איך ממשיכים לחיות לאחר התעשרות מהירה, הכרה עולמית או דוקטורט בגיל 22

ליעד אגמון נהפך למיליונר בגיל 29. זה לקח לו פחות משנתיים. ב-2005 הוא הקים את הסטארט-אפ אוניגמה עם שני חברים - ישי גרין ואמיר שדה - וב-2006 כבר היה חתום על אקזיט בסך 20 מיליון דולר, לאחר שהושקעו בו 3.7 מיליון דולר בלבד. הכסף לא סינוור אותו, ומקץ כמה חודשים כבר היה אגמון עמוק בתהליך הקמתה של חברה חדשה: דלוור (delver), שנמכרה ב-2009 לתאגיד סירסה הולדינגס האמריקאי.



הרעיון של אוניגמה עלה כשישי ואני, ששירתנו יחד במודיעין והיינו שותפים לדירה, ישבנו במרפסת וחשבנו איך נוכל לעשות מיליון דולר תוך שנתיים", נזכר אגמון בשיחה מפורטו ריקו, שבה הוא נמצא בחופשת גלישה. "בסופו של דבר מכרנו ב-20 מיליון דולר. הרווחנו סכום יפה, שמאפשר לך להפסיק לדאוג מכך שתיקלע לצרות כלכליות, אבל אתה לא חי כמו רוטשילד. אם היו לי 100 מיליון דולר בבנק הייתי פחות מודאג".







אבל הסטטוס עשה את שלו: אגמון וחבריו החלו לככב בעיתונים, סכומי המכירה המרשימים פורסמו והסובבים חדלו להתייחס אליו כאל ילד עם חלומות גדולים, אלא כאל הבטחה שמומשה. "אחרי אקזיט מתחילים להתייחס אליך אחרת, וזה מחלחל: בשבוע שאחרי המכירה אתה מרחף מעל הקרקע. ה'היי' הוא מטורף. בעיניי זה כמו לזכות בטורניר ווימבלדון בטניס, יש לך גביע ביד". רק אחרי שנחת אגמון חזרה אל הקרקע, הוא החל להרהר במשמעות ההישג.



"הבנתי שיצרתי לעצמי רף גבוה מאוד, שיהיה קשה לשחזר. נוצר פחד משתק: התחילו לכתוב עלינו בעיתונים הכלכליים, והבנתי שלדברים שאני עושה יש תהודה מעבר לחוג החברי שלי, שאני חשוף. התחלתי לדאוג למוניטין שלי - פתאום נולד מושג כזה, מוניטין. אני כבר לא יכול לכתוב שטויות בפייסבוק כי יש עיתונאים שיכולים לקחת איזה אמירה משם ולהכניס אותה לעיתון. אחד הדברים שברורים לי כיום זה שהעולם שייך לצעירים - תראי את ביל גייטס, מארק צוקרברג, סטיב ג'ובס, ואפילו אייזיק ניוטון - כולם פרצו בשנות ה-20 לחייהם. הפחד הכי גדול שלי הוא להגיע לגיל 45 וליהפך ללא רלוונטי, להיות פחות חד, דינוזאור. בתחום שלנו אתה לא יכול להרשות זאת לעצמך. זה מפחיד כי יש אנשים שהיו כוכבים ואז נעלמו".



אתה פוחד לאבד את הייחוד שלך, את יתרון הגיל.



"כן, אני פוחד שיום אחד היתרון ייעלם, אני אפסיק להיות פיטר פן. יש המון יתרונות בלהיות צעיר, למשל העובדה שאתה לא מפונק, ואתה רעב להצלחה: אין לך בעיה לישון לילות על השולחן בעבודה ולאכול פיצה קרה. לא אכפת לך מכלום, חוץ מזה שהמוצר שלך יעבוד. כיום אני צעיר, אבל כבר נהנה מהפינוקים, אני לפעמים מחפש את המסעדה המפוארת".



לאחר מכירת דלוור כיהן אגמון כסגן נשיא בסירס הולדינגס במשך שנה, וכעת הוא מועסק בקרן ההון סיכון האמריקאית בסמר (bessemer), שמשקיעה גם בחברות ישראליות, כ"יזם הבית" (entrepreneur in residence). במסגרת תפקידו הוא תר אחר פרויקטים חדשים שעשויים להתאים לשני הצדדים. "במובן מסוים אני חי על שעון מתקתק", הוא אומר. "אני צריך לקבל השראה מאיפשהו, אני קורא הרבה, מקווה שהיא תגיע".



