כשהעולם הוא הרס"ר המדינה היא בסיס מצוחצח: קבלו את היתרונות שבאירוח האולימפיאדה

ביוני קיבלו תושבי ריו דה ז'ניירו את הבשורה המשמחת: העיר נבחרה לארח את אולימפיאדת 2016. מאות אלפי אנשים יצאו לחגוג במסיבת חוף ענקית שהתאפיינה באווירה חגיגית במיוחד, אפילו בסטנדרטים של בירת הקרנבלים העולמית. והיו להם סיבות טובות לעשות זאת: לצד המשחקים האולימפיים של 2016, ברזיל נבחרה עוד קודם לכן לארח גם את מונדיאל 2014. אפילו מישל אובמה, רעיית נשיא ארה"ב שניסתה יחד עם בעלה להביא את האולימפיאדה לשיקגו, לא הצליחה למנוע מחברי הוועד האולימפי להעדיף את ריו על פני עיר הולדתה וערים אחרות, כמו טוקיו ומדריד. לצד היוקרה הנלווית למעמד, לזכות שנפלה על ברזיל - אירוח שני אירועי הספורט הגדולים והחשובים בעולם - יש השלכות כלכליות מרחיקות לכת, הן עבור המדינות והן עבור הערים המארחות, במיוחד כאלה שרוצות ליהפך למוקד לתיירות או לעסקים, כמו ברצלונה שאירחה את האולימפיאדה ב-1992.



מאז אולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984, הדעה הרווחת היא שאירוע כמו האולימפיאדה, אם הוא מנוהל היטב, יכול להוביל לרווחים של מאות מיליוני דולרים, אם לא מיליארדים. על פי הערכות, תזרים האולימפיאדה לבדה 51 מיליארד דולר לכלכלה הברזילאית - התשיעית בגודלה בעולם כיום - בנוסף לתנופת הבנייה ולפיתוח התשתיות שבדרך כלל נלווים לאירועי ספורט בינלאומיים, ושמהם נהנים התושבים במשך שנים רבות לאחר מכן. העיר המארחת גם זוכה לרוב למימון ממשלתי מוגדל, בנוסף למימון מגופים בינלאומיים ולתשלומים מהוועד האולימפי הבינלאומי ומחברות הטלוויזיה שקיבלו את זכויות השידור. בטווח הקצר, אירוח אירוע ספורט בינלאומי כמו האולימיפאדה מוביל גם לעלייה בשוק המניות.



עיריית ריו דה ז'ניירו הקציבה 14.4 מיליארד דולר לאירוח המשחקים האולימפיים - הסכום הגבוה ביותר בקרב הערים שהתמודדו על אירוח האולימפיאדה - תקציב עצום שנועד לשמש, בין היתר, לשדרוג שדה התעופה והרכבת התחתית של העיר. סכום זה מצטרף לכ-12 מיליארד דולר שהושקעו בתשתיות בברזיל לקראת מונדיאל 2014. עד 2016 צפויה האולימפיאדה להוסיף 120 אלף מקומות עבודה מדי שנה לברזיל. בנוסף, היוקרה שנלווית לבחירה הכפולה בברזיל - של התאחדות הכדורגל העולמית ושל הוועד האולימפי - צפויה למשוך למדינה, שנהפכה גם כך לחביבת המשקיעים לאור משאבי הטבע העצומים שלה וקצב הצמיחה המואץ שלה בשנים האחרונות, השקעות זרות רבות. נשיא ברזיל היוצא לואיס אינסיו לולה דה סילבה, שניסה בשנים האחרונות להפוך את ברזיל לאחת המעצמות הכלכליות הגדולות בעולם, ויורשתו דילמה רוסף (שתיכנס לתפקיד ב-1 בינואר) יכולים לחכך ידיהם בהנאה.



ברזיל רחוקה מלהיות המדינה הראשונה שקיוותה כי אירוח אירוע ספורט בינלאומי יקדם את כלכלתה. התחרות על אירוח אירועים כמו האולימפיאדה והמונדיאל היא קשה במיוחד, וכוללת עשרות מדינות מפותחות ומתפתחות כאחד. בשנים האחרונות פונה תשומת הלב הבינלאומית לשווקים מתעוררים, כמו סין ב-2008, ברזיל ב-2014 וב-2016, והמונדיאל שנערך בדרום אפריקה השנה.



