דליה דורנר, שופטת בית המשפט העליון בדימוס, היתה בת 10, עולה חדשה מטורקיה, כשנשלחה עם אחיה הצעיר למוסד לילדים יתומים בנהריה. אביה נפטר כמה שבועות קודם לכן, ואמה חשה שאינה מסוגלת לעמוד לבדה במעמסת הטיפול בילדים.
דורנר שהתה במוסד שלוש שנים, צמותיה נגזזו ושותפותיה לחדר לעגו לה על שהביאה עמה בובות. כשחזרה להתגורר עם אמה בחיפה, נטלה על עצמה את תפקיד המפרנסת. היא החלה להעניק שיעורים פרטיים כחמש שעות ביום, ואף טיפלה באחיה, שהושפע במידה רבה מהטראומה שחוו השניים. את השנים הטובות באיסטנבול - אז התגוררה המשפחה בדירה רחבת ידיים וברווחה כלכלית - מחקה דורנר כליל מזיכרונה.
"זהו הדבר המרתק ביותר בסיפורה של דליה דורנר - העובדה שעבורה עשר שנות ילדותה המוקדמות הן חור שחור", אומר, ד"ר שרית ברזילאי, שריאיינה את דורנר כשלושה חודשים לאחר פרישתה, כחלק מעבודת מחקר שבה בחנה 100 סיפורי הצלחה. "דליה לא זוכרת את החיים הטובים שהיו לה, מכיוון שהשכחה של הטוב איפשרה לה לבנות סיפור חיים שבו קו אחד בלבד - קו של עלייה. הרי אנשים שחוו טוב ונפלו יתקשו לבנות את עצמם מחדש. הם ייאחזו לעולם בזיכרון של 'כמה טוב היה לנו'. עד גיל 10 היתה דליה דומה מאוד לאמה, היא היתה ילדה מפונקת. אחר כך בנתה את עצמה כאנטי-תיזה לדמות החלשה. דליה לא כועסת על אמה - להיפך. היא מרגישה שבהיעדרה כדמות הורית חזקה, היא פינתה לה מקום".
עבודת המחקר של ברזילאי, שאותה כתבה במכון מנדל למנהיגות וסוכמה לספר "סוד הסיפור המנצח", חותרת לשורה תחתונה: אותם 100 אנשים שנבחרו כמרואיינים, החליטו שלא להישאב לסיפור שאמור היה להיכתב עליהם. הם בחרו שלא להיכנס למעגל של עוני ודיכוי, ולא ללכת בדרכם של השכנים ושל החברים שגדלו בסביבתם. ההכרה הזו, המהדהדת דרך סיפור חייה של ברזילאי עצמה, שגדלה בסביבה דלת אמצעים, הובילה לפיתוחה של שיטת הטיפול והייעוץ סמ"ל - סיפורים מובילים להצלחה. השיטה מתבססת על הגישה הנרטיבית בפסיכולוגיה, שקובעת כי אדם מעניק משמעות לחייו באמצעות האופן שבו הוא תופש את סיפורו.
בראיון ל-markerweek מסבירה השופטת דורנר כי למרות טראומת הילדות, המוסד שבו שהתה נהפך ברבות השנים למקום שעיצב את אישיותה. "המעבר היה חד", היא מספרת. "הגענו כל המשפחה בקרון רכבת לישראל, וכעבור חודש כל עולמי התערער, משפחתי התפרקה ומצאתי את עצמי במוסד עם אח בוכה. לא ידעתי את השפה, הילדות היו מבוגרות ממני ולעגו לי.
"עם זאת, לילדים יש כושר הסתגלות מצוין. השהות במוסד נהפכה לחוויה חיובית. חינכו אותנו לערכים אוניברסליים, לאהבת האדם ולעיקרון שלפיו האדם אינו האמצעי להשגת התכלית, אלא התכלית עצמה - כפי שאמרתי בנאום הפרישה שלי מבית המשפט העליון. המדריכה שלי במוסד היתה בסך הכל בת 23, אך עבורי היא היתה אדם מבוגר. היא השפיעה עלי כדמות של מחנכת. היא אפילו נכחה בטקס הפרישה שלי מבית המשפט".