באחרונה עמד אגמון להקים סטארט-אפ חדש, בין השאר במימון הקרן, אך ברגע האחרון התחרט. "כבר התחלנו לעבוד, בנינו צוות סופר-מוכשר, גייסנו כסף בארה"ב, ולפני שבוע וחצי החלטתי להקפיא אותו - כי קיבלנו פידבק שהסטארט-אפ הזה הוא סיכון גדול מדי. זה בדיוק מה שאמרו על אוניגמה בזמנו - מומחים ומנכ"לים של חברות שהתייעצנו אתם אמרו לנו שאין לנו סיכוי, שהמוצר מסובך, שהלקוחות לא יתחברו. כיום לא הייתי הולך בחיים על חברה כמו אוניגמה. אם מישהו היה בא אלי עם חברה כזו ומבקש השקעה, הייתי אומר לו לרדת מזה. אבל היינו צעירים ונאיבים מאוד - והנאיביות הזו השתלמה. להיות צעיר, בתולי ולא מוכר בתחום מסוים, זה דבר שמעניק לך המון כוח - אתה פשוט לא פוחד להיכשל ולא מקשיב לתחזיות שחורות. עם אוניגמה היינו כחוט השערה מכישלון ובמזל הצלחנו. כיום יש לי מה להפסיד: את השם הטוב שלי. לכן חטפתי רגליים קרות עם המיזם האחרון".



אגמון, 33, נקלע, במובן מסוים, למלכוד של מי שהצליח מהר מאוד ומוקדם מאוד. מצד אחד, הוא חי ברווחה כלכלית, יש לו קשרים במקומות הנכונים וחברות ענק חושקות בו, ומצד שני עליו להציב לעצמו מטרות חדשות, שיהיו מאתגרות ומורכבות יותר מאלה שכבר השיג. אם מוסיפים לכך שק ענק של ציפיות שמונח על גבו, מתבהרת מורכבות העניין, או כפי שאגמון ניסח זאת: "אני מאוד מקווה שאוניגמה לא היתה השיא של חיי, אני רואה בזה שיא מקומי. יש לי עוד פסגות לכבוש". בינתיים הוא מקפיד להיתלות באילנות גבוהים: "מודל לחיקוי מבחינתי הוא שי אגסי - אדם שהקים חברה מצליחה בגיל צעיר, התברג לתפקיד בכיר, ואז פרש כדי לפתח את הדבר הבא, שלדעתו עשוי לחולל מהפכה. אני רואה אנשים כמו וודי אלן, שלא מפסיק לעשות סרטים, וקלינט איסטווד, שקריירת הבימוי שלו פרחה בשלב מאוחר - ואני אומר לעצמי שאפשר גם אחרת. אפשר להמשיך לעשות, להישאר צעירים.



"באיזשהו שלב אתה רוצה להתחיל להשפיע על העולם, אם זה בדומה לאגסי שהלך על אנרגיה ירוקה, או בדומה לביל גייטס ולוורן באפט, שנהפכו לפילנתרופים גדולים. אלה אנשים שאמרו לעצמם, 'אוקיי, עשיתי לביתי, עכשיו אני רוצה לעשות טוב במעגלים רחבים יותר'. להשפיע, בעיניי, זה גם אומר להמציא דברים מהפכניים כמו אייפון, שהוא בעיניי אחת מהמצאות המאה, או כמו פייסבוק. המטרה היא להפוך מערכות ליעילות יותר".



אגמון, כמו יזמים רבים שהתעשרו בעקבות מכירת חברה, בוחר להמשיך קדימה; עצירה, הרי, פירושה להיקלע לחלל ריק. אלא שמי שלא יודע לעכל את גודל ההישג ולהתחיל מחדש - עלול למצוא את עצמו מחליק במורד המדרון. "מדובר בשבר הגדול של אחרי ההצלחה", מסבירה פרופ' דליה מור, דיקן בית הספר למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל. "אנשים שמשתייכים לקבוצה זו יחשבו לעצמם: 'הצלחתי מאוד, הלך לי - ועכשיו אני עומד במקום וכולם מדביקים את הקצב. אני נהפך לבינוני'. אנחנו עדים למקרים עצובים רבים, שבהם כל מיני גאונים ומצליחנים מרגישים שאיבדו את היכולת להרשים, הכוח המניע שלהם. בקבוצה השנייה נמצאים האנשים שיכולים להמציא את עצמם בכל פעם מחדש. אנשים אלה יגידו לעצמם: 'הצלחתי, נפלא. עכשיו אני ממציא משהו אחר'".