כל מדינה מקווה שאירוע הספורט הבינלאומי יהיה הזדמנות לשפר את מצבה הכלכלי, אך רק אירוע מנוהל היטב - ללא שחיתות, עיכובים והוצאות מיותרות - יניב רווח משמעותי. למזלה של ברזיל, יש כמה מדינות שהיא תוכל ללמוד מהן, שהשתמשו בהצלחה באירועים בינלאומיים כדי להפגין את הפוטנציאל שלהן.



אפילו אפל פתחה חנות



המדינה: סין



האירוע: אולימפיאדת בייג'ין, 2008



התקציב: 44 מיליארד דולר



הרווח: עיצובה מחדש של בייג'ין, בנייה מואצת של מרכזים מסחריים, מלונות ומגדלי משרדים. העיר נהפכה למטרופולין.



ההפסד: תושבי שכונות עוני פונו בכוח מבתיהם.



במובנים רבים, אולימפיאדת בייג'ין היתה טקס ההכתרה של סין. כולם ידעו כבר שסין היא מרכז הייצור של העולם, שהמדינה הקומוניסטית עם האוכלוסיה העצומה נהפכה למעצמה כלכלית שנושפת בעורפה של ארה"ב. אירוח האולימפיאדה, שבו זכתה ב-2001, היה ההזדמנות של סין להוכיח שהיא יכולה לעשות הכל גדול יותר, ראוותני יותר ובעיקר יקר יותר.



תקציבה של אולימיפיאדת בייג'ין היה 44 מיליארד דולר - סכום חסר תקדים בגודלו וגדול כמעט פי ארבעה מהסכום שהוציאה יוון על אולימפיאדת אתונה ב-2004. העולם כולו עצר את נשימתו בטקס הפתיחה המרהיב של המשחקים, שבו השתתפו לא פחות מ-15 אלף רקדנים, נגנים ולוליינים ושעלות הפקתו מוערכת ביותר מ-100 מיליון דולר. כיום, שעה שלונדון מתכוננת לארח את אולימפיאדת 2012, התקציב הרשמי של המשחקים הוא 17.4 מיליארד דולר. להתחרות בסין? בשלב הזה כבר ברור שלבריטים אין סיכוי.



אבל מלבד ההוצאה הנכבדת, האולימפיאדה שימשה גם כזרז שהפך את הבירה ההיסטורית של סין מבירת אמנות ותרבות לכרך עסקי ובילויי תוסס, מטרופולין מודרני שנבנה על חורבותיהן של שכונות ישנות ועניות, שנהרסו לצורך הפיתוח המסחרי של העיר.



כשעיניהם של מיליארדי צופים דבוקות למסכים ברחבי העולם, סין לא התכוונה לתת לעולם לראות את הצד המכוער שלה. לכן, בייג'ין עברה עיצוב מחדש. אפילו את הערפיח הידוע שאופף באופן תמידי את העיר, ושעורר חשש בקרב ספורטאים ותיירים כאחד - היא הצליחה לעמעם.



למרות הצמיחה הכלכלית המואצת של סין בשני העשורים האחרונים, נשרכה בייג'ין לפני האולימפיאדה מאחורי ערים כמו שנחאי וגואנגז'ו. הכבישים והתחבורה הציבורית היו מיושנים, והעיר סבלה ממחסור במרכזים מסחריים ראויים. מאז בחירתה כמארחת האולימפיאדה, הוציאה סין לא פחות מ-40 מיליארד דולר רק על פרויקטים של תשתיות ובניית מתקנים אולימפיים. במקביל, היא עודדה את הפיתוח של מגדלי משרדים נוצצים, מלונות ומרכזים קמעוניים. שכונות שלמות נהרסו, דייריהן פונו, לעתים בכוח, והן נבנו מחדש.



ב-2007 בלבד נפתחו ארבעה מרכזי קניות חדשים שהוסיפו 111.4 אלף מ"ר של שטחים קמעוניים לעיר, וב-2008 נפתחו 11 נוספים. יותר מ-15 אלף חדרים נוספו למלונות בעיר. הפיתוח המואץ הוביל חברות מערביות, שביקשו להגדיל את חשיפתן לסין, לבייג'ין - אפילו אפל פתחה חנות ראשונה בעיר ב-2008. העובדה שסין זכתה באולימפיאדה ביותר מדליות זהב מכל מדינה אחרת, היתה הדובדבן שעל הקצפת.