"ידעתי שאני מחפשת אנשים שתופשים את עצמם כסיפור הצלחה, והיתה להם התחלה קשה", מספרת ברזילאי על האופן שבו נבחרו 100 המרואיינים. "תהליך האיתור ארוך ומורכב. היתה, למשל, מרואיינת שנתפשה בציבור כסיפור הצלחה, אבל היא לא ראתה את עצמה כמצליחנית. חשובה כאן מאוד ההגדרה העצמית".
הרעיון למחקר צמח כשברזילאי ניהלה את הקרן הבינלאומית לחינוך אייס"ף בירושלים - תפקיד שאותו מילאה עד 1999: "ריתקה אותי השאלה מהו הסיפור של קבוצת דוקטורנטים שלמדה בתמיכת הקרן, הגיעה מרקע כלכלי קשה מאוד ועשתה חיל", מספרת ברזילאי. "רציתי להבין למה הם הצליחו במקום שבו האחים שלהם והחברים שלהם בשכונה לא הצליחו. האמנתי שברגע שבו אפענח את הסיפור, אקבל תובנה משמעותית שדרכה אוכל לעזור ולהשפיע על אנשים אחרים".
את סיפורו של סולי סקאל, הבעלים של רשת החנויות סקאל, מציגה ברזילאי כדוגמה למי שדווקא נקודת השפל נהפכה לרגע מכונן בחייו. בצעירותו התייתם משני הוריו: אביו נפטר כשהיה חייל ואחיו הצעירים עוד ילדים, ואילו אמו נפטרה ארבע שנים לאחר מכן. סקאל, שהיה אז סטודנט, הפסיק את לימודיו ויצא לעבוד. "אני אחד שאוהב לקחת אחריות", אמר סקאל לברזילאי, "והמצב החדש החמיא לי: הרגשתי שסומכים עלי לטפל בפרנסה של המשפחה כולה".
"בסיפורי הצלחה רבים אצל אנשים שהתייתמו מהוריהם גיליתי שהיתמות הובילה אותם לקחת פיקוד ואחריות על שאר בני המשפחה", אומרת ברזילאי. "התפקיד שהם לקחו על עצמם בעל כורחם הוא שאיפשר להם לגלות כוחות פנימיים. אביו של סקאל היה מובטל ואמו היתה אחראית על הפרנסה. הוא ראה את אביו בממד של השפלה, ונלחם לא להיות במקום הזה".
סיפורים מכל הקשת החברתית
לאחר שהתעמקה ברזילאי ב-100 הסיפורים שהעלתה על הכתב, היא חיפשה את דרכי ההתנהגות והתכונות המשותפות לכלל המרואיינים. כך היא ייצרה את האל"ף-בי"ת להצלחה - 25 מלות קוד, שאיפשרו, לתפישתה, למרואייניה לפרוץ את מגבלות חייהם. "אני מדברת על ארבע האל"פים, לעומת ארבע הפ"ים", אומרת ברזילאי. "אמונה, אופטימיות, אומץ ואקטיביות - לעומת פקפוק, פסימיות, פחד ופסיביות".
סיפורי ההצלחה הנבחרים, מדגישה ברזילאי, הם מכלל הקשת החברתית - יש שם שמות מוכרים כמו סילבן שלום וצופית גרנט, לצד יזמים חברתיים ואמנים, לרבות מהפכן חברתי המתגורר בשכונת עוני. "המטרה היתה להביא אנשים שחוו סוגים של קושי, ושהצליחו באופנים שונים. אנחנו נוטים לאמוד הצלחה בכלים אחידים מאוד: אנחנו מסתכלים על איך אדם מתלבש, באיזו מכונית הוא נוהג וכך הלאה. לא אלה הקריטריונים שהנחו אותי".
קשה בוודאי להתמודד עם דימויים תקשורתיים המאדירים עושר. יש סגידה חברתית למיליונרים, מה שגורם להגדרות ההצלחה להצטמצם.
"נכון, וחשוב שגם התקשורת תהיה שותפה לתהליך הגדרה מחדש של מהי הצלחה. כלוב הזהב הזה מעקר את החברה מערכיה הרוחניים, שבאמצעותם אפשר לעשות דברים משמעותיים. דימוי זה של הצלחה יוצר מציאות".
מה היו המוטיבים המובילים שזיהית בהצלחתם של מרואיינים כמו המיליארדר היהודי מורט מנדל?