יזמים רבים, מסבירה מור, מונעים על ידי דחף עז ליצור ולהטביע את חותמם. כסף, במובן זה, הוא לא הגורם המדרבן. "מדובר באנשים שמתמכרים לציד, לריגוש. ההישג הוא מה שמעניין אותם. לעתים הכסף ישמש אותם פשוט כדי להקים את המיזם הבא. הם רואים לפניהם עוד ועוד שיאים - אבל את אותה הצלחה פנומנלית שהיתה להם, הם כנראה יתקשו לשחזר. מארק צוקרברג לא יקים עוד פייסבוק".



יובל וולמן, 32, משמש כבר שנה וחצי כיועץ הכלכלי לשר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ. לתפקיד זה קדמה קדנציה בת שנתיים כיועץ הכלכלי של מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, ירום אריאב. בתפקיד הנוכחי היה מעורב בגיבוש תוכנית האוצר לסיוע לענף ההיי-טק ובהחלטה על הקמת ועדת ששינסקי ובליווי עבודתה השוטפת. וולמן מסביר שהחשש מכך שהגיע לפסגה מקצועית אינו גדול כמו ההרגשה שבתפקידים הבאים שאותם ימלא, הוא לא יחווה את אותו סיפוק מעצם היכולת להשפיע על תהליכים מדיניים קריטיים בקנה מידה רחב. "אני בפירוש מרגיש שהגעתי לפסגה מאוד מסעירה, אבל אני מסתכל קדימה ומקווה להמשיך להתקדם. המקום שבו אני נמצא כיום הוא אחד המקומות המעניינים ביותר שיש, ואני לא בטוח שהמקום הבא שאליו אגיע יהיה מאתגר ומשפיע כמו זה. אני לא בטוח שהסיפוק הערכי שאקבל יהיה גדול באותה מידה".







"מעולם לא הרגשתי הכי חכם"



פרופ' אלי פורת, 31, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן, הוא הפרופסור הצעיר בישראל. את הקריירה החל לפתח בגיל 16, אז סיים בגרות במתמטיקה והמשיך ללימודי מחשבים באוניברסיטה. בגיל סיום התיכון כבר היה בידיו תואר ראשון ולאחריו התגייס לעתודה ביחידת מודיעין מובחרת. תוך שלוש שנים הוא סיים תואר שני ושלישי במדעי המחשב. בזמן השירות בצה"ל המשיך לקחת קורסים באוניברסיטה ובגיל 27 כבר היה בעליו הגאה של תואר פרופסור - שניתן לו באופן רשמי בגיל 30, לאחר שהשתחרר.



פורת מסביר כי על אף הצלחתו יוצאת הדופן, מעטים הרגעים שבהם הוא טופח לעצמו על השכם. "אף פעם לא הרגשתי מיוחד, כי תמיד הייתי בסביבה של אנשים חכמים מאוד - בתואר הראשון שלי למדתי עם עוד 100 סטודנטים, שעשרה מתוכם הם בעלי תואר דוקטור כיום. כך היה גם בצבא: אילון לינדנשטראוס (פרופ' למתמטיקה באוניברסיטה העברית והישראלי הראשון שזבה במדליית פילדס - פרס המקביל לנובל - למתמטיקה, ה"ו) שירת לצדי, למשל. מעולם לא הרגשתי הכי חכם. תמיד הייתי ביקורתי כלפי עצמי. אולי זה הכוח שמניע אותי".



כמו אגמון, גם פורת מספר כי חווה משבר כשהגיע לקו הסיום: "קיבלתי תואר דוקטור ולא ידעתי מה תהיה המטרה הבאה. הפרופסורה נראתה כמו יעד מובן מאליו, ידעתי שאקבל את התואר במוקדם או במאוחר. נלחצתי מהמחשבה שאאכזב את עצמי, שעוד 20 שנה אסתכל לאחור ואגיד 'במשך 20 שנה הגעתי להישגים, ומה עשיתי ב-20 השנים שאחר כך? נחתי?' זה היה מלחיץ".



איך התמודדת עם התחושות האלה?



