזאת. הם לא רוצים את זה, לא רוצים שיבואו להסתכל עליהם".
דווידוב סבור כי לא רק צפת, אלא גם עכו ונצרת אינן מממשות את הפוטנציאל התיירותי העצום שלהן. בכל אחת מהערים הסיבה להחמצה אחרת. "באירופה, כל עץ שמישהו ראה עליו התגלות של מריה נהפך למרכז עלייה לרגל. אבל פה, עיר כמו נצרת שמלאה בכנסיות ובמקומות קדושים לנצרות, לא מספיק מפותחת. זה משונה, כי יש אינטרס ברור של הכנסיות מבחינה דתית ושל העיר מבחינה כלכלית, ומשום מה זה לא ממריא.
"גם עכו היא בעלת פוטנציאל תיירותי לא ממומש. כמובן שזו גם תוצאה של העובדה שזו עיר יהודית-ערבית. במקום שבו מתגוררים ערבים, יש פחות השקעות בפיתוח. בעכו משקיעים המון בשחזור כי היא מוכרזת כאתר מורשת עולמית, אבל כדי לממש את הפוטנציאל שלה ההיערכות צריכה להיות כללית. פרנסי העיר רוצים למשוך יותר אוכלוסיה יהודית, ולכן הם משקיעים בפרויקטים של מגורים בפרברי עכו, ופחות בפיתוח התיירות.
"בנצרת יש בעיה כפולה ומכופלת, כי רוב האוכלוסיה בה היא מוסלמית, אבל הכוח של העיר הוא בנצרות - והמוסלמים לא רוצים להאדיר את כוחה".
השקעה כדאית בפריפריה
מעבר לסימון מקום זה או אחר כטומן בחובו אפשרויות לא ממומשות, אפשר להסתכל על המרחב הישראלי באופן כללי יותר ולשאול עד כמה הוא מנוהל נכון וממצה את יכולותיו. פרופ' שמאי אסיף, עד לאחרונה ראש מינהל התכנון של משרד הפנים וכיום אדריכל ומרצה בפקולטה לאדריכלות בטכניון, סבור שהפוטנציאל הגדול של ישראל טמון בפריפריות, ושם גם מצוי הפתרון למצוקת הדיור ולמחירי הנדל"ן הגבוהים.
"זה לא רק עניין של אין ברירה או עניין חברתי", אומר אסיף. "זה גם עניין כלכלי במלוא מובן המלה. צריך ליצור בפריפריה השקעות שמהוות מנוף לפיתוח. אלה השקעות בתשתית הון אנוש, כלומר בהשכלה ובפיתוח תשתית הנדסית, שפירושה מסילות, גז, מים, ביוב, פינוי פסולת. בפריפריות, גם הדרומית וגם הצפונית, יש אוכלוסיה שאינה מצליחה לממש את הפוטנציאל שלה בתרומה לתוצר, כי לא מספיק מהתושבים נמצאים בתוך מעגל העבודה והפריון שלהם נמוך יחסית. ההשקעה בפריפריות הרבה יותר כדאית פר שקל מושקע. באר שבע, למשל, היא פנינה לא ממומשת. זה מקום שיש בו כל כך הרבה זרעים של הצלחה. יש שם אוניברסיטה שבתחומים רבים היא הטובה בישראל, וזו עיר שנמצאת בלב מטרופולין גדול. זו תהיה התנופה הבאה. הפתרון היחיד לייצוב מחירי הנדל"ן הוא פיתוח הפריפריה, אבל אנשים צריכים לרצות לעבור לפריפריה הדרומית והצפונית - וזה עניין של זמן".
למה זה לא קרה עד כה?
"אני לא חושב שבמשך השנים היתה תודעה מספיקה לכך שצריך להשקיע בפריפריה, בדרכים ובמסילות אליה. אפשר לשאול את אנשי הדרום מה המשמעות של כביש 6 שהגיע אליהם. זה שינוי אדיר, כי אפשר להגיע בקלות לירושלים ולתל אביב, ולצרוך את שירותי התרבות שהן מספקות. אופרה יש רק אחת וזה בסדר, אבל היא צריכה להיות נגישה. אנחנו משלמים כיום הרבה על כך שלא עשינו את זה לפני עשר שנים". *
"כל עיר צריכה איזור מסחר ג'יפה": האם צריך לעורר את השכונות הישנות מהתרדמת?
שני ליטמן תצלומים: יובל טבול
16.12.2010 / 14:15