"מורט מנדל הוא דוגמה מובהקת ל-mom made man, מונח שהמצאתי העומד בניגוד ל-self made man. עד היום רואים עד כמה אמו היא דמות מפתח בחייו. היא אמרה לו שהיא מצפה ממנו לגדולות, וכשלא הצליח במשימות שונות מדי פעם, הוא פחד לספר לה על זה. אנחנו נוטים לראות שאצל גברים מצליחים דמות האם משמעותית, ואצל נשים דמות האב משמעותית.
"בנוסף, מנדל מדבר על כך שהיה מוכן לחשוף את עצמו לכישלון, שהיה בו האומץ ליטול סיכון מחושב. זהו, לדבריו, הדבר העיקרי שתרם להצלחתו. מדובר בעיקרון חשוב, לפיו כדי להצליח צריך לצאת מהמקומות הבטוחים. אתגרים וסיכונים הם חלק מהתהליך, ויש להביא בחשבון גם את הסיכוי להיכשל".
סילבן שלום, השר לפיתוח הנגב והגליל ולשיתוף פעולה אזורי, מסמל עבור ברזילאי את עיקרון האקטיביות. "אביו של סילבן נרצח בילדותו, והוא גדל בעוני עם אמו ועם אחיו בבאר שבע בדירת 30 מ"ר. בדיעבד אמר כי גודל דירת הילדות שלו הוא כיום גודלו של חדר השינה שלו. סילבן שלום הוא אדם משכיל מאוד - יש לו שני תארים ראשונים, וכן תואר שני במדיניות ציבורית. הדימוי הזה פחות מוכר בציבור. את הסיפור שלו מלווה נחישות גדולה ויכולת להציב יעדים".
שלום מציין כי "כל הילדים נולדים שווים ולכן תוואי התפתחותם נוצר ממבחר ההזדמנויות הפרוסות בפניהם. כאשר הזדמנות נמצאת בפניך, עליך מוטלת האחריות לממשה.
"בתור מי שעבר את כל הדרך, ופרץ אותה בכוחות עצמו - אני רואה שליחות בהשארת הדלת פתוחה לבאים אחרי. אני לא אומר שזה קל, אך עם שילוב נכון בין בסיס איתן, אמביציה ונכונות להזיע - השמים הם הגבול".
צופית גרנט, אשת תקשורת ואשתו של מאמן הכדורגל אברהם גרנט, ידעה, לדברי ברזילאי, להפוך ילדות רוויית קושי למקור שממנו שאבה השראה ליצירה. הוריה של גרנט התגרשו בילדותה, והיא גדלה במוסדות שלא היטיבו עמה. "צופית מתארת קשר סימביוזי בין סבל להצלחה", אומרת ברזילאי. "היא מסבירה כי החוויות שעברה מאפשרות לה להיות שחקנית טובה יותר, שיכולה לצלול לתוך דמות ולהבין גוונים שונים של אישיות ושל קושי. עבור אמנים רבים סבל הוא מעיין שממנו הם חוצבים את מקורות היצירה שלהם. הכאב לובש כסות חדשה. הוא נהפך לכלי עבודה".
"הילדות שלי היתה איומה", מאשרת גרנט. "לא היתה התעללות שלא חוויתי, סבלתי מהזנחה והועפתי מפנימיות - אך אותן אבני נגף רק קידמו אותי למדרגה הבאה. התברכתי בתפישת עולם חיובית ובאינסטינקט הישרדותי. ידעתי לייצר סביבי אווירה מצחיקה, אנשים אהבו אותי וזה גרם להם להיות שם בשבילי. התברכתי במורי דרך טובים וביכולת טבעית להבדיל בין טוב לרע. לפעמים עשיתי דברים מתוך 'התאבדות' - לא היה לי אכפת, ולא פחדתי להיכשל.
"החוויות שחוויתי לא הפכו אותי לאדם נוטר טינה - כמובן שאם הייתי יכולה הייתי מוחקת אותן, אך הן גם הפנו אותי למסלול של התעצמות. הדבר היחיד שלא הצלחתי לממש הוא החלום שלי להיות רופאה - לא חשבתי שאני מסוגלת. מצד שני, הלכתי ללמוד דרמה, וכך עיבדתי את החוויות שחוויתי ופנים באישיות שלי.