"הבנתי שאפשר למצוא אתגרים חדשים, קצרי טווח, ושיש לחיים מטרות נוספות. לילדה הקטנה שלי צומחות עכשיו שיניים, זה אתגר מסוג אחר. אני ממשיך לפתור בעיות מתמטיות, וכל פתרון של בעיה היא הישג קטן".



איך מגיבים באוניברסיטה למראה הפרופסור הצעיר?



"היתה בוחנת שהעיפה אותי מהכיתה בזמן מבחן, כי חשבה שאני אחד התלמידים. מעבר לזה, לא היו תגובות מיוחדות".



מהן התכונות הנדרשות לשם הרכבתו של "מצטיין צעיר"? נוסחה בדוקה אין בנמצא, אך אנשי אקדמיה נוטים להצביע על כמה תכונות משותפות בולטות. "תכונות כמו שאפתנות, מקוריות ויכולות יוצאות דופן בתחום שבו אתה רוצה להצטיין, משותפות לאנשים האלה", מסבירה מור. "לרוב, מדובר באנשים שמצטיינים יותר בתחומי המדעים המדויקים, שכן בתחומים אלה אפשר להתקדם במהירות. אנשים כאלה יצליחו מהר ומוקדם, אך השאלה היא אם ישרדו בטווח הארוך, כי לשם כך נדרשות תכונות אחרות. לרוב, המצטיינים מסוג זה יתקשו לעבוד במסגרת שבלונית ובעבודה משרדית קבועה, ולכן נראה לא פעם חוסר יכולת לנהל עסק כמפעל למשך זמן. אין להם את הכישורים הנדרשים, או שהם הם פשוט עוד לא בשלים לכך בגלל הגיל הצעיר. אפשר להקביל זאת לאדם שזכה בלוטו בסכום כספי אדיר ולא יודע מה לעשות אתו".



פרופ' דפנה שוורץ, ראש המגמה ליזמות ולניהול היי-טק באוניברסיטת בן גוריון ומנהלת מרכז בנג'יז ליזמות, מסבירה כי יזם מצטיין לא יכול להסתמך כיום רק על מכירת חברה, אלא גם לפתח כישורים רחבים יותר, שיאפשרו לו לנהל את המיזם בהמשך הדרך, אם יחפוץ בכך. "עולם העבודה דורש כיום כישורים משתנים ויכולת הסתגלות - מישהו יכול להיות יזם היום, ואיש עסקים מחר. כל יזם חייב לחשוב על המשך הדרך. מי שמפחד להישאר מאחור - מבין עניין. היזם המוצלח יידע למצות הזדמנויות שניתנו לו, ולהיות צנוע גם אם ביצע עסקת ענק. יזם צעיר שהצליח בגדול עלול להתבזבז, אם לא יידע איך להתקדם לשלב הבא".



עולם השואו-ביזנס האמריקאי מלא גם הוא בדוגמאות של כוכבים שזכו להצלחה בגיל צעיר מאוד, שלוותה בכסף גדול ובחשיפה נרחבת. ההתקדמות משם תלויה ביכולת להסתגל לפוזיציית הכוכבות, מבלי לאפשר לה לעלות לראש. "כוכבי סדרת סרטי 'דמדומים', קריסטין סטיוארט ורוברט פטינסון, הם דוגמה לשחקנים צעירים שחוו הצלחה ענקית, ובעיקר מהירה מאוד", אומר אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ". "בראיונות לתקשורת הם חוזרים על אותן מנטרות - 'נישאר עם רגליים על הקרקע וניעזר במשפחה התומכת'. אבל בפועל מדובר בשחקנים שחיים בעולם מקביל לשלנו, שזוכים לחשיפה ענקית ושנרדפים על ידי צלמי פפראצי. בשורה התחתונה ההתמודדות קמה ונופלת על אישיות - יש אנשים שיתמודדו, ואילו אחרים ייכנסו לסחרחורת".



קליין מזכיר את הבמאי אורסון וולס, שביים את "האזרח קיין" בגיל 26, כמי שסרט ביכוריו היה גם האחרון שבו הצליח להטביע את חותמו באופן מלא ולעורר הדים. במקרה של וולס, מדובר היה בעיקר בגורמים חיצוניים שהתערבו ביצירתו וחיבלו בהמשך הקריירה. "בדרך כלל, במאים מתחילים את הקריירה צעירים", מסביר קליין, "ואם הם מוכשרים הם יחזיקו מעמד. המקרה של וולס חריג מכיוון שה'אזרח קיין' עורר רעש גדול והתנגדות עזה בהוליווד - ובסרט הבא שלו כבר החלו להתערב לו בתהליך העבודה, לחתוך ולצנזר. וולס נכנס לצרות, והונע בידי נטיות הרס עצמי גדול למדי, כמו אמנים רבים. הוא לא הצליח להשתלב במערכת ההוליוודית, והיה יהיר".