שחורים ולבנים חשו אחדות



המדינה: דרום אפריקה



האירוע: מונדיאל 2010



התקציב: 6 מיליארד דולר



הרווח: בניית אצטדיונים, כבישים, שדות תעופה, תחבורה ציבורית ותשתיות; אחדות האזרחים; 130 אלף משרות חדשות; 21 מיליארד דולר שזרמו למדינה.



ההפסד: שיעור האבטלה נותר גבוה - 25%; האצטדיונים יישארו נטושים ללא שימוש; שיעורי הפשע, העוני וחולי האיידס ממשיכים להיות גבוהים; צמיחת התמ"ג נמוכה מהיעד שהציבה הממשלה.



המונדיאל אמור היה לא רק להציל את דרום אפריקה, או לכל הפחות לסייע לה באופן משמעותי, אלא גם להציג אותה במיטבה, ככלכלה מודרנית, ידידותית לעסקים ומשגשגת. זאת אחת הסיבות שבגללן נבחרה המדינה לארח את המונדיאל הראשון שנערך באפריקה.



במובן מסוים, המונדיאל עשה זאת. לקראת המונדיאל, הוציאה דרום אפריקה סכום נכבד של יותר מ-6 מיליארד דולר על בניית אצטדיונים, כבישים, שדות תעופה, תחבורה ציבורית ותשתיות אחרות. אצטדיוני ענק הוקמו בצמוד לכפרים שבהם אין ביוב או כבישים סלולים, ועמדו כפילים לבנים שלעגו לתושבים המקומיים על עוניים.



דרום אפריקה ביקשה להמציא את עצמה מחדש בעיני העולם, ולהציג את עצמה כמדינה נורמלית ולא כמקום שמאפייניו הבולטים הם אלימות על רקע גזעי, עוני ואיידס.



לפי הערכותיה של ממשלת דרום אפריקה, ההשקעה בבניית תשתיות ומתקני ספורט לקראת המונדיאל הובילה ליצירת 130 אלף משרות - לא מעט עבור מדינה שסובלת משיעור אבטלה של 25% ושאיבדה יותר ממיליון משרות בעקבות המשבר הכלכלי העולמי.



בסך הכל, למרות מטרד הוובוזלות שתקף את אוזניהם של אוהדי כדורגל ברחבי העולם, היה מונדיאל מוצלח. דרום אפריקה, דמוקרטיה צעירה שנאבקת להילחם בבעיות חברתיות מושרשות וחמורות, הצליחה לארגן אירוע בינלאומי עצום, שדרש שנים רבות של השקעה ותכנון. לבנים ושחורים התאחדו סביב המשחק, ובמקומות אחדים אף צפו במשחקים ביחד.



לדברי כלכלנים, על אף שהאצטדיונים עצמם ייוותרו ככל הנראה ללא שימוש ממשי, הכבישים המהירים המשופצים, שדות התעופה המשוכללים ומערכת התחבורה הציבורית, שנבנו עבור המונדיאל, ישרתו את הכלכלה בעתיד ויעודדו את הצמיחה הכלכלית, בנוסף ל-21 מיליארד דולר שזרמו למדינה בעקבות זרם התיירים, החסויות וההשקעות שנלוו אליו.



עם זאת, דרום אפריקה סובלת מבעיות קשות, שאף אירוע בינלאומי לא יצליח לפתור לבדו. שיעור האבטלה, 25%, הוא הגבוה ביותר בעולם. 30% מהשחורים במדינה מובטלים באופן רשמי, לעומת 6% בלבד מהלבנים. כשכוללים את אלה שנואשו מחיפוש עבודה, מזנק שיעור האבטלה בקרב הבוגרים ל-35%. מלבד זאת, דרום אפריקה היא מדינה מוכת פשע ושחיתות, שסובלת מבערות וממתחים גזעיים שמקורם בשלטון האפרטהייד, ותושבים רבים בה חולים באיידס. התמ"ג שלה צפוי לצמוח ב-2.8% ב-2010, הרבה מתחת ליעד הצמיחה של הממשלה, 7%, שהוא המינימום הנדרש כדי להילחם באבטלה באופן משמעותי.