"כיום אני אדם מאושר מאוד. אני מוקירה תודה על מה שיש לי - אני רואה את עצמי כבן אדם מצליח, שהתברך בזוגיות טובה ובילדים נהדרים. והכי חשוב - אני אדם רגוע, וזהו רוגע פנימי אמיתי. אני לא צורכת אלכוהול או סמים עבור זה".
איך הצלחת לייצר כוח למרות הרקע שממנו באת?
"המלה רקע היא מתעתעת, כי הרי מה זה רקע? אדם שגדל עם כסף - יהיה בהכרח מאושר יותר? אמא שלי, חרף הטעויות שעשתה, נהגה לומר לי יום-יום שאני הדבר הכי מדהים והכי מוכשר שיש בעולם".
כוח לעבור שינוי
בתקשורת יש אופנה להציג סיפורי סינדרלה עסקיים, כמו זה של רמי לוי, שלא הגיע מסביבת שפע ופרץ בגדול. סיפורים אלה משרתים את האידיאולוגיה שלך?
ברזילאי: "לא בדיוק. הם מבטאים מאבק בין שתי תפישות עולם חברתיות-כלכליות. סיפורי סינדרלה הם הדגל של הקפיטליסטים, והמסר הוא: 'אם הצלחתי - כל אחד יכול'. אך פעמים רבות זהו סדין אדום שמונח מול עיניהם של מי שחיים בעוני ומטיל את האשמה עליהם. לכאורה, הם יכולים לצאת ממעגל העוני אם רק ירצו בכך. מול תפישה זו, קיימת התפישה המרקסיסטית, שלפיה החברה מורכבת ממבנים חברתיים וממעמדות, ולכן האדם אינו האחראי הבלעדי לגורלו.
"הגישה הנרטיבית מתווכת בין שתי התפישות, וטוענת שכל אחת מהן לבדה אינה נכונה. אנחנו טוענים שלאדם יש כוחות לעבור שינוי - אך האופן שבו החברה תופשת אותו הוא בכל זאת בעל השפעה. אנחנו יודעים שהמנגנונים קיימים, אך רוצים לשנות את השיח החברתי. כשאני עובדת עם נשים, למשל, אנחנו פועלות מתוך מודעות שקיים דבר כזה 'תקרת הזכוכית'".
ברזילאי מנתחת בספרה גם את סיפורו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה. הוא אמנם לא גדל בנסיבות של עוני, אך הוא חש כמי שהשתייך לגזע מקופח וחווה לא מעט תפניות ומשברים בילדותו: הוריו התגרשו, אביו חזר לקניה, ארץ הולדתו, והוא התראה עמו רק פעם אחת לאחר הגירושים. הוא אף התגורר ארבע שנים באינדונזיה, לאחר נישואיה השניים של אמו, ולאחר מכן שב להוואי בגפו, שם טופל בידי סבו וסבתו.
ההתבוננות הביקורתית של אובמה על סביבתו ועל נסיבות חייו והזעם המסוים האגור בתוכה הובילו אותו, לדעת ברזילאי, לחתור למחאה חברתית ולעמדת השפעה. בגיל צעיר מאוד, היא אומרת, ניטעו בו רעיונות שליוו אותו לכל אורכה של הדרך הפוליטית. "במקומות שבהם יש אפליה וחוסר שוויון מתפתח גם כעס", מסבירה ברזילאי. "זהו כעס חיובי, שכן מתחת לכעס נמצאת הרבה אמונה. אדם שלא כועס הוא אדם שמקבל את גזירת הגורל שלו".
ברזילאי מסבירה כי העובדה שאובמה כתב את האוטוביוגרפיה שלו, "חלומות מאבי, סיפור של גזע ומורשת" (2004), כשהוא בן 33 בלבד, מעידה על כך שגיבש בשלב מוקדם בחייו הגדרה ברורה של זהותו ושל האידיאולוגיה המובנית בתוכה. בספרו חוזר אובמה למחוזות ילדותו, שבה ניסה להבין את זהותו כילד שחור הגדל במשפחה לבנה, וכמי שגדל על סיפורים מיתולוגיים על אביו. רק כשיצא לקניה, ארבע שנים לאחר מותו של האב ב-1982, קיבל מושג על דמותו האותנטית - ובפרשה זו הוא מסיים את ספרו.