גם מ. נייט שאמלאן, 40, זכה לתהילה רגעית בשלהי שנות ה-20 לחייו, עם הסרט "החוש השישי" שאותו כתב - שיא יחיד ויוצא דופן בקריירה הקולנועית שלו עד כה. לעומתו, קוונטין טרנטינו - על אף ההצלחה המסחררת של "ספרות זולה" כשהוא בן 31 בסך הכל, ופרסים רבים שגרף הסרט, לרבות אוסקר על התסריט המקורי הטוב ביותר - לא סונוור, והמשיך לעבוד. סרטים כמו "להרוג את ביל" ו"ממזרים חסרי כבוד" ביססו את מעמדו כאחד הבמאים המבריקים בהוליווד. "טרנטינו הצליח באופן מיידי עם 'כלבי אשמורת' ו'ספרות זולה' אבל הוא במאי כל כך מוכשר ואינטליגנטי שזה לא הפריע לו", מסביר קליין.



שחקנית הוליוודית נוספת שידעה למנף הצלחה מוקדמת היא אודרי הפבורן, שזכתה באוסקר על "חופשה ברומא", הסרט ההוליוודי הראשון שבו שיחקה בגיל 24. "עבור אודרי הפבורן, 'חופשה ברומא' היה תחילתה של קריירה מפוארת", אומר קליין, "אך זו היתה תקופה אחרת. אז נשים הובילו סרטים ככוכבות בדיוק כמו גברים. כיום אין כמעט נשים כוכבות בקולנוע. הגברים שולטים".







דחף חזק להוכיח לכולם



מעבר לכישרון ברור - אותו פונטציאל להצלחה, שילוב בין מרכיבים גנטיים וסביבתיים - המצטיינים הצעירים אינם מגיעים להישגים בולטים יש מאין. מוטיב בולט בהצלחתם הוא היכולת להשקיע מאמץ רב עד שיראו פירות על עמלם: הם ישכימו קום ויאחרו לישון ולעתים יקריבו היבטים שונים בחייהם כדי להגיע ראשונים לקו הסיום. קשה לדעת כיצד מתהווה בדיוק אמביציה ומהם מקורותיה, אך לדברי מור, כמעט כל מצליחן מונע בידי דחף חזק להוכיח. "הוא חש צורך להוכיח לעצמו, להוכיח לחברה, או להוכיח להורים. ללא הדחף הזה, אתה לא תיאבק. בפרפראזה על המשפט הידוע של אובמה, מצליחנים רבים אומרים לעצמם: 'yes i can'. משהו מניע אותם, וייתכן שהמניע הוא חסכים. דבר שנמנע מהם בילדות".



לדברי וולמן, שסיים תואר ראשון בכלכלה ובמשפטים ותואר שני במשפטים, שניהם בהצטיינות, הוא נטה משלב מוקדם בחייו להציב לעצמו יעדים. הוא התמחה בבית המשפט העליון אצל השופטת אילה פרוקצ'יה, ואף התקבל לתוכנית יוקרתית ללימודי דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד, שהעניקה לו מלגה מלאה. ואולם ברגע האחרון החליט וולמן לוותר על מסלול זה לטובת עשייה ציבורית. "סימנתי לעצמי מטרות והגשמתי אותן. היה לי חשוב להצליח בכל מסגרת שבה הייתי, אבל במקביל ניסיתי להבין מה הדבר שאני הכי רוצה להתעסק בו, שהכי מעניין אותי, וכך עשיתי סלקציה והשקעתי מאמצים בהתאם. הבנתי בשלב כלשהו שחשוב לי לתרום לחברה, וניתבתי את השאפתנות לכיוון הציבורי. אני לא חושב שאני מאלה שממרפקים את דרכם למעלה".



לסביבה הקרובה היה ברור שתצליח להגשים את היעדים שלך?



"אני מניח שכשהייתי צעיר הסביבה ניבאה לי הצלחה, אבל כשהייתי ילד לא חשבתי בכלל על המגזר הציבורי - רציתי להיות רופא".