למרות הבעיות, למונדיאל היו לא מעט צדדים חיוביים, שהחשוב שבהם אולי הוא תחושת האחדות שחשו דרום-אפריקאים רבים, שדיווחו כי לראשונה אי פעם הרגישו שחייהם נורמליים. במדינה שסובלת מאבטלה, מפשע, ממגיפות וממתח גזעי טעון מדי יום, גם זה הישג מכובד.



התחזיות היו ורודות מדי



המדינה: יפן



האירוע: מונדיאל 2002, במשותף עם קוריאה הדרומית



התקציב: 4.7 מיליארד דולר



הרווח: נבנו עשרה אצטדיונים חדשים וחדישים.



ההפסד: רוב האצטדיונים שנבנו ביפן עולים למשלמי המסים 2-6 מיליון דולר בשנה. מספר התיירים היה נמוך מהמשוער.



ב-2002 היו כלכלנים שהאמינו כי אירוח המונדיאל עשוי להציל את כלכלתה של יפן, שהתקשתה להתאושש מה"עשור האבוד" של שנות ה-90, סבלה מחובות עצומים וצפתה שאירוח אירוע הספורט הגדול בעולם יוציא אותה מהמשבר. אירוח המשחקים, עם זאת, לא הגיע ללא מחלוקת: לראשונה בתולדות המונדיאל, אירחו אותו שתי מדינות במשותף - יפן וקוריאה הדרומית. בשל היריבות ההיסטורית המרה בין שתי המדינות ואופיין התחרותי, הן התקשו להסתדר והתקוטטו לעתים קרובות.



גם רמת הציפיות של שתי המדינות מהאירוע היו שונות לחלוטין. קוריאה הדרומית בעיקר רצתה להראות לעולם עד כמה מתקדמת ומשגשגת היא באמת. יפן, שהאמינה - הודות לכמה כלכלנים מכובדים וראש ממשלה נלהב בשם ג'וניצ'ירו קואיזומי - כי המונדיאל עשוי להיות הזרז שיוציא אותה מהבוץ, נכנסה מיד לתנופת בנייה ובנתה עשרה אצטדיונים חדשים, החדישים ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת.



ההערכות היו כי המונדיאל יכניס 25 מיליארד דולר לכלכלת יפן, ואפילו יותר אם הנבחרת היפנית - העלובה למדי - היתה עולה לשלבים המתמקדים של התחרות. התיירים הבזבזנים והאווירה החיובית שהשרה הטורניר היו אמורים להחזיר את כלכלת יפן לתהילת שנות ה-80, אז איימה על עליונותה הכלכלית של ארה"ב. עם זאת, עד מהרה התברר שהתחזיות היפניות היו ורודות מדי. התיירים, משום מה, בוששו לבוא ואלפי כרטיסים לא נמכרו עד סוף המשחקים. מספר התיירים הזרים שהגיעו ליפן לרגל המשחקים היה נמוך ב-16% מאשר הממוצע בתקופות מונדיאל, והמכירות הקמעוניות ביפן סירבו להתרומם. כלכלת יפן המשיכה לדשדש על סף מיתון במשך שנים, ועד היום לא התאוששה לחלוטין מהשפעות הקריסה של שוק הנדל"ן המקומי בשנות ה-80.



והאצטדיונים? הם ממשיכים להכביד על הרשויות המקומיות שבהן הוקמו, מאחר שעלויות התחזוקה שלהם גבוהות בהרבה מהרווחים שהם מניבים. הסיבה: אין להם שום שימוש. מתוך עשרה אצטדיונים שבנתה יפן לקראת משחקי הגביע העולמי ב-2002, שמונה מפסידים 2-6 מיליון דולר בשנה - על חשבון משלמי המסים. הנבחרת היפנית, אגב, הועפה מהתחרויות עוד לפני רבע הגמר.



מדד הפוטנציאל



ברזיל יכולה למנף את אירוח המונדיאל ב-2014 ואת אירוח המשחקים האולימפיים ב-2016 לצורך עיצובה מחדש - כפי שעשתה בייג'ין