"תמיד שיחקנו במגרש של האדם הלבן...", כתב אובמה, "על פי החוקים של האדם הלבן. אם המנהל או המאמן רצה לירוק בפניך, הוא יכול היה לעשות זאת כי היה לו הכוח ולך לא... הדבר היחיד שאתה יכול לבחור כשלך הוא נסיגה אל תוך סליל קטן והולך של זעם, עד שמשמעות היותך שחור לא תהיה אלא מודעות לחוסר האונים שלך עצמך, לתבוסתך".
ברזילאי, 42, גדלה בשכונת קריית נורדאו בדרום נתניה, שרבים מדייריה סבלו מדלות וממצוקה כלכלית. אביה, שסבל מנכות ברגלו, נדד מעבודה לעבודה עקב מצבו הגופני. למרות זאת, ברזילאי גדלה על סיפור הגבורה של אביה - אדם שחרף נכותו הקים מכון כושר, אימן את גופו וזכה בצעירותו בתואר מר ישראל להרמת משקולות בקרב הבריאים.
"בתהליך המחקר גיליתי שזה הסיפור שגדלתי עליו - ליתר דיוק, זה הסיפור שגידל אותי. ההורים גידלו אותי ואת ארבעת האחים שלי במציאות כלכלית לא פשוטה, אבל תוך הטמעת האמונה שהחיים שלנו אינם תלויים במציאות החומרית שסביבנו. היו הרבה שיחות על העתיד. דיברו אתנו על חלומות. יש לי אחות מהנדסת, אחות רופאה, אח חבר קיבוץ ואח איש עסקים - כולם אקדמאים, כולם הצליחו. כשאומרים 'מעמד סוציו-אקונומי נמוך' נוצרת קורלציה לא נכונה בין הסוציו לבין האקונומי. גם משפחות שמגיעות מרקע קשה מצליחות לראות את הטוב בילדים שלהם".
קצת תמים להניח שילד שנולד לסביבה מדכאת שבה לא קיבל כלל חיזוקים - או אפילו סבל מהשפלה - יוכל לפתח בקלות שאפתנות וביטחון עצמי.
"החיזוקים חשובים, אבל דברים הם דינמיים. יש משהו במונח ביטחון עצמי שאינו מאפשר שינוי. אני לא מאמינה בדיכוטומיה הגורסת שיש ביטחון, או שאין. גם אנשים שחוו חוויה קשה בילדותם, הכירו מישהו שהאמין בהם, מישהו שראה את הטוב שבהם".
ברזילאי מסבירה שקיימת סתירה מובנית בין הגישה שבה דוגלת הפסיכולוגיה הקונוונציונלית לבין זו של שיטת הטיפול הנרטיבית. המקור של השיטה הנרטיבית נעוץ לדבריה באנתרופולוגיה: קיים בה ממד של חקירת העבר, אך מפרספקטיבה שנתונה לבחירה. מדובר בשיטת טיפול המתמקדת בעתיד, ודומה לפסיכולוגיה הקוגניטיבית ולפסיכולוגיה החיובית. לעומתה, הפסיכולוגיה הקונוונציונלית נוטה לנתח את העבר.
"הדוגמה שאני אוהבת לתת בהקשר זה היא ההבדל בין עתידן, מי שמתרכז בעתיד, לבין עבריין. מה שהיה בעבר הוא סוג של עבירה, מכיוון שהוא שומט את המושכות מידיך", מסבירה ברזילאי. "יש משהו פטאליסטי בחקירת העבר, בכך שאתה אומר - אמא שלי עשתה כך וכך, אין לי מה לעשות בעניין.
"השיח החברתי מושפע מכך: כשאנחנו רואים ילד עני, אנחנו מאמינים שיגדל להיות מבוגר סובל, ואת זה אני מנסה לנתץ. הפוטנציאל האנושי מחולק בצורה שווה בין כל שכבות האוכלוסיה, וגם משאבי המדינה צריכים להיות מחולקים באופן שווה".