אגמון מספר כי מגיל צעיר ייעדו אותו לגדולות. "הייתי 'הילד המוצלח' וציפו ממני להישאר כזה.
אבל רק אחרי המכירה של אוניגמה הבנתי עד כמה, כשמורות מבית הספר התקשרו לאמא שלי ואמרו לה: 'ידענו שהוא יצליח'. הציפייה הזו תמיד היתה ברקע, והתוצאה היא שלא רציתי לאכזב. לכולם יש רצון לזכות להכרה - אבל אצל יזמים הדחף להצליח הוא חזק יותר. הוא זה שגורם להם לרוץ בכל הכוח".



פורת מפרט את נסיבות שביססו הכרה ביכולותיו יוצאות הדופן כבר כילד. "אמא שלי היא זו שרצתה שאתחיל ללמוד באוניברסיטה בתיכון. מגיל צעיר מאוד אמרו לי בבית שאני חכם: יש סיפור שמסתובב במשפחה על כך שבגיל שנה פירקתי עט, ניסיתי להרכיב אותו מחדש ולא הצלחתי - אז הפכתי אותו וניסיתי שוב עד שזה הצליח. כך קיבלתי ביטחון".



אביו של אגמון הוא דוקטור לפיסיקה ואמו אלופת ישראל בשחייה. "גדלתי לתוך איזון מדהים שבו עודדו אותי להצליח, אך גם לא כפו עלי לעשות דברים שאני לא אוהב. אמא שלי בילתה שעות ארוכות בלהסיע אותנו לחוגים", מספר אגמון, ומוסיף כי הצורך להצליח ולהגיע ראשון לקו הסיום שוב ושוב הוא כוח פנימי בלתי מוסבר: "דוגמה טובה היא קליי סלייטר, גולש הגלים המפורסם בעולם, שנמצא עכשיו בקוסטה ריקה לאליפות העולם העשירית שלו. הוא כבר בן 40 ועדיין מתחרה. זה משהו שלא קשור לכסף, אלא לרצון לנצח. כיום, כסף הוא אמצעי מבחינתי - הוא מאפשר לי לשכור וילה ליד הים בפורטו ריקו ולעבוד על הפרויקטים שלי בשקט. אבל מה מעבר לזה? הרי לא תיקבר עם ערימות של כסף. כסף, בהיי-טק, הוא גושפנקא, זהו המדד להצלחה. הדחף להצליח חזק מכל זה".



פוטנציאל: מוח



לפי הדעה הפופולרית, מוחנו מגיע לשיאו בשנות ה20- לחיינו, ומכאן אין אלא לצפות למדרון התלול לעבר הסניליות. אך בספר the secret life of the grown-up brain, שיצא השנה, טוענת הסופרת והעורכת המדעית ברברה סטראוץ' כי מוחנו מגיע לשיאו דווקא בגיל העמידה. מוחותיהם של בני 40-65 ממשיכים לצמוח בדומה לאלה של עמיתיהם הצעירים יותר, ומגיעים למיצוי יכולתם במשימות כגון חשיבה אינדוקטיבית, עיבוד גודש של נתונים והסקת מסקנות מהירה ויעילה, מיומנות חברתית- וגם קבלת החלטות פיננסיות. הסיבה - המוח צבר ותק והתפתח ואז הוא פועל טוב יותר כשהוא נתקל במידע חדש.



מדד הפוטנציאל



הפוטנציאל כבר מומש. האם עכשיו אפשר לנוח על זרי הדפנה?



אמרתי לכם



התפוח נפל כמה פעמים, אבל כבש את העולם



"תעיף את הרגליים שלך מהשולחן שלי ותעוף מפה. אתה מסריח ואנחנו לא עומדים לקנות את המוצר שלך". זאת היתה תגובתו של ג'ו רינן, נשיא חברת אטארי, ב-1976, כשסטיב ג'ובס, לימים מייסד, יו"ר ומנכ"ל תאגיד המחשבים אפל, הציע לו לקנות את הזכויות למחשב האישי שהוא וסטיב ווזניאק פיתחו יחדיו. השניים התקבלו באופן דומה בחברת hp, שלא העריכה את העובדה שהם לא סיימו את לימודי הקולג'. מאוחר יותר השיק ג'ובס עם מנהליה הנוספים של אפל את המחשב האישי הראשון, אפל ii. כיום אפל היא תאגיד המחשבים הבולט בעולם, עם מוצרים מובילים כמו אייפון ואייפד שנמכרים בקצב מסחרר.