ברזילאי מתגוררת בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים עם בעלה ושלושת ילדיהם. בעלה מני הוא מייסד שיטת מיכא"ל (מיצוי כישורים אישיים למצוינות), העוסקת בטיפוח תכונות החיוניות להצלחה, כגון מוטיווציה ודימוי עצמי. גידול הילדים, מודה ברזילאי, התרחש לאורן של שתי שיטות ההעצמה שפיתחו ההורים.
"ההמלצה שלי להורים היא לעולם לא להגדיר קושי כבעיה אינהרנטית, נניח לומר לילד שהוא בעייתי או אלים. צריך להשאיר את ההגדרה בחוץ. אם ילד מתקשה במתמטיקה, למשל, יש לומר לו - 'אתה מתמודד עכשיו עם קושי במתמטיקה'. הקושי הוא חיצוני, הוא לא בבחינת דבר שיש לייחס פנימה".
לאחר שפיתחה את סמ"ל, הבינה ברזילאי שעליה לצאת ממגדל השן: לאחר 15 שנה באקדמיה, היא פרשה מתחום המחקר והקימה את סמ"ל כגוף עסקי, המעניק שירותים לגופים פרטיים ולמשרדי ממשלה, בהם אגף שח"ר (שירותי חינוך ורווחה) במשרד החינוך. השיטה מועברת במגוון בתי ספר ומוסדות חינוך, וכ-20 אלף בוגרים התנסו בה בשש השנים האחרונות.
"במשך שנים ניהלתי חיים כפולים, כחוקרת מצד אחד וכמנהלת הקרן מצד שני", אומרת ברזילאי, "אך זה לא נזקף לזכותי. באקדמיה, העובדה שאתה עוסק בעשייה חברתית לא נתפשת כדבר חיובי במיוחד, כי השאיפה היא להתמקד במחקר. הרגשתי כמה חסר הדיבור בין העולם האקדמי לעולם המעשי".
את מאמינה שבכל אחד קיים פוטנציאל להצליח?
"כן, הפוטנציאל טמון בכל אדם אבל חשוב לא לשאול מי אני - אלא מי אני רוצה להיות. אם אדם רוצה להיות אמן, למשל, הוא כנראה בעל הפוטנציאל לזה, כי עצם הרצון מעיד על הימצאותו של פוטנציאל. המאבק בין נרטיב של גיבור לבין נרטיב של קורבן הוא מאבק שנמצא אצל כל אחד - אך עבורי, העובדה שלא אהיה לעולם במקום של קורבנות מנהלת אותי בכל דבר".
את מרגישה שהצלחת?
"אם לא הייתי מרגישה כך, לא היה לי מה להעביר לאחרים. בפראפרזה על הביטוי הפמיניסטי, אני נוטה לומר: כל מה שאני יכולה לעשות, גם אתה יכול לעשות. לפעמים אומרים לי שאני חיה בסרט, אז אני אומרת: 'נכון, אבל לפחות אני הגיבורה הראשית ולא שחקנית משנה'".
מדד הפוטנציאל
ילדות קשה ומעמד סוציו-אקונומי נמוך יכולים להוות נקודת זינוק להצלחה מפוארת בבגרות. הכל תלוי ביכולת של האדם לכתוב את סיפור חייו
אמרתי לכם!
אף אחד לא רצה לתרגם את אנה פרנק
למרות הצלחתו היחסית בהולנד של הספר "המחבוא" מאת אנה פרנק, אף הוצאת ספרים בארה"ב לא רצתה לתרגם ולהוציא לאור את יומנה של הילדה שתיארה בכתיבתה הקולחת והפשוטה את חוויותיה כיהודייה המתחבאת באמסטרדם בזמן מלחמת העולם השנייה. ב-1950 מחנות ההשמדה וממדי רצח העם היהודי עדיין לא היו ידועים מספיק בעולם. ג'ודית ג'ונס, עורכת שעבדה עבור הוצאת דאבלדיי בפאריס, נתקלה בספר שהונח בערימת ספרים שנדחו. היא זיהתה מיד את החשיבות ההיסטורית ואת האיכויות הספרותיות של יומנה של אנה פרנק. היומן נחשב לאחד הספרים החשובים והנמכרים ביותר בעולם, והוא תורגם ליותר מ-60 שפות.
סילבן שלום צמח מהעוני, דליה דורנר נשלחה למוסד לילדים - כך ספר חדש מנסה למפות הצלחה
הילה ויסברג
16.12.2010 / 14:34